טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
סנהדרין 86a — תלמוד אויף ייִדיש
סנהדרין 86a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — סנהדרין 86a
תני תנא קמיה דרב ששת
החכם שהיה רגיל לשנות את הברייתות לפני רב ששת, שנה את הברייתא דלעיל, שמכרו לאביו או לאחד מן הקרובים חייב, לפני רב ששת.
אמר ליה
רב ששת:
אני שונה: רבי שמעון אומר
: מכך שנאמר "גונב נפש
מאחיו
" משמע שאינו חייב
עד שיוציאנו מרשות אחיו
ולא שימכרנו לאביו או לאחד מקרוביו,
ואת אמרת
שהוא
חייב!?
ולכן
תני
בברייתא שהוא אכן
פטור
כשמכרו לאביו או לאחד מקרוביו.
ושואלת הגמרא:
מאי קושיא
מרבי שמעון על הברייתא?
דלמא הא רבי שמעון
ו
הא רבנן
שרבנן בברייתא חולקים על רבי שמעון ומחייבים גם כשמכרו לאביו?
ומתרצת הגמרא:
לא סלקא דעתך
שהברייתא הזאת אינה הולכת לפי רבי שמעון שהרי
דאמר רבי יוחנן: סתם מתניתין
כל סתם משנה -
רבי מאיר
.
סתם תוספתא
-
רבי נחמיה
.
סתם ספרא
תורת כהנים -
רבי יהודה
.
סתם ספרי
ברייתות שעל ספר במדבר ודברים -
רבי שמעון
.
וכולהו אליבא דרבי עקיבא
שכולם היו תלמידי רבי עקיבא וממנו למדו את מה שאמרו.
ואם כן ברייתא זו שהיא מהספרי שהרי היא מדברת על הפסוק בספר דברים, ודאי לפי רבי שמעון היא, ויפה הקשה רב ששת.
שנינו במשנה:
הגונב
את
בנו
רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה מחייב וחכמים פוטרין.
ודנה הגמרא:
מאי טעמא דרבנן
שהם פוטרין?
ומתרצת הגמרא:
אמר אביי: דאמר קרא
"
כי ימצא
" ואנו דורשים:
פרט למצוי
בנו שהוא מצוי עמו תמיד אינו חייב על מכירתו.
אמר ליה רב פפא לאביי: אלא מעתה
הא דכתיב [דברים כב כב] "
כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל
ומתו גם שניהם"
הכי נמי
נדרוש "
כי ימצא
" -
פרט למצוי, כגון של בית פלוני
דשכיחן גבייהו
שהיו גרים ביחד בבית אחד אנשים ונשים, והאנשים היו מצויים תמיד עם נשות חבריהם,
הכי נמי דפטירי
וכי נאמר שהתורה פטרה אותם במקרה של זנות?
אמר ליה
אביי:
אנא מ
"
ונמצא בידו
"
קאמינא
אני התכוונתי לומר שהדרשא היא מהפסוק "וגונב איש ומכרו ונמצא בידו", וסוף הפסוק "ונמצא בידו" מיותר, ובא לדרוש שדוקא כשלא היה מצוי עמו עד עתה הוא חייב ולא בבנו שהוא מצוי עמו תמיד.
אמר רבא: הלכך הני מקרי דרדקי
מלמדי תינוקות
ומתנו רבנן
המלמדים לחכמים
כמצויין בידן דמו, ופטירי
התלמידים מצויים תמיד בבית הרב, ואם גנב הרב את אחד מתלמידיו ומכרו אינו חייב מיתה.
שנינו במשנה:
גנב מי שחציו
עבד חציו בן חורין רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין.
תנן התם
בבבא קמא [פז א]
רבי יהודה אומר: אין לעבדים בושת
שהמבייש עבד כנעני אינו חייב לשלם לו דמי בושת.
ודנה הגמרא:
מאי טעמא דרבי יהודה
שפוטר על בושת של עבד?
ומתרצת הגמרא: משום ד
אמר קרא
[דברים כה יא] "
כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו
" שממנו לומדים חיוב תשלומי בושת, ואנו דורשים מ"איש ואחיו": שרק
מי שיש לו אחוה
שיש לו אחים, חייבים לשלם לו בושת
יצא עבד שאין לו אחוה
שאפילו אחיו בני אביו אינם נחשבים כאחים שהרי עבד כנעני הוא "עם הדומה לחמור" שנחשב כבהמה ואין לו ייחוס משפחתי, אין חייבים על בושתו.
ורבנן
שחולקים על רבי יהודה שם ומחייבים גם בעבד בתשלומי בושת, סוברים שגם בעבד שייך אחוה שהרי
אחיו הוא במצוות
שהוא מחוייב בכל מצוות שהאשה חייבת בהם.
ודנה הגמרא:
והכא היכי דריש
כיצד דורש רבי יהודה בענינינו את הפסוקים לגבי גניבת עבדים?
ומבארת הגמרא:
רבי יהודה סבר
: "כי ימצא איש גונב נפש
מאחיו
" -
לאפוקי עבדים
שרבי יהודה לשיטתו שעבדים אין להם אחוה, ולכן פטורים על גניבת עבדים. ובהמשך נאמר "מאחיו מבני ישראל", ואנו דורשים תחילה: "
בני ישראל
" -
למעוטי מי שחציו עבד וחציו בן חורין
שאין חייבים על גניבתו.
ושוב אנו דורשים מייתור המ"ם של "
מבני ישראל
" שהיה יכול לכתוב "מאחיו בני ישראל" -
למעוטי מי שחציו עבד וחציו בן חורין
.
הוי מיעוט אחר מיעוט
, וכלל בידינו "
ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות
" שבא הכתוב לרבות שחציו עבד וחציו בן חורין חייבים על גניבתו.
ורבנן
שפוטרים על גניבת מי שחציו עבד וחציו בן חורין, טעמם: משום ש"
מאחיו
"
\-
לאפוקי עבדים, לא משמע להו, דהא אחיו הוא במצוות
.
ונשאר להם רק שני המיעוטים של "
בני ישראל
" "
מבני ישראל
" -
חד
-
למעוטי עבד
.
וחד
-
למעוטי מי שחציו עבד וחציו בן חורין
.
ודנה הגמרא:
אזהרה לגונב נפש מנין
היכן מצינו שהזהירה התורה על כך? ומתרצת הגמרא:
רבי יאשיה אמר: מ
"
לא תגנוב
" האמור בעשרת הדברות.
רבי יוחנן אמר: מ
"
לא ימכרו ממכרת עבד
" [ויקרא כה מב].
ומבארת הגמרא:
ולא פליגי
האמוראים - אלא
מר קא חשיב לאו דגניבה
מ"לא תגנוב" למדים לאו על הגניבה.
ומר קא חשיב לאו דמכירה
מ"לא ימכרו ממכרת עבד" למדים לאו על המכירה שאחר הגניבה.
תנו רבנן
: "
לא תגנוב
" שבעשרת הדברות -
בגונב נפשות הכתוב מדבר
.
אתה אומר בגונב נפשות, או אינו
מדבר הכתוב
אלא בגונב ממון?
אמרת: צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן
שאחד מהם הוא "
דבר הלמד מעניינו
" שאם אינך יודע במה הכתוב מדבר צא ולמד מתוך ענין הפרשה של הכתוב שאף הוא מדבר מאותו ענין.
ואף כאן
במה הכתוב מדבר
בכל הפרשה של עשרת הדברות?
ב
דיני
נפשות!
לא תרצח ולא תנאף חייבי מיתות בית דין הם
אף כאן
ה"לא תגנוב" מדבר
ב
דיני
נפשות
דהיינו גונב איש שנאמר בו מיתת בית דין, שאילו גונב ממון אינו חייב מיתה.
תניא אידך
"
לא תגנובו
" האמור בפרשת קדושים [ויקרא יט יא]
בגונב ממון הכתוב מדבר
.
אתה אומר בגונב ממון, או אינו
מדבר
אלא בגונב נפשות?
אמרת: צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן
ואחד מהם "
דבר הלמד מעניינו
".
במה הכתוב מדבר
שם בכל הפרשה?
בממון!
בחיוב ממון בלבד כגון "לא תעשוק את רעך"
אף כאן
ה"לא תגנובו" מדבר
ב
חיוב
ממון
דהיינו גונב ממון.
איתמר: עידי גניבה ועידי מכירה בנפש שהוזמו
שהיו שתי כתות עדים, אחת מעידה על פלוני שגנב את הנפש, והשניה מעידה עליו שמכר אותו, והזימו את שתי הכתות, שבאו עדים אחרים ואמרו על שתיהם "עמנו הייתם באותו יום" -
חזקיה אמר: אין נהרגין
שתי כתות העדים הזוממים, למרות שהם זממו להרוג את פלוני על ידי עדותם.
רבי יוחנן אמר: נהרגין
.
ומבארת הגמרא את פלוגתתם:
חזקיה דאמר כרבי עקיבא, דאמר
שרבי עקיבא סובר שכל כת של עדות צריכה להעיד על דבר שלם, כמו שנאמר "על פי שנים עדים יקום דבר", ואנו דורשים: "
דבר
"
ולא חצי דבר!
כגון שאם כת אחת מעידה על פלוני שהחזיק בקרקע שנה אחת, וכת שניה מעידה שהחזיק עוד שנה, וכת שלישית מעידה על השנה השלישית, הם אינם מצטרפים יחד כדי שהקרקע תישאר בידי המחזיק כדין חזקת שלש שנים, מפני שכל כת אינה מעידה על חזקה שלימה.
וגם כאן, כל כת אינה מעידה על דבר שלם, שהרי עידי הגניבה לבד אינם יכולים לחייב את הגנב מיתה בלי עידי המכירה, וכן עידי המכירה לבד אינם יכולים לחייב אותו מיתה, שהרי הוא יכול לטעון שאותו אחד שמכרתי היה עבד שלי, ונמצא שאין עדותן עדות, ולכן הם אינם נהרגים כשהוזמו.
ורבי יוחנן אמר כרבנן, דאמרי
"
דבר
"
ואפילו חצי דבר!
ומצטרפים שתי הכתות יחד לחייב את הגנב מיתה, למרות שכל אחד מעיד רק על חצי דבר, ולכן כשהוזמו הם נהרגים.
ומודה חזקיה בעדים האחרונים של בן סורר ומורה
שמעידים עליו שגנב שנית מעות לקנות בשר ויין, ואכל אותם, שאז הוא נידון לסקילה,
שהוזמו, שנהרגין
למרות שעל פי עדותם בלבד לא ניתן היה להרוג את הבן סורר ומורה רק בצירוף העדים הראשונים שמעידים על הגניבה הראשונה שעשה.