שבת 116a — תלמוד אויף ייִדיש

לומר

לנו,

שאין זה מקומה

הראוי של פרשה זו, כי מקומה הוא בפרשת במדבר בענין הדגלים, ששם מתוארים סדרי המסעות.

רבי אומר

: אכן כאן הוא מקומה של פרשה זו. שהרי לפני כן הוזכר שנסעו מהר סיני. ואם כן, טעמם של הסימניות שלפניה ואחריה -

לא מן השם

, מהטעם שאמרת [שבאים הסימניות לשנות מקומה]

הוא זה

.

אלא

, נכתבו הסימניות כדי לציינה במיוחד,

מפני ש

פרשת ויהי בנסוע -

ספר חשוב הוא בפני עצמו.

כמאן אזלא הא דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן

: [משלי ט]

"חצבה עמודיה שבעה

" -

אלו שבעה ספרי תורה.

כמאן

-

כרבי

, שלפיו נחלק ספר במדבר לשלשה ספרים: האחד, עד ויהי בנסוע. השני, ויהי בנסוע. והשלישי, מאחרי ויהי בנסוע עד הסוף.

מאן תנא דפליג עליה דרבי

-

רבן שמעון בן גמליאל הוא

.

דתניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה

בעתיד, כאשר לא ידאגו מפורענות, ויצר הרע יתבטל.

ולמה כתבה כאן

-

כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה.

פורענות שנייה מאי היא?

[במדבר יא]

"ויהי העם כמתאננים

".

פורענות ראשונה

[במדבר י]

"ויסעו מהר ה"

'.

ואמר רבי חמא ברבי חנינא

: מלמד

שסרו מאחרי ה'

, והתאוו לבשר תוך שלשה ימים למסעם מהר ה' .

והיכן מקומה

של פרשת ויהי בנסוע?

אמר רב אשי: ב

פרשת במדבר בענין ה

דגלים

.

איבעיא להו: הגליונין

, הקלפים החלקים שלא כתוב בהם [וסברה הגמרא שהספק הוא בין על אותם שמעל הכתב ומתחתיו, ובין על אותם שהיו כתובים ונמחקו]

של ספר תורה

האם

מצילין אותן מפני הדליקה, או אין מצילין אותן מפני הדליקה?

תא שמע: ספר תורה שבלה, אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת "ויהי בנסע הארן

" -

מצילין

.

ואם לאו

-

אין מצילין.

ואמאי?

תיפוק ליה

שיש להצילו

משום גליון דידיה

. אלא, מוכח, שאין מצילין את הגליונים.

ודחינן: ספר תורה אשר

בלה, שאני.

שכיון שבלה הספר אף שמו של הגליון בטל ממנו, שאינו נחשב לגליון של ספר תורה. והבעיה היא רק בספר שלא בלה אלא שנמחקו אותיותיו, שעדיין שמו של גליון ספר תורה עליו.

תא שמע: ספר תורה שנמחק

-

אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת ויהי בנסע הארן

-

מצילין, ואם לאו

-

אין מצילין.

ואמאי

אין מצילין?

תיפוק ליה

שיש להצילו

משום גיליון דידיה!

ודחינן:

מקום הכתב

לאחר שנמחק

לא קמיבעיא לי,

דפשיטא שאינו קדוש ואין מצילין אותו.

דכי קדוש

, כשקידשו את מקום הכתב בתחילה, קידשו אותו רק עבור הכתיבה, ורק

אגב

ה

כתב

שעליו

הוא דקדוש

, כל זמן שהכתב קיים. ולכן, כאשר

אזל כתב

, כשנמחק -

אזלא לה קדושתיה

של אותו חלק שבגיליון .

כי קמיבעיא לי

חלק הגיליון

של מעלה ושל מטה, שבין פרשה לפרשה, שבין דף לדף, שבתחלת הספר שבסוף הספר

, שבשעת הקדשתו הוקדש כגיליון שאין כותבים בו, ולכן לא בטלה קדושתו אם נמחק הכתב .

והוינן בה: הרי יש לפשוט את הבעיה הזאת מהברייתא.

כי מדוע הצריכה הברייתא שישארו בספר התורה שמונים וחמש אותיות כדי להצילו. והרי גם אם נמחק לגמרי יש להצילו, כי

ותיפוק ליה

שיש להצילו אפילו כשנמחק לגמרי

משום ההוא

חלק שבגיליון שאינו מקום הכתב, שממשיכה קדושתו גם לאחר שנמחק הספר, שהרי הוא הוקדש בתור גיליון שאינו מיועד לכתיבה.

ומכך שהברייתא לא אמרה זאת מוכח שאין להציל משום קדושת הגליונין!?

ומתרצינן: הברייתא מדברת בכגון

דגייז

, שחתכו לאותו החלק,

ושדי

, וזרקו, ונשאר רק מקום הכתב המחוק .

תא שמע: הגליונין של מעלה ושל מטה, שבין פרשה לפרשה, שבין דף לדף, שבתחלת הספר שבסוף הספר

יש בהם קדושת ספר תורה, ולכן הם

מטמאין את הידים.

גזרו חכמים על הנוגע בספר תורה שיהיו ידיו טמאות ביחס לתרומה, שאם יגע בה יפסלנה [וטעמו של דבר מבואר לעיל יד א]. ומוכח מהברייתא האומרת שגם על הגליונין גזרו שיטמאו את הנוגע בהם טומאת ידים לתרומה, שקדושת הגיליונין היא כקדושת הספר, ואם כן יש להצילם מהדליקה גם כאשר הכתב נמחק.

ודחינן:

דילמא

קדושת הגליונין

אגב ספר תורה

, כאשר לא נמחק, אלא כולו קיים -

שאני.

שרק אז הם מטמאים את הידים כספר עצמו.

אבל כשנמחק הספר, שוב אין קדושת הגליונין כספר תורה עצמו, אלא רק קדושת גליונין גרידא. ומשום כך יש לנו להסתפק: האם קדושה פחותה שכזאת מצילין מהדליקה.

תא שמע: הגיליונין, ו

כמו כן

ספרי

תורה נביאים וכתובים שכתבום

מינין

-

אין מצילין אותן מפני הדליקה, אלא

הרי הם

נשרפין במקומן, הן ואזכרותיהן.

מאי לאו

-

גליונין דספר תורה

. ומפורש בברייתא שאין מצילין אותן.

ודחינן:

לא

. כונת הברייתא היא לומר כי אין מצילין את ה

גליונין דספרי

תורה של

מינין

.

ותמהינן:

השתא ספרי

תורה של

מינין גופייהו אין מצילין

-

גליונין

שלהם

מבעיא

למימר שאין מצילין?

ומשנינן:

הכי קאמר

התנא בברייתא:

וספרי

תורה של

מינין

-

הרי הן כגליונים

של ספר תורה כשר, שאין מצילין אותן .

גופא. הגליונים וספרי מינין

-

אין מצילין

אותם מפני הדליקה

.

רבי יוסי אומר: ב

יום

חול

-

קודר

חותך

את האזכרות שבהן, וגונזן, והשאר

שורפן

.

אמר רבי טרפון: אקפח את בני,

לשון שבועה, שמקבל על עצמו קללה שאם אין אמת בדבריו ימותו בניו בחייו ,

שאם יבאו

ספרי מינים

לידי, שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהן

.

לפי שאפילו אדם רודף אחריו להורגו, ונחש רץ להכישו

וצריך להמלט ולהציל את חייו,

נכנס לבית עבודה זרה, ואין נכנס לבתיהן של אלו.

שהללו

, המינים,

מכירין

את בוראם

ו

בכל זאת

כופרין

בו.

והללו

, עובדי עבודה זרה -

אין מכירין

את הקב"ה, שהרי כך גדלו בבית הוריהם ללא ידיעה,

ו

מתוך אי ידיעה הם

כופרין

בו.

ועליהן

, על המינים,

הכתוב אומר

[ישעיהו נז]

"ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך

". והיינו שהם זוכרים את הבורא אך הם כאילו משליכים את זכרונו מאחרי הדלת.

אמר רבי ישמעאל

: יש לנו ללמוד על ספרי המינים בלימוד של

קל וחומר: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה

, בפרשת בדיקת סוטה:

שמי

, שם ה',

שנכתב בקדושה

-

ימחה על המים

שמשקים את הסוטה, שאם יתברר שהיא טהורה יחזור השלום בינה ובין בעלה.

המינים

הללו, שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמים

-

על אחת כמה וכמה

שימחו האזכרות שבספריהם יחד עם הספרים עצמם .

ועליהם אמר דוד

[תהלים קלט]

"הלא משנאיך

ה'

-

אשנא

.

ובמתקוממיך

-

אתקוטט. תכלית שנאה שנאתים. לאויבים

: -

היו לי

".

וכשם שאין מצילין אותן

את ספריהן

מפני הדליקה

,

כך אין מצילין אותן לא מן המפולת ולא מן המים, ולא מ

כל

דבר

אחר

המאב דן.

בעי מיניה יוסף בר חנין מרבי אבהו: הני ספרי דבי אבידן

שנכתבו על ידי המינים כדי להתווכח עמנו ["בי אבידן" הוא המקום שהיו נערכים בו הויכוחים עם המינים] - האם

מצילין אותן מפני הדליקה או אין מצילין?

לא היתה בידי רבי אבהו תשובה ברורה, אלא, לפעמים אמר לו:

אין

, שאכן מצילין אותן.

ו

לפעמים אמר לו:

לאו

, שאין מצילין אותן.

ו

היה הדבר

רפיא

, רפוי, לא מוחלט,

בידיה.

רב לא אזיל לבי אבידן, וכל שכן לבי נצרפי

בית עבודה זרה.

שמואל, לבי נצרפי

-

לא אזיל,

אבל

לבי אבידן

-

אזיל.

אמרו ליה לרבא: מאי טעמא לא אתית לבי אבידן?

אמר להו: דיקלא פלניא איכא באורחא,

יש בדרך דקל פלוני, ושורשיו יוצרים גבשושיות בדרך,

וקשי לי

לילך שם [ודחאם בקש].

אמרו ליה:

ניעקריה

לדקל ולא יפריעו לך גבשושיותיו שעושה בקרקע.

אמר להו:

דוכתיה

, המקום עצמו שנעשה בו גומא משנעקר, או ריחו שישאר שם

קשי לי.

רב ורבא היו יראים ללכת ולהתוכח עם המינים, שמא מתוך הויכוח יעמדו עליהם ויהרגום.

מר בר יוסף אמר: אנא

-

מינייהו

, ממכיריהם

אנא, ו

לכן

לא מסתפינא

, איני ירא

מינייהו.

זימנא חדא אזיל, בעו לסכוניה.

אימא שלום, דביתהו

אשתו

דרבי אליעזר

-

אחתיה

אחותו

דרבן גמליאל הואי.

הוה ההוא פילוסופא

מין

בשבבותיה

, בשכנותה.