סנהדרין 9a — תלמוד אויף ייִדיש

דאתרו בה מלקות,

העדים התרו באשה שתתחייב בעונש מלקות,

ולא

התרו בה

קטלא,

שתתחייב בעונש מיתה. ולכן, היא חייבת רק מלקות. וסובר רבי מאיר, שעונש מלקות נידון בשלשה, ואילו חכמים סוברים, בעשרים ושלשה.

וקמפלגי,

והם חולקים

בפלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן,

באותה המחלוקת שנחלקו רבי ישמעאל עם חכמים.

דתנן

במשנתנו:

מכות, נידון בשלשה. משום רבי ישמעאל אמרו

תלמידיו: מלקות נידון

בעשרים ושלשה.

ו.

רבינא אמר,

מדובר במשנתנו, בכגון

שנמצא אחד מן העדים קרוב או פסול. וקמיפלגי

רבי מאיר וחכמים

בפלוגתא דרבי ורבי יוסי,

שנחלקו

אליבא דרבי עקיבא.

רבינא, גם הוא מעמיד את משנתנו, שנחלקו רבי מאיר וחכמים אם האשה חייבת מיתה. ומדובר בה בכגון שהיו שלשה או ארבעה עדים מעידים עליה שזינתה, ונמצא אחד מן העדים שהוא פסול לעדות, או מטעם שהוא קרוב או מטעם שהוא מן הפסולין לעדות [שדינם מבואר בפרק זה בורר].

רבי מאיר סובר כדעת האומר, נמצא אחד מהן קרוב או פסול, כל העדות בטלה, ולכן לא יהרגו את האשה, אלא רק יפטרו את הבעל מתשלום דמי הכתובה. ולכן הנידון הוא דין בדיני ממונות, ומספיק לכך שלשה. ואילו חכמים סוברים כדעת האומר עדותם של שאר העדים כשרה, ויהרגו את האשה, ולכן צריכים עשרים ושלשה, כדין של דיני נפשות.

דתנן,

שנינו במשנה במסכת מכות [ה ב]:

נאמר בתורה "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת". ודרשו חכמים, אם מתקיימת העדות בשנים - למה פרט לך הכתוב בשלשה? רבי שמעון אומר, להקיש שלשה לשנים: מה שנים, אינן נהרגין עד שיהיו שניהן זוממין. אף שלשה, אין נהרגין עד שיהיו שלשתן זוממין. ומנין אפילו מאה? תלמוד לומר "עדים".

והיינו, שאם מזימין רק חלק מן העדים, הרי על אף שהעדות בטלה, בכל זאת אין מענישין אותם את העונש של "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו".

רבי עקיבא אומר: לא בא השלישי,

הפסוק שנאמר "שלשה", לא בא להקל. דהיינו, לא צריך ללמדנו דין זה, כי ממילא היינו יודעים זאת, שהרי כל העדים הם כת אחת, והתורה, שכתבה בדיני עדים זוממין "והנה עד שקר העיד באחיו", התכוונה לכל הכת.

אלא

בא הכתוב הזה

להחמיר עליו,

על העד השלישי,

ולעשות דינו כיוצא באלו.

שלא תאמר, הואיל וגם בלעדו היתה העדות מתקיימת, לא יענישו אותו אם הוזמו כולם. ובא הפסוק ללמדך, שנענש גם הוא יחד אתם בעונש עדים זוממין, מפני שהוא נהיה טפל לעוברי עבירה.

ומוסיף רבי עקיבא ללמדנו דברי מוסר:

אם כן

[אם כך]

ענש הכתוב את הניטפל לעוברי עבירה,

שהוא נענש

כעוברי עבירה

-

על אחת כמה וכמה, שישלם

הקב"ה

שכר את הניטפל לעושה מצוה כעושה מצוה

, שהרי מדה טובה מרובה ממדת פורעניות.

ואיזה דין לומדים ממה שכתבה התורה "על פי שנים או שלשה"? על כך המשיך ואמר רבי עקיבא:

ומה,

כמו

שנים

עדים, אם

נמצא אחד מהן קרוב או פסול, עדותן בטלה,

שהרי אין כאן שני עדים -

אף שלשה,

אם

נמצא אחד מהן קרוב או פסול,

הרי למרות שנשארו שנים כשרים, בכל זאת

עדותן בטלה.

ומנין שאפילו מאה עדים

שנמצא אחד מהן קרוב או פסול, עדותן של כולם בטלה, אף שתשעים ותשעה עדים הם כשרים?

תלמוד לומר

"

עדים".

ללמדנו שבכל מספר של עדים, הם נחשבים כולם כת אחת של עדים, ולכן, אם התבטלה מקצתה, בטלה כולה.

ונחלקו רבי יוסי ורבי בפירוש הדרשה שדרש רבי עקיבא:

אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים,

שכאשר נמצא אחד מהן קרוב או פסול, עדותן בטלה -

בדיני נפשות,

כי בהם יש לנו לחזר על כל צד כדי לזכות את הנאשם ולבטל את העדות, משום שהתורה אמרה "והצילו העדה".

אבל בדיני ממונות,

אם באו שלשה עדים או יותר, ונמצא אחד מהן קרוב או פסול, אין העדות כולה בטלה, אלא

תתקיים

העדות בשאר

העדים.

רבי אומר: אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות,

אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול - עדותם של כולם בטלה.

ואימתי,

באיזה אופן אמרנו שבדיני נפשות עדותם בטלה?

בזמן שהתרו בהן,

שהקרוב או הפסול הצטרפו עם העדים בהתראת עוברי העבירה, ובזה הם גילו דעתם שהם מצטרפים להיעשות עדים, ולכן כל העדות בטלה.

אבל בזמן שלא התרו בהן,

אם הפסולין לא התרו בעוברי העבירה, אלא שתקו, ורק העדים הכשרים התרו בהם, אין הפסולים מצטרפים לעדות, ולכן, אם יש שני עדים כשרים בלעדיהם, תתקיים העדות בהם.