טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
שבת 111a — תלמוד אויף ייִדיש
שבת 111a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — שבת 111a
ומקשינן:
והאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן
:
הכל מודים
אפילו התנאים שהתירו להטיל מום בבכור שהוא כבר בעל מום
במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב.
בעשיית קרבן מנחה נאמר בתורה שאסור לעשותה בחימוץ. ואם אחד לש את העיסה בחימוץ והשני אפאה, אף השני חייב, אעפ"י שכבר היתה חמץ
שנאמר "לא תאפה חמץ" "לא תעשה חמץ"
והרי אפיה בכלל עשייה ולמה הוצרך לכותבה, אלא ללמד שכשם שחייב על אפייה כך חייב על כל מעשה ומעשה.
וכמו כן מודו
במסרס אחר מסרס שהוא חייב.
שאם אחד כרת את הביצים והשאיר אותם בכיס [וכבר אינו מוליד] ובא השני ונתק אותם מהכיס והשליכם, אף הוא חייב
שנאמר "ומעוך וכתות ונתוק וכרת ...
ובארצכם לא תעשו". והכי דרשינן לה:
אם על כרות חייב
ואעפ"י שהשאירן בכיס
על נתוק לא כל שכן!
ולמה צריך לכתוב "ונתוק"?
אלא
להכי קאתי קרא
להביא נותק אחר כורת שהוא חייב.
ועדיין תיקשי איך מותר לאדם לשתות כוס של עיקרין ואפילו הוא סריס? ומתרצינן:
ואלא בזקן
שכבר אינו מוליד ואין בו איסור סירוס [ועדיף ממסרס אחר מסרס דזה דוקא כשתחילתו בא לו ע"י סירוס אבל זקנה לאו סירוס הוא תוד"ה אלא בזקן]. ולכן מותר לו לשתות כוס עיקרין. ומקשינן:
והאמר רבי יוחנן: הן הן
הרפואות האמורות במסכת גיטין למי שאין לו כח ההולדה
החזירוני לנערותי
לאחר שזקנתי, שנתחדש בי כח ההולדה. וכיון שגם לזקן יש אפשרות להוליד אסור הוא בסירוס?
ומתרצינן:
אלא באשה
דלא שייך בה סירוס וגם אינה מצווה על פריה ורביה [דכתיב "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" ודרשינן שדוקא איש שדרכו לכבוש מצווה על פריה ורביה ולא אשה שאין דרכה לכבוש].
ומקשינן:
ולרבי יוחנן בן ברוקא דאמר: על שניהם
האיש והאשה
הוא אומר "ויברך אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו"
בלשון רבים,
מאי איכא למימר
דתיפוק ליה שתיאסר בסירוס מצד מצות פריה ורביה?
ומסקינן:
בזקינה, אי נמי בעקרה
דלא שייך בה פריה ורביה.
מתניתין:
החושש בשיניו
שיש לו כאב שינים
לא יגמע בהן את החומץ
לא ימלא פיו חומץ כדי לרפאות את שיניו, דמוכחא מילתא שעושה זאת לרפואה.
אבל מטבל הוא כדרכו
טובל פתו ומאכלו בחומץ
ואם נתרפא נתרפא.
החושש במתניו לא יסוך
עליהם
יין וחומץ
שאין רגילות לסוך בהן אלא לרפואה.
אבל סך הוא את השמן
שאף הבריאים דרכם לסוך בשמן.
ולא שמן וורד
לפי שהוא ביוקר ואינו מצוי ואין הדרך לסוך בו אלא לרפואה.
בני מלכים סכין שמן וורד על מכותיהן שכן דרכן לסוך בחול
גם כשאין להם מכה.
רבי שמעון אומר: כל ישראל בני מלכים הם
ומה שמותר לבני מלכים מותר לכל ישראל.
גמרא:
רמי ליה רב אחא אריכא דהוא רב אחא בר פפא לרבי אבהו: תנן
במתניתין:
החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ.
למימרא, דחומץ מעלי
מועיל
לשיניים?
והכתיב "כחומץ לשינים וכעשן לעינים"?
לא קשיא: הא בקיוהא דפרי
יין שנעשה מענבים לא בשלות הוא קשה לשינים,
הא בחלא
חומץ, טוב לשינים.
ואיבעית אימא: הא והא בחלא. הא דאיכא מכה, הא דליכא מכה.
ומבארינן:
איכא מכה, מסי
הרי החומץ מרפא את השינים.
ליכא מכה, מרפי
החומץ מחליש את השינים שהם מתרחקות זו מזו ע"י החומץ.
שנינו במשנה:
לא יגמע בהן את החומץ.
והוינן בה:
והתניא: לא יגמע ופולט אבל מגמע ובולע
דלא מוכח ששותה לרפואה, ואילו מתניתין אוסרת לגמוע בכל אופן?
ומתרצינן:
אמר אביי: כי תנן נמי מתניתין, מגמע ופולט תנן!
אבל לבלוע מותר.
רבא אמר: אפילו תימא
מתניתין ב
מגמע ובולע,
ולא קשיא: ד
כאן לפני טיבול
הברייתא שמתרת לבלוע מדברת קודם אכילה, שהיה דרכם לטבול בחומץ בשעת אכילה והרואה אותו בולע אומר זהו טיבולו.
כאן לאחר טיבול
המשנה מדברת לאחר שסעד וטבל כל צרכו שבודאי לרפואה הוא שותה.
ומקשינן:
ונימא מדלפני טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי
שאין לך דבר שאסור למקצת השבת ומותר למקצתו אלא הואיל והוא מותר למקצתו מותר לכולו
דשמעינן ליה לרבא דאית ליה "הואיל"?
דבמסכת ביצה אמרינן דאדם מותר לטבול בשבת וכלים אסור להטבילם בשבת. ומבאר רבא הטעם, דכלים אסור משום שנראה כמתקן כלי אבל אדם נראה שרוצה לקרר עצמו במים. ומקשינן שם, דתינח בשבת אבל ביום הכפורים שאסור לרחוץ לשם תענוג והכל יודעין שהוא מתכוין לטבילה אמאי מותר? ועל זה
אמר רבא: ליכא מידי דבשבת שרי וביום הכפורים אסור,
אלא
הואיל דבשבת שרי ביוה"כ נמי שרי.
ומתרצינן:
הדר ביה רבא מהך
דסוגיין וסבר דבאמת מותר אפילו אחר טיבול מטעם "הואיל", וסתירת המשנה והברייתא הוא מיישב כאביי.
ומקשינן:
ממאי דמהך הדר ביה דילמא מההיא הדר ביה
שמא ההיא דיוה"כ אמרה רבא בתחילה וממנה חזר דלא אמרינן "הואיל" אלא ביוה"כ אסור באמת לטבול, וכמו כן בסוגיין אסור לגמוע חומץ לאחר טיבול?
ומשנינן:
לא סלקא דעתך: דתניא: כל חייבי
טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביוה"כ.
ובהכרח דההיא דסוגיין נאמרה ראשונה וממנה חזר.
שנינו במשנה:
החושש במתניו ...
רבי שמעון אומר כל ישראל בני מלכים הם.
אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: הלכה כרבי שמעון!
והוינן בה:
למימרא דרב כרבי שמעון סבירא ליה
שהוא מיקל באיסורי שבת?