שבת 143b — תלמוד אויף ייִדיש

--- title: "חברותא - שבת — פרק עשרים ושתים - חבית" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02338.html#HtmpReportNum0021L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0021L5" --- פרק עשרים ושתים - חבית

Оригинал главы פרק עשרים ושתים - חבית

מתניתין:

א.

חבית שנשברה

בשבת,

מצילין הימנה מזון שלש סעודות

. אבל יותר מכך, גזרו חכמים שלא יציל. שמתוך שאדם בהול על ממונו, חיישינן שמא יביא כלי דרך רשות הרבים.

ומזון שלש סעודות מותר לו להציל, אף בכמה כלים. דאילו בכלי אחד, כל כמה שרוצה הוא מציל, כדאיתא לעיל [קכ א].

ו

אף

אומר לאורחים, בואו והצילו לכם

מחבית זו מזון שלש סעודות. שלכל אחד ואחד מותר להציל בשיעור זה.

ומותר לו להציל ממנה,

ובלבד שלא יספוג

בספוג את היין, בשביל לחזור ולהטיפו לתוך כלי אחר. גזירה, שמא יסחוט את היין מהספוג, והוי ליה "מפרק", שהוא תולדת "דש".

ב.

אין סוחטין

בשבת

את הפירות,

כדי להוציא מהן משקין. שהסחיטה אסורה משום "מפרק", דהיינו תולדת "דש".

ואם יצאו

המשקין מהפירות

מעצמן, אסורין

הם בשתיה באותה שבת. גזירה שמא יבוא לסחוט בידים.

רבי יהודה אומר: אם

היו הפירות מכונסים

ל

צורך

אוכלין, היוצא מהן

בשבת מאליו -

מותר

. משום דלא ניחא ליה במה שהמשקה זב מהם, שהרי אינם עומדים לכך. הלכך ליכא למיחש בהו שמא יסחוט לכתחלה.

ואם

הפירות עומדים

ל

צורך ה

משקין

הזבים מהם - המשקה

אסור

. דמאחר וניחא ליה במשקה היוצא, גזרינן שמא יסחוט.

וכשם שיש איסור מפרק בסחיטת פירות, כן אסור משום "מפרק", לרסק חלות דבש בשבת, כדי להוציא מהן את הדבש. לפיכך, אף דבש שזב מאליו, אסור משום גזירה, שמא ירסק.

ואף

חלות דבש ש

כבר

ריסקן מערב שבת, ויצאו

דבשיהן בשבת

מעצמן

הרי הם

אסורין

. ואף שכבר מרוסקות הן קודם השבת, ושוב אין דרך לסוחטן, וליכא למיחש שמא יסחוט - מכל מקום, גזרינן אטו חלות דבש שאינן מרוסקות.

ורבי אלעזר מתיר

. דהא ליכא למיחש לשמא ירסק. ולא גזר אטו חלות שאינן מרוסקות.

גמרא:

תנא

: חבית שנשברה ובא להציל ממנה מזון ג' סעודות,

לא יספוג

את יינה בספוג, על ידי שיניח את הספוג

ביין

, ויחזור ויטיפו לתוך כלי. גזירה שמא יסחוט.

ו

אם של שמן היא,

לא

יטפח יכניס כפיו

בשמן

, בשביל שהשמן ידבק בהן, ויחזור ויקנחן בשפת הכלי לתוכו.

וטעם האיסור הוא, כדי

שלא יעשה

בשבת,

כדרך שהוא עושה בחול

. שכל עובדין דחול אסורים בשבת.

תנו רבנן

: אם

נתפזרו לו פירות בחצר,

הרי הוא

מלקט על יד על יד

[מעט מעט]

ואוכל

.

אבל לא

ילקט

לתוך הסל, ולא לתוך

הקופה

. בכדי

שלא יעשה

בשבת

כדרך שהוא עושה בחול

.

שנינו במתניתין:

אין סוחטין את הפירות

וכו'. רבי יהודה אומר: אם לאוכלין מותר.

אמר רב יהודה אמר שמואל: מודה היה רבי יהודה

לחכמים

בזיתים וענבים

. שאף במכונסין לאוכלין ולא למשקין, נמי אסור המשקה היוצא מהם.

מאי טעמא?

ד

כיון ד

רובן

לסחיטה נינהו

, הרי אף באותן שאין עומדין לכך,

יהיב דעתיה

במשקה היוצא מהן, וניחא ליה בהו.

ועולא אמר

משמיה ד

רב: חלוק היה רבי

יהודה על חכמים,

אף בזיתים וענבים

. שאם הם עומדים לאוכלין, לא ניחא ליה במשקה היוצא מהם, וליכא למיחש בהו שמא יסחוט .

ורבי יוחנן אמר

: פליגי רבי יהודה וחכמים, בין בשאר פירות ובין בזיתים וענבים [כרב] .

והלכה כרבי יהודה בשאר פירות. ואין הלכה כרבי יהודה בזיתים וענבים,

אלא כחכמים. דכיון דרובא לסחיטה קיימי, לעולם ניחא ליה במשקה היוצא מהם, ואיכא למיחש בהו שמא יסחוט.

אמר רבה, אמר רב יהודה, אמר שמואל: מודה היה רבי יהודה לחכמים, בזיתים וענבים. ומודים חכמים לרבי יהודה בשאר פירות

העומדים לאוכלין, שהמשקה היוצא מהם מעצמו מותר. שכיון שאין סתמן עומדים לסחיטה, אם הם מכונסים לאוכלין, ליכא למיחש בהו לסחיטה.

אמר ליה רבי ירמיה לרבי אבא

: אם כן,

אלא במאי פליגי?

הא אמרת דבזיתים וענבים, לכולי עלמא אסור. ובשאר פירות, לכולי עלמא מותר.

אמר ליה

רבי אבא:

לכי

תעיין בה,

תשכח

במאי פליגי.

אמר רב נחמן בר יצחק

ופירשה:

מסתברא, בתותים ורמונים פליגי

. דאיכא אינשי שמכניסים אותם למשקים, ואיכא דמכנסי להו לאוכלים. וסברי רבנן, דמאחר וקיימי נמי לסחיטה, ניחא ליה במשקה היוצא מהן, אף היכא דלא הכניסן לשם כך.

דתניא: זיתים שמשך

[זב]

מהן שמן

מעצמו בשבת ,

וענבים שמשך מהן יין

מעצמו -

והכניסן

לאותן זיתים וענבים

בין לאוכל

ו

בין למשקין

השמן והיין

היוצא מהן אסור

. משום דברובן הם עומדים לסחיטה.

תותים שמשך מהן מים

מעצמן,

ורמונים שמשך מהן יין

מעצמו [מיץ רימונים קרוי נמי "יין" משום שיש בהם חריפות] - אם

הכניסן

[לתותים ורימונים]

לאוכלין

, המשקה

היוצא מהן מותר

. דמאחר ולא קיימי למשקין, לא ניחא להו במשקה הזב מהן, ולא אתי לסוחטן.

ואם הכניסן

למשקין

, או שהכניסן

לסתם

[שלא פירש בדעתו מה יעשה בהם], המשקה

היוצא מהן אסור

. דהרי ניחא ליה במשקה, וחיישינן דלמא יבוא לסוחטם -

דברי רבי יהודה.

וחכמים אומרים: בין

אם הכניס את התותים והרמונים

לאוכלין

, ו

בין

אם הכניסם

למשקין

, המשקה

היוצא מהן אסור

. דכיון דנמי לסחיטה קיימי, ניחא ליה במשקה היוצא, ואף אם לא הכניסם לשם כך.

אלמא, בתותים ורמונים שהכניסן לאוכלים פליגי. אבל בשאר פירות, דליכא מאן דמכניסן למשקין, מודו בהו רבנן.

שנינו בברייתא: תותים ורמונים שהכניסן לסתם, המשקה היוצא מהן אסור - דברי רבי יהודה.

ומקשינן:

ו

כי

סבר רבי יהודה

דבמכניסן

סתם

נמי

אסור?

והא קיימא לן: אין האוכלים מקבלים טומאה, אל אם כן הוכשרו לטומאה על ידי שנפלו עליהם משקין.

והא תנן: חלב האשה מטמא

[מכשיר] בין אם יצא ממנה

לרצון

[ברצונה],

ו

בין אם יצא ממנה

שלא לרצון

. וטעמא מפרש בסמוך.

אבל

חלב

ה

בהמה אינו מטמא

[מכשיר]

אלא

אם יצא

לרצון

הבעלים. ובלאו הכי לא חשיב משקה, להכשיר את האוכלין.

וכן אינו נטמא בטומאת משקין, אם נגע בו השרץ.

אמר רבי עקיבא

: והלא

קל וחומר הוא: ומה חלב האשה, שאינו מיוחד אלא לקטנים

, הרי הוא

מטמא בין לרצון ובין שלא לרצון

-

חלב הבהמה, ש

הוא

מיוחד בין לקטנים ובין לגדולים, אינו דין שיטמא בין לרצון ובין שלא לרצון?

והרי יש בו תורת משקה, יותר מבחלב אשה.

אמרו לו

חכמים: לאו קל וחומר הוא. שהרי

אם טמא חלב האשה

כשיצא

שלא לרצון

, הא אינו אלא משום

ש

אף

דם

היוצא

מגפתה

[רגלה או ידה]

טמא

[מכשיר]. לפי שתורת משקה עליו. וכדדרשינן [נדה נה ב] מקרא ד"דם חללים ישתה", שדם ההרוג קרוי משקה. ואף דם היוצא מגוף אדם חי, כ"דם חללים" הוא. שהרי הדם עצמו הוא כמת, לאחר שפירש מהגוף. דמה לי קטלא כולא, מה לי קטלא פלגא.

וכיון שדם האשה חשיב משקה אף כשיוצא שלא לרצונה [שהרי סתם דם מגופה יוצא שלא לרצון], אף חלבה שיצא שלא לרצון חשיב משקה, לפי שמקורו הוא מהדם. וכדאיתא, "דם נעכר ונעשה חלב".