סנהדרין 95a — תלמוד אויף ייִדיש

ו

מאי

היא מה שנאמר בפסוק

"עניה ענתות"?

אף זה אינו אחד מהמסעות, אלא ש

עתיד ירמיה בן חלקיה ומתנבא עלה

[על נבוכדנצר]

מ

מקום ששמו

ענתות

[ו"עניה" לשון דיבור ונביאות היא] .

דכתיב: "דברי ירמיהו בן חלקיהו מן הכהנים אשר

בענתות בארץ בנימין".

ותמהינן: היאך אנו דורשין שהמקרא "הקשיבי לישה" מדבר בנבוכדנצר,

מי דמי

[וכי הדבר דומה]? הרי

התם,

במקרא שבספר ירמיה, נמשל נבוכדנצר ל

ארי,

ואילו

הכא

כתוב

ליש!

אמר רבי יוחנן: ששה שמות יש לארי, אלו הן: ארי, כפיר, לביא, ליש, שחל, שחץ.

ואם כן, היינו ארי, היינו ליש.

ותמהינן:

אי הכי,

ש"בת גלים", "לישה", ו"ענתות", אינן מן המסעות, הרי

בצרו להון

[פחתו להם] המסעות מעשרה, שהרי נותרו רק תשעה מסעות!

ומבארינן:

"עברו מעברה"

-

תרתי נינהו

[שני מקומות שונים הם].

ו

מאי

האי דכתיב בהמשך המקרא:

"עוד היום בנב לעמד"?

אמר רב הונא

: עד

אותו היום נשתייר

עדיין עונש על ישראל

מעונה של נוב

עיר הכהנים, שהרג דואג בפקודת שאול את כל הכהנים שהיו שם. ואילו היה נלחם סנחריב בירושלים באותו היום, היה כובשה.

אמרי ליה כלדאי

[החוזים בכוכבים] לסנחריב:

אי אזלת האידנא

[אם תלך היום] -

יכלת לה

[תוכל לה. תכבשנה].

ואי לא

[ואם לא תלך היום] -

לא יכלת לה

[לא תוכל לכבשה].

אורחא דבעא לסגויי בעשרה יומא, סגא בחד יומא

[דרך שבדרך כלל צריכה לקחת עשרה ימי הליכה, הלך הוא ביום אחד]. ואלו הם אותם עשר מסעות שנמנו לעיל.

כי מטו לירושלם

[כשהגיעו לירושלים],

שדי ליה ביסתרקי

[הניחו עבורו לבושים זה על זה לגובה]

עד דסליק ויתיב מעילוי שורה

[עד שעלה וישב גבוה יותר מהחומה],

עד דחזיוה לכולה ירושלם

[עד שיכול היה לראות את כל ירושלים].

כי חזייה

-

איזוטר בעיניה

[כשראה אותה - נעשית קטנה ובזויה בעיניו].

אמר: הלא דא היא קרתא דירושלם דעלה ארגישית כל משיריתי

[זו היא העיר ירושלים, עליה הטרחתי את כל חילי],

ועלה כבשית כל מדינתא

[ובשבילה כבשתי את כל המדינה]?

הלא היא זעירא וחלשא מכל כרכי עממיא דכבשית בתקוף ידי

[הרי היא קטנה וחלשה מכל כרכי העמים שכבשתי בחוזק ידי]!

עלה וקם ומניד ברישיה, מוביל ומייתי

בידיה על טור בית מקדשא דבציון, ועל עזרתא דבירושלם

[עמד, והיה מניד בראשו, ומוליך ומביא בידו על הר בית המקדש שבציון, ועל העזרה שבירושלים].

אמרי

[אמרו] אנשי חילו:

נישדי ביה ידא האידנא

[נשלח בה יד היום]!

אמר להו

סנחריב:

תמהיתו

[תימה הוא] להלחם היום, שהרי אנו עייפים מן הדרך!

למחר אייתי לי כל חד וחד מינייכו גולמו הרג מיניה

[למחר יביא לי כל אחד מכם חתיכה מן החומה], ונבקענה!

מיד: "ויהי בלילה ההוא, ויצא מלאך ה', ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף. וישכימו בבקר, והנה כלם פגרים מתים".

אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי

[זהו שאומרים האנשים]:

בת דינא

-

בטל דינא

[כיון שלן הריב, דהיינו, שעבר לילה על הריב, בטל הריב ]. וכמו כן כאן, מפני שלא נכבשה בו ביום, לא הצליח כבר למחרת.

והיות והזכירה הגמרא את ענין עוון נוב, מדברת הגמרא עוד בענין זה.

כתוב בספר שמואל:

"וישבי בנב אשר בילידי הרפה, ומשקל קינו שלש מאות משקל נחשת, והוא חגור חדשה, ויאמר להכות את דוד".

מאי "וישבי בנוב"?

אמר רב יהודה אמר רב: איש שבא על עסקי נוב.

שכך היה מעשה, כפי שמסופר בספר שמואל [פרק כא]:

כשברח דוד משאול, הגיע לנוב עיר הכהנים, ונתן לו אחימלך הכהן חרב וצידה לדרך. לאחר מכן סיפר על כך דואג לשאול, ואז ציוה עליו שאול להרוג את הכהנים, והרג שאול את כל אנשי נוב. ובעון זה נהרג דואג האדומי, ונהרגו שאול ושלשת בניו כשנלחמו עם פלישתים.

אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד: עד מתי יהיה עון זה,

של נוב עיר הכהנים,

טמון בידך?

שהרי

על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים, ועל ידך נטרד דואג האדומי, ועל ידך נהרגו שאול ושלשת בניו!

במה

רצונך

להענש, האם בכך ש

יכלו זרעך, או

ש

תמסר

אתה

ביד אויב?

אמר לפניו: רבונו של עולם! מוטב אמסר

אני

ביד אויב, ולא יכלה זרעי.

יומא חד נפק לשכור בזאי

[יום אחד יצא דוד לצוד חיות ועופות ].

אתא שטן ואידמי ליה כטביא

[בא השטן, ונדמה לו כצבי].

פתק ביה

דוד

גירא

-

ולא מטייה

[ירה בו דוד חץ, ולא השיגו].

משכיה

[משך אותו] השטן באופן זה,

עד

דאמטייה

[שהביאו]

לארץ פלשתים.

כדחזייה

[כשראה אותו]

ישבי בנוב,

שהיה אחיו של גלית,

אמר: היינו האי דקטליה לגלית אחי

[הנה זה שהרג את גלית אחי].

כפתיה

[כפת אותו],

קמטיה

ו

אותביה ושדייה תותי בי בדייא

[הכניעו תחת בד שמועכין בו זיתים, וישב עליו למעכו ].

אתעביד ליה ניסא

[נעשה לו נס],

מכא ליה ארעא מתותיה

[ונתרככה הארץ תחתיו , ולא ניזוק ].

היינו דכתיב

בספר תהלים, שאמר דוד:

"תרחיב צעדי תחתי ולא מעדו קרסלי".

ההוא יומא אפניא דמעלי שבתא הוה

[בין השמשות של ערב שבת היה].

אבישי בן צרויה הוה קא חייף רישיה בארבעא גרבי דמיא

[חפף את ראשו בארבעה סאין של מים],

חזינהו כתמי דמא

[וראה בהם כתמי דם].

איכא דאמרי: אתא יונה, איטריף קמיה

[באה יונה, והיתה טורפת ומחבטת עצמה לפניו, והומה ומצטערת].

אמר

אבישי:

כנסת ישראל ליונה אימתילא

[נמשלה],

שנאמר: "כנפי יונה נחפה בכסף", שמע מינה, דוד מלכא דישראל בצערא שרי

[שרוי בצער] .

אתא לביתיה

-

ולא אשכחיה

[הלך אבישי לביתו של דוד, ולא מצאו שם].

אמר

בליבו,

תנן: אין רוכבין על סוסו

של מלך,

ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו.

בשעת הסכנה מאי,

האם אז מותר?

אתא שאיל בי מדרשא

[בא ושאל בבית המדרש], אם מותר לרכב על סוסו של מלך בשעת הסכנה.

אמרו ליה: בשעת הסכנה

-

שפיר דמי.

רכביה לפרדיה

[רכב אבישי על פרדו של המלך],

וקם ואזל, קפצה ליה ארעא

[נתקצרה לו הדרך ].

בהדי דקא מסגי

[תוך כדי שהיה מהלך],

חזייה לערפה אמיה

[ראה את ערפה אמו של ישבי]

דהוות נוולא

[שהיתה טווה].

כי חזיתיה, פסקתה לפילכה, שדתיה עילויה, סברא למקטליה

[כשראתה אותו, ניתקה את הפלך שהיה בידה, וזרקתו עליו, כי חשבה להרגו כך].

כשראתה שלא פגעה בו,

אמרה ליה: עלם, אייתי לי

[הבא לי] את ה

פלך!

פתקיה בריש מוחה

[זרקו אבישי על ראשה],

וקטלה

[והרגה].

כד חזייה

[כשראה אותו ]

ישבי בנוב, אמר: השתא הוו בי תרין, וקטלין לי

[עתה יהיו שנים נלחמים בי, ויהרגוני]!

פתקיה לדוד לעילא

[זרק את דוד למעלה באויר],

ודץ ליה לרומחיה

[ונעץ את הרומח תחתיו, כשחודו כלפי מעלה].

אמר

בליבו:

ניפול עלה

-

ונקטל

[יפול דוד על הרומח, ויהרג] .

אמר אבישי שם,

ועל ידי כך

אוקמיה

[העמידו]

לדוד בין שמיא לארעא,

ולא נפל.

ותמהינן:

ונימא ליה איהו

[שיאמר דוד עצמו שם, ויציל את עצמו]!?

ואמרינן:

אין חבוש מוציא עצמו מבית האסורין.

והיינו טעמא, משום שאין דעתו מכוונת לומר את השם .

בינתיים, על ידי אמירת השם נתרחקו מן המקום.

אמר ליה

יואב לדוד:

מאי בעית הכא

[מה אתה עושה כאן]?

אמר ליה: הכי אמר לי קודשא בריך הוא,

שעלי לבחור במה להענש,

והכי אהדרי ליה

[וכך עניתי לו], שרצוני שאמסר ביד אויב.

אמר ליה: אפיך צלותיך

[הפוך תפילתך, ובקש להענש בכך שיכלה זרעך], כי מה לך בצער בניך? כך אומרים האנשים:

בר ברך קירא ליזבון

[בן בנך ימכור שעוה ] -

ואת לא תצטער

.

אמר ליה: אי הכי

-

סייע בהדן

[אם כן, סייע בידי על ידי תפילתך, שישנה הקדוש ברוך הוא את עונשי].

היינו דכתיב: "ויעזר לו אבישי בן צרויה",

ו

אמר רב יהודה אמר רב: שעזרו בתפלה.

אמר אבישי

שוב

שם

-

ואחתיה

[והוריד את דוד, שהיה תלוי עד אז בין שמים לארץ].

הוה קא רדיף

ישבי

בתרייהו

[רדף ישבי אחריהם].

כי מטא קובי

[כשהגיעו לכפר ששמו קובי, הנמצא בין ארץ פלשתים לארץ ישראל],

אמרי

[אמרו דוד ואבישי זה לזה]:

קום ביה

[עמוד כנגדו], ואל תברח, ונכנו יחד. שהם היו בקיאים בשמות המקומות, ולכן אמרו ששם המקום רומז לכך, שיוכלו לעמוד כנגדו ולהרגו.

ומכל מקום עדיין חששו מפניו, והמשיכו לברוח.

כי מטא

למקום ששמו

בי תרי, אמרי: בתרי

גוריין קטלוה לאריא

[שני גורים הרגו את האריה]. ששם המקום רומז לכך.

אמרי ליה

לישבי:

זיל אשתכח לערפה אימיך בקיברא

[לך ומצא את ערפה אמך בקברה], שהרגנוה.

כי אדכרו ליה שמא דאימיה, כחש חיליה, וקטליה

[כשהזכירו לו את שם אמו , תשש כחו, והרגוהו].

היינו דכתיב: "אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל".

תנו רבנן: שלשה

אנשים היו, ש

קפצה

[שנתקצרה]

להם הארץ

:

אליעזר עבד אברהם,

ויעקב אבינו,

ואבישי בן צרויה.

ועתה מבארת הגמרא מנין לנו שקפצה להם הדרך:

אבישי בן צרויה

-

הא דאמרן

[זה שאמרנו לעיל, שכשרכב על הפרדה לחפש את דוד, קפצה לו הדרך].

אליעזר עבד אברהם

-

דכתיב

כשהלך לחפש אשה ליצחק, שאמר ללבן ובתואל:

"ואבא היום אל העין". למימרא, דההוא יומא נפק

[מוכח, שבאותו היום יצא מלפני אברהם, וכבר באותו יום בא לארם נהרים ].

יעקב אבינו

מנין לנו שקפצה לו הדרך?