טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
שבת 13b — תלמוד אויף ייִדיש
שבת 13b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — שבת 13b
ושימש תלמידי חכמים הרבה
-
מפני מה מת בחצי ימיו
?!
ולא היה אדם מחזירה דבר
.
ואמר אליהו:
פעם אחת נתארחתי אצלה, והיתה מסיחה כל אותו מאורע
.
ואמרתי לה: בתי, בימי נדותך
, שהם שבעת הימים מהראיה הראשונה של דם נדות -
מה הוא אצלך
[איך נהג עמך]?
אמרה לי: חס ושלום
-
אפילו באצבע קטנה לא נגע בי!
והוספתי לשואלה:
בימי ליבוניך
, שהם שבעת הימים הנקיים מדם שצריכה הזבה [שהיא האשה שראתה דם במשך שלשה ימים רצופים
בלא "עת נדתה
"] למנות לאחר גמר הראיה האחרונה, וצריכה ללבוש בהם בגדים לבנים כדי לבדוק עצמה שלא נסתרה הספירה על ידי ראית דם -
מהו אצלך
באותם הימים?
אמרה לי: באותם ימים,
אכל עמי, ושתה עמי, וישן עמי בקירוב בשר
. אבל
לא עלתה על דעתו
לעשות בי
דבר אחר
[תשמיש].
ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו!
משום
שלא נשא
בעלך
פנים לתורה
.
שהרי אמרה תורה "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב
" [ואיסור זה כולל גם אשה הטמאה בטומאת זיבה], שאף קירוב בשר לבד אסור.
שהרי כל זמן שלא טבלה הרי היא עדיין בטומאתה, ואסורה לו מן התורה. וכדדרשינן מ"תהיה בנדתה", בהוייתה תהא עד שתבוא במים [רש"י]. ולהכי קאמר עליו "שלא נשא פנים לתורה", לדרוש דרשה זו. [מהרש"א].
כי אתא רב דימי, אמר
: הא דהקל אותו חסיד בזה, היינו משום ד
מטה חדא
[רחבה]
הואי
. וכיון שלא היו בקירוב בשר, קסבר שמותר לעשות כן.
במערבא אמרי, אמר רבי יצחק בר יוסף
: היה ישן עמה, כש
סינר
שהיא חגורה בו, היה
מפסיק בינו לבינה
. ומשום כך הקל בעצמו.
מתניתין:
ואלו
הדינים האמורים בפירקין, הם
מן
ההלכות שאמרו
חכמים
בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון, כשעלו לבקרו
. ובגמרא יבואר על איזו משנה קאי.
ונמנו
שם, שעמדו למנות מי הם המרובים ומי הם המועטים,
ו
נמצא ש
רבו
תלמידי
בית שמאי על
תלמידי
בית הלל
במנין. ולפיכך נפסקה הלכה כמותם בהלכות אלו.
וי"ח דברים גזרו בו ביום
.
גמרא:
אמר ליה אביי לרב יוסף
: כיצד שנינו במתניתין -
האם
"אלו
מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון"
תנן
, בלא וי"ו.
או
דלמא,
"ואלו
מן ההלכות"
תנן
.
ומבאר אביי את הספק:
האם
"ואלו" תנן
, בוי"ו החיבור, וקאי משנתנו על
הני
הלכות
דאמרן
במתניתין דלעיל. לומר, שהלכות אלו ש"לא יפלה את כליו" ו"לא יקרא לאור הנר" נאמרו בעלית חנניה.
או "אלו" תנן
, בלא וי"ו החיבור. ולפי זה קאי מתניתין על הני הלכות
דבעינן למימר
במתניתין ד
לקמן
. שרק הן נאמרו שם.
ופשטינן:
תא שמע: אין פולין לאור הנר, ואין קורין לאור הנר
-
ואלו מן ההלכות שנאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון!
הרי שדיני המשנה דלעיל הם מי"ח דברים, ולא דיני המשנה דלקמן. ואם כן,
שמע מינה
ד
"ואלו" תנן
.
ומסקינן:
שמע מינה!
עד ימי רבי לא היו כותבים את דברי התורה שבעל פה. שאסור היה לכתוב את כל המשניות והברייתות, משום "דברים שבעל פה אי אתה רשאי להעלותם על הכתב". עד שהתיר רבי לכותבם משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך".
יוצא מן הכלל היתה "מגילת תענית", שכתבו להם בכתב לזכרון על מגילת ספר את כל הימים שבהם נעשה להם נס ונגאלו מצרותיהם, כדי לדעת שימים אלו אסורים הם בתענית.
תנו רבנן: מי כתב
את
"מגילת תענית
"?
אמרו: חנניה בן חזקיה וסיעתו
כתבום. לפי
שהיו מחבבין את הצרות
. שהנס אשר נגאלו בו מהצרות, היה חביב עליהם להזכירו ולשבח בו את הקדוש ברוך הוא. וכתבום לימים אלו כדי לעשותם יום טוב, ושלא להתענות בהם.
אמר רבי שמעון בן גמליאל: אף אנו מחבבין את הצרות. אבל מה נעשה?
שאם באנו לכתוב
את כל הצרות והנסים -
אין אנו מספיקין!
שמתוך שתדירים הם, היה לנו לעשות יום טוב בכל יום.
דבר אחר
: הא דלא כתבינן ימים אלו, היינו משום ש
אין שוטה נפגע
. כלומר אין השוטה מרגיש בפגעים רעים הבאים עליו. וכך אנו אין מרגישים בצרות, וממילא אין אנו מכירין בנס ההצלה מהן.
דבר אחר: אין בשר המת מרגיש באיזמל
, הסכין, המחתך בו. ומשל הוא למי שמורגל בצרות, שכבר אינו מרגיש בהן.
ומקשינן: איני, וכי אין המת מרגיש?
והאמר רב יצחק: קשה רימה
, התולעת, העוקצת
למת
-
כמחט בבשר החי
.
שנאמר "אך בשרו עליו יכאב, ונפשו עליו תאבל
".
ומשנינן:
אימא, אין בשר המת
[בשר שיבש]
ש
נמצא
ב
גוף אדם
חי, מרגיש באיזמל
.
אמר רב יהודה אמר רב: ברם, זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו,
שאלמלא הוא,
היה
נגנז ספר יחזקאל
. משום
שהיו דבריו
של ספר יחזקאל
סותרין
את
דברי תורה
[כגון "כל נבילה וטרפה מן העוף ומן הבהמה, לא יאכלו הכהנים". דמשמע לכאורה שישראלים מותרים לאוכלם. וכגון חטאת האמורה שם בכהן שנטמא מת, שמביאה כשנטהר לאחר שבעת ימים שאין לה רמז בתורה]. ובקשו חכמים לגונזו משום כן.
מה עשה
חנניה בן חזקיה?
העלו לו
לעלייתו
ג' מאות גרבי שמן
, למאור ולמזונות לכל זמן ישיבתו שם.
וישב בעליה, ודרשן
לכל הכתובים שנראים כסותרים דברי תורה, עד שיישב את הסתירות כולן [וכגון בנבילה וטריפה שודאי אסורים באכילה אף לישראל. אלא משום שהותרה מליקה לכהנים באכילה בחטאת העוף, הוצרך להזהירם על מליקת חולין, שנבילה היא].
שנינו במתניתין:
ושמנה עשר דבר גזרו
בו ביום.
מאי ניהו שמנה עשר דבר?
תשעה מהם, הם דברים שגזרו בהם שיפסלו את התרומה מדרבנן, לאוסרה באכילה כתרומה טמאה.
כדתנן: אלו פוסלין את התרומה
במגעם: א. אדם
האוכל
שיעור כחצי פרס מ
אוכל
שהוא
ראשון
לטומאה.
מן התורה אין האדם נטמא באכילת דבר טמא אלא אם אכל נבלת עוף טהור, בעת אכילתה בלבד. וכל שכן שאדם האוכל אוכל שהוא ראשון לטומאה, שאינו נטמא על ידו. ורבנן גזרו על האדם האוכל אוכל ראשון לטומאה שיהיה שני לטומאה. ואף שאין השני לטומאה מטמא מאכל חולין, הרי הוא פוסל את התרומה.
ב.
ו
אף האדם
האוכל
חצי פרס מ
אוכל
שהוא
שני
לטומאה, גזרו בו להיות שני לטומאה, והרי הוא פוסל את התרומה במגעו .
ג.
ו
כן
השותה
רביעית
משקין טמאין
אף שמן התורה אינו נטמא, מדרבנן הוא נעשה שני לטומאה, ופוסל את התרומה.
ד. וכן טמא שטבל ונטהר מטומאתו, ובו ביום [ואפילו לאחר שהעריב השמש וכבר הותר בתרומה. תוס']
בא ראשו ורובו במים שאובין
גזרו בו שייעשה שוב על ידי המים השאובין שני לטומאה, ויפסול את התרומה.
ה.
ו
אף מי שהיה
טהור
גמור קודם לכן,
שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובין
גזרו עליו טומאה, והרי הוא פוסל את התרומה.
ו.
ו
כן גזרו כי
הספר
שהוא מכ"ד כתבי הקודש של תורה נביאים וכתובים - פוסל תרומה במגעו כדין שני לטומאה הנוגע בתרומה. [האם גזרו שהספר עצמו ייחשב כשני לטומאה או שרק גזרו על תרומה הנוגעת בו שתפסל - עיין תוס' ד"ה תנא. והר"ש במסכת ידים כתב: מהיכי תיתי לטמאות את הספר!?].
ז.
ו
כן
הידים
, קודם נטילתם הרי הן שניות, ופוסלות את התרומה.
והטבול יום
[שכבר טבל לטומאתו, אלא שעדיין לא העריב שמשו] פוסל את התרומה במגעו. אך אינו ממנין י"ח דבר, לפי שמדאורייתא הוא פוסל את התרומה, ולא משום גזירה.
ח.
והאוכלים
שנטמאו במשקין טמאין, הרי הם שניים לטומאה. ויבואר לקמן .
ט.
והכלים שנטמאו במשקין
טמאין, נעשים שניים לטומאה, ופוסלים את התרומה. ויבואר לקמן.
וקמפרש ואזיל לכל תשעת הדברים האלו.
יש שלשה חילוקים בסדר הטומאה.
א. בחולין מצינו שכל אחד מאבות הטומאה עושה את כל הנטמא ממנו לראשון לטומאה. ואותו ראשון לטומאה עושה את כל הנטמא ממנו לשני לטומאה. אבל אין השני עושה אחריו שלישי לטומאה.
ב. בתרומה נתחדש שאפילו שני לטומאה פוסל מאכילה את התרומה הנוגעת בו [ויליף לה מטבול יום, שדומה לשני לטומאה בכך שהוא אסור בתרומה, והרי הוא פוסל את התרומה].
ג. בקדשים נתחדש שאף השלישי לטומאה פוסל את הקדשים שנוגע בהם. [ויליף לה ממחוסר כפורים, שדומה לשלישי לטומאה בכך שהוא מותר בתרומה ואסור רק באכילת קדשים, ופוסל את הקדשים].
ועתה דנה הגמרא במה ששנינו "אלו פוסלין את התרומה [במגעם: אדם] האוכל אוכל ראשון, והאוכל אוכל שני!
מדכתיב "פוסלין את התרומה", משמע שנעשית התרומה רק "פסולה" לאכילה במגעם בה אך אינה נעשית "טמאה" לענין שתפסול תרומה אחרת במגעה.
והוינן בה:
מאן
האי
תנא
דאית ליה ש
האוכל אוכל ראשון, והאוכל אוכל שני
-
מפסל פסלי
את התרומה, אבל
טמויי
לא מטמו
לתרומה, שתיעשה היא עצמה טמאה שיהיה בכוחה לפסול תרומה אחרת?