שבת 115a — תלמוד אויף ייִדיש

תניא כוותיה דרבי יוחנן: יום הכפורים שחל להיות בשבת

מותר בקניבת ירק.

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: יום כיפורים שחל להיות בחול

-

מפצעין באגוזים, ומפרכסין ברימונים מן המנחה ולמעלה, מפני עגמת נפש.

שמזמן המנחה כבר מצפים לאכילה, ומאז יש עגמת נפש מרובה בעיסוק באוכל.

דבי

בני ביתו של

רב יהודה

היו

מקנבי כרבא

, כרוב.

דבי רבה גרדי

היו מגרדים

קארי

, דלועין.

כיון דחזא

רבה

דהוו קא מחרפי

, מקדימין לעשות זאת לפני זמן המנחה בשעה שאין עדיין עגמת נפש, שאז לא התירו.

ולא היה רבה יכול למנוע אותם מהרגלם ולאסור להם את הקניבה בשעה הזו אם היה אומר להם שהוא האוסר להם זאת.

לכן

אמר להו: אתא איגרתא ממערבא

, הגיעה איגרת מארץ ישראל

משמיה דרבי יוחנן, דאסיר

לקנוב ירק ביום הכיפורים לפני זמן המנחה.

הדרן עלך פרק ואלו קשרים

--- title: "חברותא - שבת — פרק שש עשרה - כל כתבי" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02338.html#HtmpReportNum0015L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0015L5" --- פרק שש עשרה - כל כתבי

Оригинал главы פרק שש עשרה - כל כתבי

הקדמה לפרק כל כתבי

בפרק זה מתבארים דיני הצלה מדליקה בשבת.

מצד אחד, חששו חכמים שמא יהיה אדם בהול להציל ממונו בשעת דליקה, ויבוא לכבות את האש. ולכן קבעו מגבלות להצלה מן הדליקה, כגון את כמות האוכל והבגדים שמותר להציל .

אך מאידך, הקלו חכמים להציל דברי קדושה מהדליקה. והתירו להוציאם כדי להצילם מן הדליקה אף למקומות מסוימים שאסור להוציא אליהם ולטלטל בהם מדרבנן.

המשנה הראשונה עוסקת בדיני כתבי הקודש שמותר להצילם בשבת.

מתניתין:

כל כתבי הקדש

, בין ספר תורה שקדושתו חמורה, ובין ספרי נביאים וספרי כתובים שקדושתן קלה -

מצילין אותן מפני הדליקה,

מותר לטרוח בהצלתם, ולהוציאם מפני הדליקה , ואפילו למבוי שאינו מפולש שלא תוקן כראוי כדי שיוכלו לטלטל בו .

היתר מיוחד זה של הצלה מפני הדליקה הוא

בין

בכתבי הקודש

שקורין בהן

בשבת, כגון ספר תורה וספרי נביאים,

ובין

כתבי הקודש, כגון ספרי "כתובים",

שאין קורין בהן

בשבת.

ומצילים אותם,

אף על פי שכתובים בכל לשון

, כי על אף שאין קורין בהם בכל זאת יש בהם קדושה. והרי הם

טעונים גניזה

, דהיינו, שצריך לשומרם, ואסור להניחם במקום הפקר.

ומפני מה אין קורין בהם

, בספרי כתובים, בשבת?

מפני ביטול בית המדרש.

שהיו נוהגים לדרוש לפני הציבור בשבת, ובתוך הדרשה היו מלמדים את העם הלכות איסור והיתר, וזה עדיף מקריאה בכתובים, ולכן אין קורין בכתובים בשבת שלא ימשכו בקריאתם וימנעו מלבא לדרשה בהלכות.

גמרא:

איתמר

: כל כתבי הקודש ש

היו כתובים תרגום או בכל לשון

-

רב הונא אמר: אין מצילין אותן מפני הדליקה

.

ורב חסדא אמר: מצילין אותן מפני הדליקה.

ומבארת הגמרא את מחלוקתם:

אליבא דמאן דאמר

: כתבי הקודש שהיו כתובים בכל לשון

ניתנו

מותר

לקרות בהן

-

דכולי עלמא

, רב הונא ורב חסדא,

לא פליגי, דמצילין

.

כי פליגי

-

אליבא דמאן דאמר

במסכת מגילה שכתבי הקודש שנכתבו תרגום או בכל לשון

לא ניתנו לקרות בהן

.

רב הונא אמר: אין מצילין

-

דהא לא ניתנו לקרות בהן

.

רב חסדא אמר: מצילין

-

משום בזיון כתבי הקדש.

ומקשינן לרב הונא, ד

תנן

במשנתנו:

כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה, בין שקורין בהן בין שאין קורין בהן, אף על פי שכתובין בכל לשון.

מאי לאו

, כך הוא פירוש משנתינו: כל כתבי הקודש,

בין

שקורין בהן

-

נביאים

.

ו

בין

שאין קורין בהן

-

כתובים

.

אף על פי שכתובין בכל לשון

והחידוש שהוסיף התנא בלשון אף על פי -

דלא

ניתנו לקרות בהן

.

ו

בכל זאת

קתני

בתחילת המשנה -

"מצילין

אותן מן הדליקה".

ותיובתא דרב הונא

, שאמר: אין מצילים את כתבי הקודש שנכתבו תרגום ובשאר הלשונות למאן דאמר לא ניתנו לקרות בהם.

אמר לך רב הונא: ותסברא

, וכי סבור אתה שאכן כך יש לפרש את המשנה, ש"אף על פי שכתובין בכל לשון" מתייחס לעיל, לאמור בתחילת המשנה, שמצילין את כתבי הקודש מהדליקה, ואף על פי שלא ניתנו לקרות בהן מצילין אותן מהדליקה?

אימא

, נראה מה שאומרת המשנה, לדברך, כהלכה בפני עצמה, ב

סיפא: טעונין גניזה.

בשלמא לדברי, פירוש המשנה הוא: אף על פי שכתובין בכל לשון ואין קורין בהן ולכן לא מצילים אותם - בכל זאת הם טעונים גניזה.

אלא לדברך, שתחילה חידשה המשנה שמצילים אותם מן הדליקה אפילו בשבת מחמת קדושתם, למרות שלא ניתן לקרות בהן. ובסיפא אומרת המשנה הלכה חדשה ונפרדת, שהם טעונים גניזה. קשה:

השתא

, לדבריך, אפילו

אצולי מצילינן

בשבת לכתבי הקודש הכתובים תרגום ובשאר לשונות, ומקילים לצורך הצלתם באיסורי שבת.

אם כן, זה שאסור להפקירם בידים וחייבים להביאם ל

גניזה

-

מיבעי

למימר?!

אלא,

מכח קושיה זאת, חוזרת בה הגמרא מההסבר הקודם בדברי משנתנו, ומבארת אותה כך:

רב הונא מתרץ לטעמיה, ורב חסדא מתרץ לטעמיה.

רב הונא מתרץ לטעמיה

, שכך אמר התנא במשנתנו: כל כתבי הקודש

בין שקורין בהם

-

נביאים

.

ובין שאין קורין בהם

-

כתובים

.

מצילין אותן מהדליקה.

במה דברים אמורים

שמצילין אותן בשבת -

שכתובין בלשון הקדש

.

אבל

אם היו כתובין

בכל לשון

-

אין מצילין

כיון שלא ניתנו לקרות בהן.

ואפילו הכי

-

גניזה בעו.

אם בלו, גונזם מפני קדושתם.

רב חסדא מתרץ לטעמיה

, שכך אמר התנא: כל כתבי הקודש

בין שקורין בהן

-

נביאים

.

ובין שאין קורין בהן

-

כתובים

.

אף על פי שכתובין בכל לשון

ואין קורין בהם -

נמי מצילין

, ופשיטא שהם טעונים גניזה.

והכי קאמר

התנא בסיפא, שיש דבר חידוש ביחס לגניזה:

ומקק

, רקבוביות,

שלהן

, הנוצרות כתוצאה מאכילת התולעים -

טעונין גניזה.

מיתיבי

לרב הונא, מברייתא מפורשת, האומרת:

היו כתובים תרגום וכל לשון

-

מצילין אותן מפני הדליקה

.

תיובתא דרב הונא

.

אמר לך רב הונא: האי תנא

דברייתא

סבר

כמי שסובר כי

ניתנו לקרות בהן.

ורב הונא מודה שאם ניתנו לקרות בהם מצילים.

תא שמע

מברייתא מפורשת האומרת שאפילו למאן דאמר אין קורין בהם חייבים להצילן:

כתבי הקודש אשר

היו כתובין

בלשון

גיפטית, מדית, עיברית

בכתב של "עבר הנהר",

עילמית, יוונית, אף על פי שלא ניתנו לקרות בהן

-

מצילין אותן מפני הדליקה

.

תיובתא דרב הונא!

אמר לך רב הונא

: מחלוקת

תנאי היא

האם למאן דאמר לא ניתנו לקרות בהם מצילים אותם מהדליקה.

דתניא: היו כתובין תרגום ובכל לשון

-

מצילין אותן מפני הדליקה

.

רבי יוסי אומר: אין מצילין אותן מפני הדליקה.

אמר רבי יוסי: מעשה באבא חלפתא

רבי יוסי היה בנו של רבי חלפתא

שהלך אצל רבן גמליאל בריבי

[כך נקרא אדם גדול, והוא היה נכדו של רבן גמליאל הזקן]

לטבריא, ומצאו שהיה יושב על שלחנו של רבי יוחנן בן ניזוף ובידו ספר איוב תרגום, והוא קורא בו.

אמר לו

אבא חלפתא לרבן גמליאל:

זכור אני ברבן גמליאל

הזקן,

אבי אביך, שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית, והביאו לפניו ספר איוב

הכתוב בלשון

תרגום

.

ואמר

רבן גמליאל הזקן

לבנאי

מהבנאים שבהר הבית:

שקעהו

, גנזהו לתרגום הזה

תחת הנדבך

שורת אבנים בבנין!

אף הוא, צוה עליו, וגנזו.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר

: לא תחת הנדבך שיקעו אותו, אלא

עריבה

מליאה

של טיט כפו עליו

, וכיסוהו בטיט.

אמר רבי: שתי תשובות

תמיהות יש

בדבר

שאמר רבי יוסי ברבי יהודה:

חדא

-

וכי טיט בהר הבית, מנין?

הרי לא היו בונים בו בטיט אלא בחומרים אחרים [ראה רש"י].

ועוד: וכי מותר לאבדן

לכתבי קודש מתורגמים

ביד?

אלא

רק

מניחן במקום התורפה,

שעלולים להאבד בו,

והן מרקיבין מאליהן

.

ומפרשת הגמרא את מה שאמר רב הונא שמחלוקתו עם רב חסדא ביחס להצלת תרגום [למאן דאמר לא ניתנו לקרות בהם] היא מחלוקת תנאים, והוא עצמו פוסק כמי שאומר שאין מצילין -

מאן תנאי?

לאיזה מחלוקת תנאים כונתו?