סנהדרין 80b — תלמוד אויף ייִדיש

אלא למאן דאמר

: "

זה וזה גורם, מותר

",

מאי איכא למימר

, וכי למה ייאסר הולד שנוצר מאביו המותר בהנאה ומאמו האסורה בהנאה.

אלא אמר רבינא

, כך תשנה את הברייתא:

אם עד שלא נגמר דינה עיברה וילדה

, הרי

ולדה מותר

, וכמבואר לעיל.

ואם עד שלא נגמר דינה עיברה, ומשנגמר דינה ילדה

, הרי

ולדה אסור

, ומשום ד"

עובר ירך אמו הוא

", וכשנגמר הדין על אמו נאסר אף הוא עמה.

שנינו במשנה:

כל חייבי מיתות

שנתערבו זה בזה נידונין בקלה; הנסקלין בנשרפין, רבי שמעון אומר נידונין בסקילה:

שואלת הגמרא: האם

שמע מינה

ממשנתנו:

מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל

, היינו: מי שהתרו בו שיתחייב מיתה חמורה, מועילה אותה התראה, גם אם אנו באים לחייב אותו מיתה קלה, ומשום דמיתה קלה בכלל חמורה -

שאם לא כן, איך נחייבנו את המיתה הקלה שלא התרו אותו עליה, וייפטר לגמרי?

אמר רבי ירמיה

: לא תשמע ממשנתנו דין זה, כי

הכא במאי עסקינן: כגון שהתרו בו סתם

ולא פירשו את המיתה - ואל תאמר: אין זו התראה, כי לא הזכירו את שם המיתה, כי:

והאי תנא הוא

, משנתנו כדעת תנא קמא שבברייתא הבאה,

דתניא

:

ושאר חייבי מיתות שבתורה

לבד ממגדף -

אין ממיתין אותן אלא בעדה

[סנהדרין]

ועדים, והתראה, ועד שיודיעוהו שהוא חייב מיתת בית דין

, ואין צריך לפרט באיזו מיתה.

רבי יהודה אומר: עד שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג

. ומפרשת הגמרא את טעם מחלוקתם:

תנא קמא יליף ממקושש

, שבהכרח לא התרו בו באיזה מיתה הוא נהרג, שהרי לא ידעו באיזה מיתה הוא נהרג עד שלא פירש להם הקב"ה לאחר מעשה, וכמובא לעיל עח ב.

ורבי יהודה אומר

: כיון שהתראה נלמדת ממאמר הכתוב "יומת המת", ומינה ילפינן: "שיתיר עצמו למיתה", אם כן משמע שיתיר עצמו לאותה מיתה, ובהכרח ש

מקושש הוראת שעה היתה

להורגו, ואף על פי שלא התרו בו במיתה מסויימת.

שנינו במשנה:

הנסקלין

שנתערבו

בנשרפין

, רבי שמעון אומר נידונין בסקילה שהשריפה חמורה, וחכמים אומרים נידונין בשריפה שהסקילה חמורה:

מתני ליה רב יחזקאל לרמי בריה

[כאשר למד רב יחזקאל משנה זו עם רמי בנו, כך היה שונה אותה]:

הנשרפין בנסקלין

[דמשמע: רובן חייבן סקילה היו],

רבי שמעון אומר: ידונו בסקילה, שהשריפה חמורה

.

אמר ליה רב יהודה

בנו של רב יחזקאל לאביו:

אבא לא תיתנייה הכי

[אל תשנה לו בלשון זו], כי באופן זה

מאי איריא דשריפה חמורה

, איך נקט רבי שמעון את הטעם משום שאי אתה יכול למושכו למיתה חמורה כשריפה, והרי

תיפוק ליה דרובה נסקלין נינהו

, כלומר: אפילו אם לא היתה השריפה חמורה אלא שוה לסקילה, הרי בסקילה היו דנים אותם, כיון שרובם נסקלין.

אמר ליה רב יחזקאל לבנו רב יהודה:

אלא היכי אתנייה

[וכי איך אשנה לו]!?

שמא תאמר, כך אשנה לו:

הנסקלין בנשרפין, רבי שמעון אומר ידונו בסקילה

, כי אף על פי שרובן נשרפין, מכל מקום אי אפשר לחייבם בשריפה כיון

שהשריפה חמורה

אי הכי אימא סיפא

[הרי אף באופן זה תיקשי על הסיפא כקושייתך על הרישא, לפי מה שאני הייתי שונה], שהרי שנינו בסיפא:

וחכמים אומרים ידונו

הנסקלין שנתערבו בנשרפין -

בשריפה, שהסקילה חמורה, ו

הרי

תיפוק ליה

, דאפילו אם היתה הסקילה שוה לשריפה היו נשרפין,

דרובה נשרפין נינהו!?

ומשנינן: אסיפא לא קשיא, כי מה שאמרו חכמים "שהסקילה חמורה" לא באו בזה ליתן טעם לחייבם בשריפה, אלא בלאו הכי יש לחייבם בשריפה, שהרי רובם חייבי שריפה נינהו; ומה שאמרו חכמים "שהסקילה חמורה",

התם רבנן הוא דקאמרו ליה לרבי שמעון

[כלומר: לחלוק על רבי שמעון באו]:

לדידך דאמרת: שריפה חמורה

, ולפיכך אין אתה מחייבם שריפה כרוב החייבים שביניהם,

לא

כן הדבר, אלא

סקילה חמורה

.

כששמע שמואל את סגנון דבריו של רב יהודה לאביו,

אמר ליה שמואל לרב יהודה

:

שיננא

[מחודד בתלמוד]!