טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
שבת 12a — תלמוד אויף ייִדיש
שבת 12a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — שבת 12a
אבל
אם
הניחה
בשביל
להרחיק את הגשמים
שלא ילקה הכותל
מחמתם,
אינו ב"כי יותן"!
שהרי אין המשקין לרצונו, ואין צריך להם. ואף על פי שניחא ליה בנפילת המים רחוק מן הכותל, כיון שאינו אלא משום לאצולי מטינוף לא חשיב ניחותא.
והוא הדין לכיס של זב. מאחר וכל מטרת הכיס לאצולי מטינוף לא חשיב דרך הוצאה.
ודחינן:
מי דמי
כיס של זב לכפית הקערה?
התם
בהכשר,
לא קא בעי להו להני משקין,
אלא רצונו רק בהרחקתם על ידי כפית הקערה. ונהי דכפיית הקערה חשיבא ליה, אין הכשר האוכלין תלוי בה, אלא במשקין עצמם. והם לא חשובים אצלו לקבלם. אבל
הכא
בהוצאה, בעינן שיהיה הדבר שמוציאו חשוב אצלו. ועל הוצאת הכיס מחייבים אותו ולא על הזוב.
והא קא בעי להו להאי כיס, לקבולי ביה זיבה!
ואף דאינה אלא להצילו מטינוף, הוצאה חשובה היא.
הא לא דמי
הוצאת כיס של זב
אלא ל
הא דתנן ב
סיפא
[למשנה שלאחר ההיא דלעיל].
דתנן התם:
עריבה שנתנה
על הכותל בכדי
שירד דלף
הגשמים
לתוכה
-
מים הניתזין
ממנה,
והנצפין
וגולשים מתוכה לחוץ -
בית שמאי אומרים: הריהם ב"כי יותן", ובית הלל אומרים: אינן ב"כי יותן"!
ומשמע, שהמים
שבתוכה,
לכולי עלמא
הרי זה ב"כי יותן"!
ואף על גב דאין עושה כן אלא לאצולי הכותל מטינוף, כיון שלא כפה את הקערה על פיה אלא הניחה באופן שיפלו המים בחללה, גלי דעתיה שרוצה בקבלת המים בתוך הכלי, והיא לרצונו.
והוא הדין להוצאת כיס של זב. דאף דבזיבה עצמה לא ניחא ליה, ולא צריך לכיס אלא בשביל לאצולי מטינוף, מכל מקום חשוב הוא אצלו. הלכך דרך הוצאה היא.
אלא אביי ורבא דאמרי תרוייהו
ביישוב הסתירה שבין שתי הברייתות דלעיל:
לא קשיא. הא
דקתני "אם יצא [הזב בכיסו] חייב חטאת", בשיטת
רבי יהודה
היא.
והא
דקתני "ואם יצא, פטור אבל אסור", שיטת
רבי שמעון
היא.
דפליגי לקמן צ"ג: במוציא את המת במטה לרשות הרבים, שהיא מלאכה שאין צריכה לגופה. שהרי אין לו חפץ בעיקר תכלית ההוצאה. ואדרבה, רצונו שלא יהיה לו מת ולא יבוא לו כלל צורך במלאכה זו. ורק בדיעבד יש לו עתה הכרח לסלק המת מלפניו. ואפילו הכי מחייב בה רבי יהודה. אבל רבי שמעון פוטר בה, משום דלא מיקרי "מלאכת מחשבת".
וכן הוצאת כיס של זב היא מלאכה שאין צריכה לגופה. שהרי ברצונו לא היתה באה לו הזיבה כלל. אלא דאחר שבאה, צריך הוא לכיס להגן על בגדיו. לפיכך, לרבי יהודה חייב חטאת, ולרבי שמעון פטור אבל אסור מדרבנן.
תני דבי רבי ישמעאל: יוצא אדם בתפילין
בערב שבת עם חשיכה!
ולא חיישינן בהו שמא ישכח ויוציאם לאחר חשיכה.
והוינן בה:
מאי טעמא
דלא חיישינן בהו להכי?
ומשנינן:
כיון דאמר רבה בר רב הונא: חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה!
כדי שלא יסיח דעתו מהם.
וילפינן לה ב
קל וחומר מציץ. מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת
של שם ה',
אמרה
בו
תורה "והיה על מצחו תמיד"
, וקרא יתירה הוא, דהא כבר כתיב ברישא דקרא "והיה על מצח אהרון", אלא בא ללמד,
שלא יסיח הכהן הגדול דעתו ממנו
-
תפילין שיש בהן אזכרות הרבה, על אחת כמה וכמה
שלא יסיח את דעתו מהן! ועל ידי שממשמש בהם בכל שעה, זוכרן.
הלכך
, כיון שממשמש בהם בכל שעה
מידכר דכירי להו!
ואין לחוש שמא ישכח מהם ויצא עמם בשבת.
תניא: חנניא אומר: חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשיכה!
בשביל לבודקו שלא יהיה כרוך בו שום דבר, פן יוציאנו בשבת.
אמר רב יוסף
: הא דחנניא,
הלכתא רבתא היא לשבת!
שעל ידו האדם ניצל מאיסור הוצאה.
שנינו במתניתין:
לא יפלה את כליו
ולא יקרא לאור הנר!
איבעיא להו
: האם כל דין נשנה בפני עצמו, והא דקתני
"לא יפלה את כליו"
לא קאי אאור הנר, אלא אפילו
ביום
אסור? וגזרו בו חכמים משום דחיישינן
שמא יהרוג
כינה ויעבור על איסור תורה, ומשנתנו כשיטת רבי אליעזר היא.
דתניא: אמר רבי אליעזר ההורג כינה בשבת כאילו הורג
בריה גדולה
כגמל!
והא דקתני
"ולא יקרא לאור הנר",
גזירה אחרת היא, משום דחיישינן
שמא יטה
את הנר.
או דלמא,
גזירה אחת היא
ותרוייהו
משום
שמא יטה.
והא ד"לא יפלה את כליו" קאי נמי על אור הנר. אבל ביום מותר לעשות כן.
ופשטינן: תא שמע:
אין פולין ואין קורין
לאור הנר!
דמשמע דתרוייהו אסורין דוקא לאור הנר.
ודחינן:
מי אלימא
ברייתא
ממתניתין
לפשוט ממנה? והא כמו שאת המשנה אפשר לפרש, ד"לא יפלה" גזירה בפני עצמה היא ולא קאי על אור הנר, כמו כן יש לפרש את הברייתא.
ותו פשטינן:
תא שמע: אין פולין לאור הנר ואין קורין לאור הנר! אלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון.
שמע מינה דתרוייהו
, בין להפלות ובין לקרות, אין איסורם אלא לאור הנר,
שמא יטה.
ומסקינן:
שמע מינה!
אמר רב יהודה אמר שמואל: אפילו להבחין בין בגדו לבגדי אשתו
לאור הנר - אסור! דגם בזה יש לחוש שמא יטה.
אמר רבא: לא אמרן
כן
אלא
בבגדים
דבני מחוזא!
שמפונקים הם ואינם אנשי עמל, ולכן בגדיהם רחבים ודומים לבגדי אשה. וצריך עיון מדוקדק להבחין ביניהם. הלכך איכא למיחש בהו שמא יטה.
אבל דבני חקליתא
שעוסקים במלאכה בשדות, ומשום זה שרוולי בגדיהם צרים,
מידע ידעי
להבחין בין בגדיהם לבגדי נשותיהם בנקל, ואין לחשוש בהם להטיית הנר.
ודבני מחוזא נמי, לא אמרן
לאסור להבחין בהם לאור הנר,
אלא
להבחין בין בגדיהם לבגדי נשותיהם
ד
הן
זקנות
. שהם צרים קצת ודומים לבגדי אנשים המפונקים שרחבים קצת יותר מבגדי אנשים אחרים.
אבל
היכא
ד
נשותיהם
ילדות
, שבגדיהן רחבים הרבה, לא דומים הם אפילו לבגדי אנשים מפונקים, ו
מידע ידיעי
להבחין בהם, ושוב ליכא למיחש בהו שמא יטה.
תנו רבנן: אין פולין
[בחול] את הבגדים מכינים
ברשות הרבים, מפני הכבוד של
העוברים ושבים! שדבר זה מאוס עליהם.
כיוצא בו אמר רבי יהודה, ואמרי לה רבי נחמיה: אין עושין אפיקטויזי
ן [שתית משקה המביא להקאת האוכל]
ברשות הרבים
מפני
הכבוד!
שאף זה מאוס על הרבים.
תנו רבנן: המפלה את כליו
בשבת
מולל
[מועך בין אצבעותיו] את הכינה בשביל להחליש את כוחה שלא תחזור אליו,
וזורק
אותה. ובלבד שלא יהרוג אותה. משום שהריגת כינה אסורה משום שבות. אבל מדאורייתא פטור עליה. הלכך לא גזרינן לאסור מלילה אטו הריגה.
אבא שאול אומר: נוטל
את הכינה
וזורק
אותה,
ובלבד שלא ימלול
אותה! לפי שהריגת כינה אסורה מדאורייתא, ואסרו למוללה שמא יבוא להורגה.
אמר רב הונא: הלכה
כתנא קמא ש
מולל וזורק. וזהו כבודו
של אדם לבער כך כינים,
ואפילו בחול!
ולא להורגם.
רבה מקטע להו
לכינים והורגן אף בשבת. ואף
רב ששת מקטע להו
בשבת. דסבירא להו כבית הלל דלקמן.
רבא שדי להו
לכינים
לקנא דמיא
[ספל מים] בשביל שימותו. ולא היה הורגם באצבעותיו. שאין זה דרך כבוד.
אמר להו רב נחמן לבנתיה: קטולין
[הרוגנה] את הכינים אף בשבת, ואשמעינן לי קלא דמסנוותי [של שונאי] כשמתים.
תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין הורגין את המאכולת
[כינה]
בשבת
-
דברי בית שמאי. ובית הלל מתירין.
וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי שמעון בן גמליאל: אין משדכין את התינוקות
בשבת בכדי
לארס
אותם,
ולא
מתעסקים את [עם] ה
תינוק
לשכור לו מלמד
ללמדו ספר, ו
אף לא
ללמדו אומנות!
משום דכתיב "וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד, וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר". שלא יהיו חפציך של שבת כחפציך של חול.
ואין מנחמין
את ה
אבלים
בשבת
. ואין מבקרים חולים בשבת!
שדברים אלו מביאים לידי צער, שמשתף את עצמו עם המצטערים, ומבטל עונג שבת -
דברי בית שמאי.
ובית הלל מתירין
בכל אלו! בשידוך התינוקות וללמדם ספר או אומנות משום שדברי מצוה הם, ודוקא חפציך אסורים ולא חפצי שמים [לקמן ק"נ.]. וביקור חולים וניחום אבלים מותרים, משום שגמילות חסד הם, שמקלים מצער החולה והאבל [ערוך השלחן, סימן רפ"ז סעיף א'].
תנו רבנן: הנכנס לבקר את החולה בשבת, אומר
לו:
שבת היא
שמונעת אותנו
מלזעוק
לרפואתך,
ו
בכל זאת ה
רפואה קרובה לבא!
משום שצריך להרחיב דעתם בתנחומים, כדי שלא יצטערו.
ורבי מאיר אומר
: אומרים לו לחולה:
יכולה היא
השבת
שתרחם
ותביא לך רפואה, אם תכבדה ולא תצטער בה! ואף שלא הותר בה לבקש רחמים עליך, אינה מונעת את רפואתך, אלא אדרבה, מועלת היא אף בלא תפלה. [מהרש"א].