שבת 15b — תלמוד אויף ייִדיש

ומשנינן:

אלא, אתו אינהו

[יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן], ו

גזור

טומאה

אגושא

[גוש עפר] של ארץ העמים,

לשרוף

את התרומה הנוגעת בו, משום ספק קברות שבה.

ואף שבדרך כלל, אין שורפין את התרומה על טומאה דרבנן, שאני עפר ארץ העמים שטומאתו מפני ספק קבר שבו. ונתנו בו חכמים דין ודאי קבר שטומאתו מדאורייתא.

ואאוירא

דארץ העמים, לא גזרו

ולא כלום

. שאם התרומה נמצאת באויר ארץ העמים ואינה נוגעת בעפרה, הרי היא טהורה. ואף שאין שום דבר מפסיק בינה לבין הארץ, והרי היא מאהילה על ארץ העמים, לא גזרו בארץ העמים טומאת אוהל.

ואתו רבנן דפ' שנה, וגזור אאוירא

דארץ העמים, שהוא מטמא אף בלא מגע גושה . אך לא גזרו בו טומאה גמורה לשרוף את התרומה עליו , אלא גזרו

לתלות

עליו בלבד את התרומה, ולפוסלה לאכילה .

דכיון שאין היא טמאה אלא מדרבנן, ומדאורייתא הרי היא טהורה, אסור לשורפה, משום הפסד תרומה.

ושוב מקשינן:

למימרא, דמתחלה, חדא

גזירתא הוה

בגוש עפר ארץ העמים,

ל

הצריך את התרומה הנוגעת בו

שריפה?

והא ליכא למימר הכי.

ד

האמר אילפא

: טומאת

ידים

-

תחלת גזירתן

היתה, להצריך את התרומה הנוגעת בהן

שריפה!

ומשמע, דוקא טומאת

ידים הוא ד

הוי

תחלת גזירתן לשריפה

.

הא מידי אחרינא

שנגזרה עליהם טומאה מדבריהם -

לא

נגזר עליהם מתחלה לשרוף עליהם תרומה, אלא לתלותה בלבד.

ומשנינן

אלא, אתו אינהו

[יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן]

וגזור א

מגע

גושא, לתלות

עליו את התרומה.

ואאוירא

לא גזרו

ולא כלום. ואתו רבנן דפ' שנה, וגזור, אגושא

של ארץ העמים,

לשרוף

את התרומה במגעו.

ו

אילו

א

תרומה הנכנסת ב

אוירא

של ארץ העמים, גזרו

לתלותה

.

ושוב מקשינן:

ואכתי

, לא רבנן דפ' שנה גזרו לשרוף את התרומה על מגע גושה, אלא

באושא גזור

כן.

דתנן:

על ו' ספקות

הטומאה

שורפין את התרומה

.

א.

על ספק

הטומאה שיש

בבית הפרס

. ששדה שיש בה קבר, ואבד מקומו ואין ידוע היכן הוא, טמא כולו מספק . והתרומה שנכנסת לתוכו, נשרפת כדין תרומה טמאה.

ב.

ו

כן נשרפת התרומה,

על ספק

טומאת מת שגזרו ב

עפר הבא מארץ העמים

.

ג.

ועל ספק

טומאה על גזרו

בבגדי עם הארץ

. דמספקא לן שמא ישבה עליהם אשתו בהיותה נדה, וטימאתם בטומאת מדרס. וכדתנן "בגדי עם הארץ - מדרס לפרושים".

ד.

ועל ספק כלים הנמצאים

, ולא ידעינן אם הם טמאים או טהורים.

ה.

ועל ספק הרוקין

הנמצאים. דמספקא לן, דלמא רוק הזב הם.

ו.

ועל ספק מי רגלי אדם

. ושני צדדים יש כדי להקל: דלמא מי רגלי בהמה הם. ואם תימצי לומר דשל אדם הם, דלמא דאדם טהור נינהו. ואפילו הכי חיישינן לספק ספיקא, דלמא של אדם זב הם. ואף

ש

נמצאים

כנגד מי רגלי בהמה

, לא תלינן להקל ולומר, כשם שאלו מי רגלים של בהמה הם אף אלו של בהמה הם. אלא טמאין הם. ושורפין את התרומה על מגעם .

וכל אלו,

על ודאי מגען

[אם נגעה בהם התרומה בודאי],

שהוא

מגע ב

ספק

טומאה, שהרי כל גזירת

טומאתן

היא משום ספק טומאה דאורייתא -

שורפין את התרומה

.

רבי יוסי אומר: אף על ספק מגען

בתרומה, אם נולד הספק

ברשות היחיד

-

שורפין

את התרומה עליו. שספק טומאה ברשות היחיד, הרי הוא כודאי טמא, ואף בספק ספיקא, כדילפינן מסוטה.

ואף דטומאת כל אלו היא מדרבנן, דינה כטומאה דאורייתא, דברשות היחיד ספיקה טמא.

וחכמים אומרים

: כשהתעורר הספק

ברשות היחיד

-

תולין

על ספק מגען. משום דהוי ספק ספיקא: דלמא לא נגע. ואם תמצא לומר דנגע, דלמא טהורים הם. ואין שורפים את התרומה על ספק ספיקא דטומאה ברשות היחיד.

וברשות הרבים

כל הטהרות שספק נגעו באלו ו' דברים,

טהורין!

שכל ספק מגע ברשות הרבים, ספיקו טהור.

ואסיק לקושיין:

ואמר עולא: אלו ו' ספקות

השנויים במשנה זו -

באושא התקינו

שיהיו שורפין עליהם תרומה. ואחד מהם הוא עפר ארץ העמים. ואיך אמרת דרבנן דפ' שנה גזרו בו!?

ומשנינן:

אלא, אתו אינהו

, יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, ו

גזור א

מגע

גושא

דארץ העמים,

לתלות

עליו את התרומה.

ואאוירא

לא גזרו

ולא כלום

.

ואתו רבנן דשמונים שנה, וגזור

על

אידי אידי

[גושא ואוירא],

לתלות

.

ואתו

חכמים

באושא, וגזור אגושא לשרוף

את התרומה,

ואאוירא כדקאי קאי!

שהניחוהו כמו שגזרו בו רבנן דפ' שנה, לתלות עליו את התרומה.

שנינו לעיל: יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן גזרו טומאה וכו' ועל כלי זכוכית.

והוינן בה:

כלי זכוכית

, שאינם מקבלים טומאה מן התורה -

מאי טעמא גזור בהו רבנן טומאה?

אמר רבי יוחנן אמר ריש לקיש: הואיל ותחלת ברייתן מן החול

, ודומים הם בכך לכלי חרס -

שוינהו רבנן ככלי חרס

.

ומקשינן:

אלא מעתה

, ישוו לגמרי לכלי חרס, ו

לא תהא להן טהרה במקוה

, כשם שאין טבילה מועילה לכלי חרס. כדקיימא לן "שבירתן - זו היא טהרתן"! שאין עולין מידי טומאתן אלא לכשישברו, כדכתיב "ואותו תשברו".

אלמה

, ומדוע לא קיימא לן הכי?

דה

תנן

: כל כלי הטעון טבילה, ונדבק בו דבר שהבעלים מקפיד בו, הרי הוא חוצץ בין הכלי למי המקוה, ולא עלתה לו טבילה.

ואלו חוצצין בכלים

לגבי טבילה -

הזפת והמור

חוצצין

בכלי זכוכית

. שכלי זכוכית הרי הם חלקים, וכל דבר הנדבק בהם נופל מאליו. לפיכך אין הבעלים מקפיד עליו. וכל דבר שאינו מקפיד בו, אינו חוצץ לטבילה. ורק על זפת ומור, שהם דברים הנדבקים היטב, הרי הוא מקפיד עליהם. הילכך, הרי הם חוצצין.

שמעת מינה מיהת, דמהני טבילה לכלי זכוכית, ואין דינם ככלי חרס. וקשיא לרבי יוחנן וריש לקיש דמדמו להו לכלי חרס.

ומשנינן: לעולם לא מהני טבילה לכלי זכוכית, משום דככלי חרס הם . והא דקתני טבילה בכלי זכוכית,

הכא במאי עסקינן, כגון שניקבו

כלי הזכוכית שנטמאו, ובטלה מהם תורת כלי זכוכית, ופרחה טומאתן. כדקיימא לן "שבירתן זו היא טהרתן".

ו

אחר כך

הטיף לתוכן אבר

[עופרת], וסתם בו את הנקב, והחזירו לתורת כלי. וכיון ששוב נעשה כלי, חוזרת לו טומאתו הישנה, כדין כלי מתכת . דקיימא לן בהו: נשברו, טהרו מטומאתן. חזר ועשה מהם כלים - חזרו לטומאתן הישנה!

ו

הא דקחשיב להו ככלי מתכות, היינו משום דמתניתין

רבי מאיר היא

.

דאמר: "הכל הולך אחר המעמיד

"! וכיון שהעופרת העמידתן והחזירתן לתורת כלי, דינם ככלי מתכות.

כדתניא: כלי זכוכית

הטמאים

שניקבו, והטיף לתוכן אבר

[עופרת] -

אמר רבי שמעון בן גמליאל: רבי מאיר מטמא

, משום שהכל הולך אחר המעמיד. ומאחר שהאבר הוא המעמיד את הכלי, חשיב ככלי מתכת שהוא חוזר לטומאתו הישנה.

וחכמים מטהרין

משום שלא אזלינן אחר המעמיד, אלא אחר עיקר הכלי . הילכך דין כלי זכוכית להם. שאם נשברו ותיקנם, אינם חוזרין לטומאתן הישנה.

ולרבי מאיר, מצינו שפיר בכהאי גוונא טבילה בכלי זכוכית. ואף שבעלמא לא מהני להם טבילה, הכא שאני. שכיון דניקבו בטלה מהם טומאת כלי זכוכית. וכל טומאתם היא רק מחמת האבר המעמידם. והוא אינו מחזירם לטומאה ישנה דכלי זכוכית, אלא לטומאת כלי מתכות. לפיכך, מועילה להם טבילה ככלי מתכות.