שבת 140a — תלמוד אויף ייִדיש

תני יעקב קרחה

: מפני מה אין איסור בברירת החלמון מהחלבון:

לפי שאין עושין אותה

ברירה, מפני שהחלמון טוב יותר לאכילה. שאז היתה כאן ברירת אוכל מתוך פסולת,

אלא

עושים את הברירה כדי

לגוון

[לתת צבע] לחרדל על ידי החלמון, שהוא מתאים לכך, ולכן נחשבת הברירה כברירת אוכל מאוכל .

עתה, הגמרא מלמדת כיצד מכינים חרדל בשבת, באופן המותר.

איתמר: חרדל שלשו מערב שבת,

כיצד יגמור את לישתו

למחר?

אמר רב: ממחו בכלי

[מערבו על ידי כלי ] במים שנתן בו, שזהו השנוי ממעשהו בחול,

אבל לא ביד,

שביד הוא ממחה אותו היטב וזה דרכו.

אמר ליה שמואל

: מהו זה שאמרת שבשבת אין לערב את החרדל

ביד?

אטו

[האם] ב

כל יומא

מימות החול

ממחו ליה ביד,

עד שאסרת לעשות כן בשבת? וכי חרדל

מאכל חמורים הוא!

אלא, אמר שמואל: ממחו ביד

שבכך הוא משנה ממנהגו בימות החול,

ואינו ממחו בכ לי.

אתמר: רבי אלעזר אמר: אחד זה

[בכלי]

ואחד זה

[ביד] -

אסור.

ורבי יוחנן אמר: אחד זה ואחד זה

-

מותר.

ולקמן יבואר מהו השנוי הנצרך .

אביי ורבא דאמרי תרוייהו: אין הלכה כרבי יוחנן.

קם רבי יוחנן

וחזר ובו ואחז

בשיטתיה דרבי אלעזר

שאסור.

קם רבי אלעזר בשיטתיה דשמואל.

ואחר ששמעו בחזרתם של רבי יוחנן ורבי אלעזר,

אביי ורבא דאמרי תרוייהו: הלכה כרבי יוחנן

שאסר בין ביד בין בכלי.

אימיה דאביי עבדא ליה

[אמו של אביי עשתה לו חרדל בשבת]

ולא אכל

.

דביתהו

[אשתו]

דזעירא עבדא ליה לרב חייא בר אשי, ולא אכיל.

אמרה ליה: לרבך

בעלי

עבידי ליה ואכל, ואת לא אכלת.

אמר רבא בר שבא: הוה קאימנא קמיה דרבינא

[הייתי עומד ומשמש את רבינא].

ובחשי ליה בשופתא דתומא,

[וערבתי לו על ידי קלח שבאמצעו של שום],

ואכל,

כי לדעתו שנוי זה מספיק.

אמר מר זוטרא: לית הלכתא ככל הני שמעתתא

של האמוראים האוסרים .

אלא, כי הא דאתמר: חרדל שלשו מערב שבת, למחר

-

ממחו בין ביד בין בכלי, ונותן לתוכו דבש

. ולא יטרוף

[לא יערב בהכאה בכח]

אלא מערב

בנחת .

שחליים

[כרישין]

ששחקן מערב שבת

,

למחר

-

נותן לתוכו שמן וחומץ וממשיך

[ונותן]

לתוכן אמיתא. ולא יטרוף אלא מערב.

שום שריסקו מערב שבת, למחר

-

נותן לתוכו פול וגריסין. ולא ישחוק

אלא מערב. וממשיך

[ונותן]

את אמיתא לתוכן.

מאי אמיתא?

-

נינייא

[נענע].

אמר אביי: שמע מינה

-

האי נינייא מעליא ל

ערב אותן עם

תחלי

[שחליים].

שנינו במשנה:

ועושין אנומלין בשבת.

תנו רבנן: עושין אנומלין

לשתיה

בשבת,

ואין עושין אלונטית

כדי לשתותה אחר הרחיצה לצנן את הגוף ולא לצמא, והרי זה כרפואה האסורה בשבת .

ואיזו היא אנומלין, ואיזו היא אלונטית?

אנומלין

-

יין ודבש ופלפלין.

אלונטית

-

יין ישן ומים צלולין ואפרסמון, דעבדי לבי מסותא למיקר.

[שעושים לשתיה אחרי רחצה בבית מרחץ כדי לצנן את הגוף].

אמר רב יוסף: זימנא חדא עלית בתר מר עוקבא לבי באני

[פעם אחת עליתי אחרי מר עוקבא לבית המרחץ].

כי נפקי, אתאי אשקיין חמרא חד כסא

[כשיצאתי השקני כוס אחד של יין אלונטית],

וחשי מבינתא דראשי ועד טופרא דכרעי

[והרגשתי בצינתו משערות ראשי עד צפרני רגלי].

ואי אשקיין כסא אחרינא

[ואילו השקני כוס נוסף]

הואי מסתפינא דלמא מנכו לי מזכותא דעלמא דאתי

[הייתי חושש - אם הייתי ניצל ממות - שמא ינכו לי על כך מזכויותי בעולם הבא].

ומקשינן:

והא מר עוקבא דשתי כל יומא

אלונטית, ומדוע הוא לא חשש?

ומשנינן:

שאני מר עוקבא דדש ביה

[שהיה רגיל בו].

מתניתין:

אין שורין את החילתית

[מין פרי חריף]

בפושרין

בשביל לשתות את המים לרפואה,

אבל נותן

אותה

לתוך החומץ

כדי לטבל בה אוכל.

ואין שולין

[אין שורין]

את הכרשינין

[מאכל בהמה ] במים כדי שתצוף הפסולת ותתברר ,

ולא שפין אותן

ביד להסיר הפסולת שהרי הוא בורר .

אבל נותן

אותם

לתוך הכברה או לתוך הכלכלה,

ואף על פי שלפעמים נופלת הפסולת מאליה דרך נקבי הכברה או הכלכלה, אין הוא מתכוין לכך .

אין כוברין את התבן

בכברה

כדי לברור ממנו את המוץ .

ו

כן

לא

יתננו

על גבי מקום גבוה

שתהיה הרוח שולטת בו

בשביל שירד המוץ

שהוא זקן השבולת העליון ואינו ראוי אף לבהמה.

אבל נוטל הוא

את התבן

בכברה, ונותן לתוך האיבוס

למרות שיתכן שהוא יתברר תוך כדי כך, כי דבר שאינו מתכוין - מותר, כרבי שמעון .

גמרא:

שנינו במשנתנו: אין שורין את החילתית בפושרין.

איבעיא להו: שרה מאי

דינו?

תרגמא רב אדא נרשאה קמיה דרב יוסף: שרה

-

חייב חטאת

משום מבשל.

אמר ליה אביי: אלא מעתה, שרה אומצא

[בשר חי]

במיא, הכי נמי דמיחייב,

הלוא מים פושרים אינם מבשלים כמו מים צוננים!

אלא אמר אביי

: אין בכך איסור אלא

מדרבנן, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול

.

בעא מיניה רבי יוחנן מרבי ינאי: מהו

לשרות את החלתית בצונן?

אמר ליה: אסור.

אמר ליה רבי יוחנן:

והא אנן תנן: אין שורין את החלתית בפושרין.

ומשמע

הא בצונן

-

מותר

!

אמר ליה: אם כן,

שאיני יודע לפרש את המשנה,

מה בין לי ולך

שאתה תלמידי?

מתניתין יחידאה היא

[המשנה היא כדעת יחיד] ואין הלכה כמותה.

דתניא: אין שורין את החלתית לא בחמין ולא בצונן.

רבי יוסי אומר: בחמין

-

אסור, בצונן

-

מותר.

ומבארת הגמרא:

למאי עבדי ליה

-

ליוקרא דליבא

[לכאב הלב].

רב אחא בר יוסף חש ביוקרא דליבא, אתא לקמיה דמר עוקבא. אמר ליה: זיל שתי תלתא תיקלי חילתתא

[שתה משקל שלשה זהובים של חילתית]

בתלתא יומי.

אזל אישתי

ביום

חמשא בשבת, ומעלי שבת

[ובערב שבת].

לצפרא

[בבוקר השבת]

אזל שאל בי מדרשא

כיצד ינהג בשבת.

אמרו ליה: תנא דבי רב אדא, ואמרי לה

-

תנא דבי מר בר רב אדא: שותה אדם קב או קביים

של חילתית בשבת

ואינו חושש.

אמר להו: לשתות

את החילתית בשבת -

לא קמיבעיא לי

שהרי החילתית היא משקה שבריאים שותים אותו, ואין בשתיתו איסור משום רפואה .

כי קא מיבעיא לי

-

לשרות

את החילתית בפושרין או בצוננים

מאי?

אמר להו רב חייא בר אבין: בדידי הוה עובדא, ואתאי שאילתיה לרב אדא בר אהבה, ולא הוה בידיה.

[היה לי אותו מקרה, ושאלתי את רב אדא בר אהבה ולא היתה לו תשובה].

אתאי שאילתיה לרב הונא, ואמר: הכי קאמר רב: שורה

את החלתית

בצונן, ומניח

את המים

בחמה

עד שיהיו פושרים.

והוינן בה: האם פסק רב

כמאן דשרי

לשרות את החילתית בצונן, ולאחר ששרה בצונן יכול לחמם בחמה, שהרי אין כל איסור לחמם משקה בחמה? ואמרינן:

אפילו למאן דאסר

לשרות בצונן התיר רב, כי

הני מילי

-

היכא דלא אישתי כלל

ורוצה לעשות רפואה זו בשבת,

אבל הכא, כיון דאישתי חמשא ומעלי שבתא, אי לא שתי בשבת

-

מיסתכן,

ובכל זאת מכיון שאפשר לעשות בשנוי יש לעשות בשנוי .

הגמרא מביאה לכאן שאלה הלכתית אחרת ששאל רב אחא בר יוסף בהלכות שבת.

מיסתמיך ואזיל

[היה נשען והולך]

רב אחא בר יוסף

כשהיה זקן

אכתפיה

[על כתפו]

דרב נחמן בר יצחק בר אחתיה

[בן אחותו].

אמר ליה

לרב נחמן בר יצחק:

כי מטינן

[כשנגיע]

לבי רב ספרא

-

עיילינא

[הכניסני אליו].

כי מטו

-

עייליה.

בעא מיניה

רב אחא בר יוסף מרב ספרא:

מהו לכסכוסי כיתניתא בשבתא?

[האם מותר לשפשף כתונת פשתן לאחר כבוסה בשבת]?

ומסבירה הגמרא את הבעיה. השפשוף מביא שתי תועליות לבגד, הוא מרכך אותו, וגם מבריק אותו ומשלים את הליבון, והשאלה היא: האם

לרכוכי כיתניתא קא מיכוין

המשפשף בעיקר, ותועלת הליבון היא טפלה

ושפיר דמי

או דילמא: לאולודי חיורא

[להוסיף ליבון]

קמיכוין

כל מכסכס בעיקר

ואסיר

מדרבנן , כי פעולה זו היא המשך הכיבוס.

אמר ליה: לרכוכי קא מיכוין, ושפיר דמי

.

כי נפק

רב אחא

ואתא, אמר ליה

רב נחמן שהוליכו אל רב ספרא:

מאי בעא מר מיניה?

אמר ליה: בעי מיניה: מהו לכסכוסי כיתניתא בשבתא? ואמר לי: שפיר דמי.

אמר ליה רב נחמן לרב אחא:

ותבעי ליה למר

מהו לשפשף

סודרא?

אמר ליה רב אחא:

סודרא

-

לא קא מיבעיא לי,

כיון

דבעי

מהו דינו

מרב הונא, ופשיט לי

שאסור.

אמר ליה רב נחמן:

ותפשיט ליה למר מסודרא

שגם כתונת אסור לשפשפה?

אמר ליה: התם

בסודר -

מיחזי

יותר

כי אולודי חיורא,

כי מקפידים עליו יותר מאשר בכתונת, לפי שלובשים אותו על הראש ונראה.

הכא

בכתונת -

לא מיחזי כאולודי חיורא

.