שבת 151a — תלמוד אויף ייִדיש

דאם כן, מאי

האי

דקאמר

"כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני בחשיכתו

"? והלא שכירות פועלים והבאת פירות הם דברים שאינו רשאי באמירתם בשבת. ואדרבה,

"כל שאיני זכאי באמירתו, איני רשאי בחשיכתו", קא מיבעי ליה

למימר;.

אלא

, אבא שאול

אסיפא קאי

. דקתני בה

"אבל מחשיך הוא

כדי

לשמור

פירותיו,

ו

אגב כך הרי הוא

מביא פירות בידו

". ואתא אבא שאול ושויה ביה כללא, להתיר כל כיוצא בהן שמותר באמירה.

ואכתי קשיא,

האי "כל שאני זכאי בחשיכתו זכאי אני באמירתו", מיבעי ליה

מימר;. שהרי היתר חשיכה כבר קאמר תנא קמא להדיא. והיתר אמירה לא קתני. ואיך תלי היתר חשיכה דתניא, בהיתר אמירה דלא תניא. הא איפכא הוה ליה למימר.

ומשנינן:

לעולם

אבא שאול

אסיפא קאי

. ודקא קשיא לך, הא היתר אמירה לא הוזכר בדברי תנא קמא כלל, ואיך תלי ביה אבא שאול היתר חשיכה, לא קשיא. משום דהיתר אמירה בשמירת פירות הוה פשיטא להו לתנא קמא ואבא שאול.

ואבא שאול אהא קאי.

ד

כן

אמר רב יהודה אמר שמואל: מותר לאדם לומר לחבירו, שמור לי פירות

שלי

ש

נמצאים

בתחומך

[בתחום שבת שלך] והם מחוץ לתחום שלי,

ואני אשמור לך פירות

שלך

ש

נמצאים

בתחומי

. הרי דאמירה זו מותרת בשבת. דהא אף השמירה גופה מותרת .

וקאמר אבא שאול לתנא קמא: מי לא מודית, דמותר

ל

אדם לומר לחבירו, שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי?

ומשום כן, אף להחשיך כדי לשמור את הפירות מותר. אלמא, כל שמותר באמירה מותר בשמירה. ואמאי נקטת בדוקא דמחשיכין לשמור. היה לך לכלול ולומר: כל שמותר באמירה מותר בהחשכה. דמהא נשמע נמי דמחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ומת, כדתנן לקמן .

ותו הוינן: ו

אימא

אבא שאול

"כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו

", ותו לא.

"כלל

" דאמר אבא שאול,

לאתויי מאי?

ומשנינן:

לאתויי הא דתנו רבנן: אין מחשיכין על התחום, להביא

במוצאי שבת

בהמה

הנמצאת מחוץ לתחום .

ואם

היתה

הבהמה

עומדת חוץ לתחום

, הרי הוא

קורא לה

ממקומו שבתוך התחום,

והיא באה

מאליה. משום שאין הוא מוזהר על תחומי בהמתו [רש"י, לעיל נג ב].

כלל אמר אבא שאול: כל שאני זכאי באמירתו, רשאי אני להחשיך עליו

.

הלכך,

מחשיכין לפקח על עסקי כלה, ועל עסקי המת, להביא לו ארון ותכריכין

. שהרי אף באמירתם רשאי, כדאמרינן להלן.

ורבותא קא משמע לן בהכי. דלא רק על דבר שמותר לו לומר לחבירו לעשות בשבת גופא [כאומר לחבירו לשמור על פירות שבתחומו] מותר להחשיך. אלא אף על דברים שמותר לו לומר לחבירו לעשותם למוצאי שבת בלבד, מותר להחשיך. וכגון לפקח על עסקי כלה, שאסורים בעשיה בשבת עצמה. ואינם מותרים לאומרם בשבת, אלא רק כדי לעשותם במוצאי שבת. [תוספות]. וזאת אתא לאיתויי "כלל" דאבא שאול במתניתין.

ואומרים לו

לשליח בשבת:

לך

למחר

למקום פלוני

, והבא משם צרכי המת.

ואם לא מצאת במקום פלוני, הבא ממקום פלוני

. ואם

לא מצאת במנה, הבא במאתים

.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר

: מותר לו לומר לחבירו הבא צרכי המת,

ובלבד שלא יזכיר לו

את

סכום המיקח

. ופליג אתנא קמא שמתיר אף להזכיר את סכום המקח .

מתניתין:

מחשיכין על התחום

[קרבים והולכים בשבת עד סוף תחום המותר בשבת], כדי לצאת במוצאי שבת

לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת, להביא לו ארון ותכריכים

. וטעמא יבואר בגמרא.

נכרי שהביא חלילין בשבת

מחוץ לתחום,

לא יספוד בהן ישראל

לעולם . וקנסא הוא. דכל שעשה הנכרי בשבת מלאכה בשביל הישראל, ומוכחא מילתא דבשבילו עשאה, אסור לישראל ליהנות ממנה לעולם. ואף הכא מוכחא מילתא דבשביל הישראל הובאו. שהרי אין דרך להביא חלילין אלא בשביל מת ישראל.

ואין סופדין בחלילין אלו לאחר השבת,

אלא אם כן באו

על ידי הנכרי בשבת

ממקום קרוב

שהוא בתוך התחום. ואף שגם בזה עשה הנכרי מלאכת הוצאה והעברה בשביל הישראל, אין אוסרים משום כן. משום שכל שהביאו ממקום קרוב, אין הבאתן מועילה כל כך לישראל למוצאי שבת . ולא חשיב בזה כנהנה ממעשה הנכרי [תוספות] .

אם

עשו לו

הנכרים למת נכרי בשבת

ארון

[וכן אם עשאוהו למכירה], או ש

חפרו לו קבר, יקבר בו ישראל

. מאחר ולא עשו זאת לצורך הישראל .

ואם

עשו את הארון או חפרו את הקבר

בשביל

מת

ישראל, לא יקבר בו עולמית

. שכל שנעשה בשבת לצורך הישראל אסור בהנאה.

גמרא:

שנינו במתניתין: אלא אם כן באו ממקום קרוב.

והוינן בה:

מאי "ממקום קרוב

"?

רב אמר: ממקום קרוב ממש

. שידוע לנו בבירור שמתוך התחום באו. וכגון שראינום שהיו החלילין בביתו שבתוך התחום מקודם לכן.

ושמואל אמר

: אף אם הביאם מחוץ לעיר, ולא ידוע לנו בודאי שבאו מתוך התחום - כל שלא ידוע בבירור שבאו מחוץ לתחום, מותר לספוד בהם מיד למוצאי שבת. משום ד

חיישינן

[כלומר, תלינן להקל. ואשכחנא לשון "חיישינן" נמי לקולא. רש"י]

שמא מחוץ לחומה לנו

, בסמוך לחומת העיר, בתוך תחום שבת .

אמר רבא: דייקא מתניתין כוותיה דשמואל. ד

הא

קתני "עשו לו ארון וחפרו לו קבר, יקבר בו ישראל

". ואף דבסתמא הוא עשוי, ואין ידוע אם לשם ישראל נעשה או לשם נכרי, מותר בהנאה.

אלמא, מספיקא שרי

בהנאה. שבספק איסור הנאה ממלאכת שבת אזלינן לקולא.

והכא נמי

, דמספקא לן אם באו מחוץ לתחום או לא,

מספיקא שרי

.

ותניא כוותיה דרב: דתנו רבנן: עיר שישראל ונכרים דרים בה, והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת

-

אם רוב

בני העיר

נכרים, לערב

[למוצאי שבת]

רוחץ

בה הישראל

מיד

. ואף דהוחמה בשבת על ידי הנכרים, לא חשיבא כהוחמה לצורך הישראל. לפי שרובה נכרים.

ואם רוב

בני העיר הם

ישראל

, לא ירחוץ הישראל מיד למוצאי שבת, אלא

ימתין עד

שיעבור זמן שיש בו

כדי שיחמו חמין

. שלאחר זמן זה כבר אינו נהנה מהחימום שנעשה בשבת. שהרי אף אם היו מתחילין לחמם במוצאי שבת, כבר היו אז מזומנים לו החמין.

ואף אם בני העיר הם

מחצה

ישראל

על מחצה

נכרים, נמי ימתין לאחר השבת,

עד כדי שיחמו חמין

.

ומחצה על מחצה הוי כספק אם הוחמו בשביל הישראל או בשביל הנכרים. אלמא, ספק איסור הנאת מלאכת שבת נמי אסור, כרב.

[ואם תאמר, מאי שנא חלילין שהובאו בשבת דאסרינן להו בהספד לעולם, ואילו במרחץ, אף היכא דהוחם לצורך הישראל לא אסרינן ליה אלא עד שיעבור הזמן שיש בו כדי שיחמו לאחר השבת.

ויש לומר, דבחלילין מוכחא מילתא דלצורך ישראל הביאם. אבל במרחץ לא מוכחא מילתא כולי האי דלצורך הישראל הוא. דהא איכא נמי נכרים בעיר. רש"י].

רבי יהודה אומר: באמבטי קטנה

-

אם יש בה

בעיר אדם חשוב של ה

רשות

[השלטון]

רוחץ בה

הישראל

מיד

למוצאי שבת. שיש לתלות ולומר, שהוחמה האמבטיה לצורך אותו אדם חשוב לאחר צאת השבת, על ידי הרבה עבדים וקומקומין.

והוינן בה:

מאי "רשות

"?

אמר רב יהודה אמר רב יצחק בריה דרב יהודה: אם יש בה אדם חשוב, שיש לו עשרה עבדים שמחממין לו עשרה קומקומין בבת אחת באמבטי קטנה, מותר לרחוץ בה

למוצאי שבת. דכיון שבזמן מועט מספיקין לחממה, יש לתלות ולומר שבמוצאי שבת הוחמה ולא בשבת .

שנינו במתניתין:

עשו לו ארון וחפרו לו קבר

, יקבר בו ישראל.

והוינן בה:

ואמאי

יקבר מיד למוצאי שבת? ואף דאין לאסור לעולם, משום דלא מוכחא מילתא דנעשה בשביל הישראל, מכל מקום

הכא נמי ימתין

לאחר השבת שיעור זמן שיש בו

בכדי שיעשו

את הארון והקבר. דשמא כן נעשה הארון הקבר בשביל הישראל. ואם יקבור בו מיד, נמצא דנהנה ממלאכת הנכרי שנעשתה עבורו בשבת.

אמר עולא

: הכא במאי עסקינן,

ב

קבר ה

עומד באיסרטיא

[דרך המלך]. שאין דרך ישראל ליקבר שם. ומוכחא מילתא דלשם מת נכרי חפרוהו.

ושוב מקשינן:

תינח קבר

, אבל

בארון מאי איכא למימר?

והא אית לן למיחש שמא לשם ישראל עשוהו.

אמר רב אבהו

: הכא במאי עסקינן,

במוטל

הארון

על קברו

של הנכרי הכרוי באיסרטיא. דכיון דהקבר ודאי נעשה לשם הנכרי, מוכחא מילתא דאף הארון נעשה לשם אותו נכרי .

מתניתין:

עושין כל צרכי המת

בשבת. וקא מפרש ואזיל.

סכין

אותו בשמן,

ומדיחין אותו

במים,

ובלבד שלא יזיז בו אבר

. שאסור להגביה את ידו ורגלו של המת או להזיז את ריסי עיניו, משום איסור מוקצה.