סנהדרין 67a — תלמוד אויף ייִדיש

והתירוץ:

סימנא בעלמא!

סימן הוא בלבד. ואין הפסוק שייך להלכה עליה דיבר רבי, ולא הובא אלא כפסוק המדבר בתחילת חילול.

מתניתין:

[במשנה לעיל נג א נמנה אף המסית בין שאר הנסקלין. ולהלן מבארת המשנה את הלכותיו:]

המסית

שנידון בסקילה -

זה הדיוט.

שנאמר [דברים יג יא] "וסקלתו באבנים ומת".

אבל נביא שהסית אינו בסקילה אלא בחנק. שנאמר "דברים יג ו] "והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת"! וסתם מיתה האמורה בתורה, אינה אלא חנק.

ו

אף הדיוט

המסית

אינו חייב סקילה, אלא אם כן הסית

את ההדיוט.

אבל אם הסית את הרבים כגון שהסית את עיר הנידחת - נידון בחנק.

וכיצד היא הסתה,

אמר

המסית:

יש יראה

אליל עבודה זרה

במקום פלוני. כך אוכלת, כך שותה,

כך מטיבה

לעובדיה,

כך מריעה

עושה רעה לאלו שאינם עובדים אותה.

ומבארת המשנה היאך מעידים אותו:

כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין

מחביאים ואורבים

עליהם

על מנת להעיד עליהם ולהמיתם, אלא עושין הכל להצילם מן המיתה -

חוץ מ

עונש מיתה

זו

שחייב בה המסית. ומעמידים ואורבים לו עדים, על מנת לדונו ולהמיתו.

אמר

המסית

לשנים

לשני אנשים יחד את דברי ההסתה הללו -

הן עדיו!

הם אלו שיעידו כנגדו, ואינם צריכים להתרות בו כבכל חייבי עונשים.

ומביאין אותו לבית דין

ומעידים עליו כי הסיתם -

וסוקלין אותו.

והמקור לכך שעושים הכל על מנת לתופשו ולהמיתו, שנאמר [דברים יג ט] "ולא תחמול ולא תכסה עליו"

אמר

המסית את דברי ההסתה

ל

אדם

אחד,

יהיה

הוא

הניסת

אומר

לו למסית:

יש לי חבירים

ה

רוצים בכך,

לשמוע דבריך לעבוד עבודה זרה. [על מנת שחביריו יעידו בו, שהרי הוא אחד, ועד אחד אינו נאמן להמיתו.]

אם היה

אותו המסית

ערום ו

טוען כי

אינו

יכול לדבר בפניהם

לפי שחושש הוא שמא יעידו בבית דין,

אזי

מכמינין

מחביאים ואורבים

לו עדים אחורי הגדר,

והוא

הניסת

אומר לו

למסית:

אמור

לי

מה שאמרת

-

ביחוד!

כאשר אנחנו ביחידות ואין איש שומע לנו.

והלה,

המסית

אומר לו

את דברי ההסתה,

והוא

הניסת

אומר לו

למסית:

היאך נניח את אלהינו שבשמים, ונלך ונעבוד עצים ואבנים?!

הדין הוא:

אם חוזר בו

המסית מדברי ההסתה

, הרי זה מוטב!

ואם

לא חזר בו ו

אמר כך היא חובתנו, כך יפה לנו,

אזי אלו

העומדין מאחורי הגדר

מביאין אותו לבית דין,

וסוקלין אותו

על פי עדותם!

וכן מסית

האומר: אעבוד

[עבודה זרה],

אלך ואעבוד, נלך ונעבוד,

אזבח [לעבוה זרה],

אלך ואזבח, נלך ונזבח,

אקטיר

[לעבודה זרה],

אלך ואקטיר, נלך ונקטיר,

אנסך

[לעבודה זרה],

אלך ואנסך, נלך וננסך,

אשתחוה

[לעבודה זרה],

אלך ואשתחוה, נלך, ונשתחוה,

\- כל אלו בכלל דברי הסתה הם וחייב המסית סקילה!

גמרא:

שנינו במשנתנו:

המסית

-

זה הדיוט!

ומדייקת הגמרא:

טעמא דהדיוט

רק הוא נידון בסקליה.

הא

אם מסית זה היה

נביא

ומתנבא בשם הקדוש ברוך הוא לעבוד עבודה זרה -

בחנק!

עוד שנינו:

ו

אין חייב סקילה אלא

המסית את ההדיוט. טעמא

דוקא

ד

הסית

יחיד. הא

הסית

רבים

-

בחנק!

ודנה הגמרא:

מתניתין מני,

לדברי מי נאמרה?

ומוכיחה הגמרא:

רבי שמעון היא, דתניא: נביא שהדיח

נידון

בסקילה. רבי שמעון אומר

נידון

בחנק.

מדיחי עיר הנדחת

-

נידונים בסקילה. רבי שמעון אומר

נידונים

בחנק.

ומבואר, כי משנתנו נאמרה לשיטת רבי שמעון.

אלא מעתה מקשה הגמרא:

אימא סיפא,

במשנה לקמן שהיא סוף משנתנו, כתוב:

המדיח

שהדיח את הרבים,

זה האומר: נלך ונעבוד עבודת כוכבים.

ואמר רב יהודה אמר רב: מדיחי עיר הנדחת שנו

בסוף משנתנו,

ואם כן קשה, הלוא לדעת רבי שמעון אין מדיחי עיר הנידחת נידונים בסקילה אלא בחנק, ואילו בסוף המשנה מבואר כי נידונים בסקילה,

ואם כן, הסיפא של המשנה,

אתאן לרבנן

כדעת רבנן נאמרה. הסוברים, שאף המדיחים את הרבים נידונים בסקילה.

וכי

רישא,

תחילת המשנה שמבואר בה כי רק המסית את היחיד בסקילה, אך המסית את הרבים נידון בחנק -

רבי שמעון

היא.

וסיפא

שבה מבואר כי אף המסית את הרבים בסקילה -

רבנן?!

והביאור:

רבינא אמר: כולה,

כל משנתנו, כשיטת

רבנן היא!

ואם כן, איך יתכן שמיעטה הרישא את אנשי עיר הנידחת מסקילה?

התשובה:

ולא זו, אף זו קתני.

כונת המשנה ברישא היא, שלא רק המסית את היחיד בסקילה. אלא אף זו, המסית את הרבים נידון בסקילה. ואין הכונה למעט את מסית הרבים.

ומעתה יש ליישב את המחלוקת השניה שנחלקו בה רבנן ורבי שמעון. והיא, נביא שהדיח - בסקילה. רבי שמעון אומר - בחנק. והעמדנו משנתנו שרק מסית הדיוט נידון בסקילה, ואילו נביא שהסית - נידון בחנק.

אולם כעת שהעמדנו את משנתנו כדעת רבנן ודלא כרבי שמעון, יש ליישב היאך המשנה ברישא, ממעטת את הנביא מסקילה.

והביאור,

רב פפא אמר: כי קתני

ברישא של המשנה

'מסית זה הדיוט'

אין הכונה שרק הדיוט נידון בסקילה ולמעט נביא מעונש זה.

אלא כונת המשנה הדיוט, היא -

להכמנה!

כלומר, שכל מסית נוהגים בו מנהג הדיוטות, ומבזים ומקילים בערך חייו, עד כדי שמכמינים ואורבים לו עדים על מנת להמיתו. ואף אין מתרין בו קודם!

ומשום כך נקראים הדיוטות. וכל המסיתים בכלל זה. הן אדם פשוט והן נביא. ואם כן, מבוארת משנתנו לדעת רבנן, שאף נביא שהסית - בסקילה!

[ומביאה הגמרא לבאר, היאך מכמינים ואורבים לו]

דתניא: ושאר כל חייבי מיתות שבתורה, אין מכמינין

מחביאים את העדים ואורבים

עליהן, חוץ מזו

מיתת המסית.

כיצד עושין לו? מדליקין לו את הנר בבית הפנימי. ומושיבין לו עדים בבית החיצון, כדי שיהו הן רואין אותו ושומעין את קולו, והוא

המסית,

אינו רואה אותן.

והלה

הניסת

אומר לו: אמור

וחזור על

מה שאמרת לי ביחוד,

ביחידות זו שאנו בה עכשיו, שכביכול אין איש רואה ושומע אותנו.

והוא

המסית

אומר לו

את דברי ההסתה.

והלה

הניסת, משיב ו

אומר לו: היאך נניח את אלהינו שבשמים, ונעבוד עבודת כוכבים.

אם חוזר בו

המסית מדבריו -

מוטב. ואם אמר

המסית:

כך היא חובתנו, וכך יפה לנו

לעבוד עבודה זרה, אזי

העדים ששומעין מבחוץ מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו!

מתניתין:

שנינו לעיל במשנה נג א כי אף המדיח, בכלל חייבי סקילה.

ומבארת המשנה:

המדיח

-

זה האומר "נלך ונעבוד עבודת כוכבים".

ובגמרא מבואר שאמר כן והדיח את אנשי עיר הנידחת.

המכשף

אף הוא נמנה בהמשנה לעיל נג א בכלל חייבי סקילה.

ומהו מכשף, זהו

העושה מעשה

כשפים ממש ורק כאשר עשה מעשים אלו -

חייב

סקילה!

ולא האוחז את העינים

שמראה לבריות כאילו עושה מעשים, אך אינו עושה כלום. ומאחז זה, אינו בסקילה.

רבי עקיבא אומר משום רבי יהושע: שנים

מכשפים

לוקטין קשואין

על ידי כישוף.

אחד לוקט

קישואין ו

פטור, ואחד לוקט

קישאין ו

חייב!

כיצד יתכן שעל אותו מעשה, אחד חייב ואילו השני פטור?

ומבארת המשנה:

העושה מעשה

כגון שהיתה לפנינו שדה מלאה קישואין, וליקטה ממש בכישוף -

חייב!

ואילו

האוחז את העינים,

כגון שמראה על ידי אחיזת עינים כאילו הקישואים נתלקטו על ידי כישופו, אך האמת היא שנשארו כולם במקומם -

פטור,

שאין זה כישוף.

גמרא:

שנינו במשנתנו: המדיח - זה האומר נלך ונעבוד עבודה זרה.

על זה אמר רב יהודה אמר רב:

מדיחי עיר הנדחת שנו כאן

שלא הדיח את היחיד כמו מסית, אלא הדיח את הרבים.

שנינו במשנתנו:

המכשף

-

זה העושה מעשה וכו'.

ורק על ידי מעשה - חייב.

תנו רבנן

: דין

מכשפה

שמתה בסקילה, שוים בו -

אחד האיש ואחד האשה.

לפי שנאמר [לגבי אוב וידעוני, שמכשפים הם, ויקרא כ כז] "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו" וגו'. ואין חילוק בין איש לאשה.

אלא מעתה:

אם כן, מה תלמוד לומר

[שמות כב יז]

"מכשפה

לא תחיה" שמשמע בפסוק זה כי דין 'מכשפה' נאמר רק באשה?

התירוץ: מפני

שרוב נשים מצויות בכשפים!

ולא דיברה התורה אלא בהווה. אך לדינא, אין הבדל בין איש לאשה.

ומבררת הגמרא:

מיתתן

של המכשף או המכשפה

במה?

רבי יוסי הגלילי אומר: נאמר כאן

[שמות כב יז]

"מכשפה לא תחיה". ונאמר להלן

[לגבי מלחמת כיבוש שבע אומות - דברים כ טז]

"לא תחיה כל נשמה".

מה להלן

במלחמה, מיתתם

בסייף,

שנאמר [במדבר כא כד] "ויכהו ישראל לפי חרב" אף כאן במכשפה - בסייף!

רבי עקיבא אומר: נאמר כאן "מכשפה לא תחיה". ונאמר להלן,

לגבי המתקרב ונוגע בהר סיני, בעת השראת השכינה במתן תורה:

[שמות יט יג] "לא תיגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה

אם בהמה אם איש לא יחיה".

מה להלן

בהר סיני נאמר "לא יחיה" ודינו -

בסקילה, אף כאן

במכשפה נאמר "לא תחיה" ודינה -

בסקילה!

אמר לו רבי יוסי: אני דנתי

על ידי לימוד גזירה שוה כך:

"לא תחיה"

האמור במכשפה,

מ"לא תחיה

כל נשמה" האמור בשעה אומות. וממילא - עונשם סייף.

ו

אילו אתה רבי עקיבא,

דנת "לא תחיה"

האמור במכשפה,

מ"לא יחיה"

האמור בסיני.

ואם כן, כאשר לפנינו גזירה שוה הנלמדת משתי תיבות שוות, 'לא תחיה' מ'לא תחיה', ודאי יש להעדיף זאת, מלימוד גזירה שוה הנלמד משתי תיבות שאינם שוות לגמרי, כמו 'לא תחיה' מ'לא יחיה'?!

אמר לו רבי עקיבא: אני דנתי

דין מיתה האמורה ב

ישראל

במכשף מבני ישראל,

מ

דין מיתה האמור ב

ישראל

הקרב להר סיני,

שריבה בהן הכתוב

בישראל

מיתות הרבה.

וכאשר כתוב 'לא יחיה' נתכונה התורה, שמיתה זו - תהיה בסקילה.

ו

אילו

אתה

דנת את דינו של המכשף שהוא מ

ישראל מ

דינם של

עובדי כוכבים

בסייף

שלא ריבה בהן הכתוב אלא

מיתה אחת

סייף.

ואם כן, אין ללמוד מכאן שצריך לדונו דוקא בסייף. שהרי כל מיתתם של גויים היא בסייף. ואין כל הוכחה שכאשר נאמר 'לא יחיה' אצל גויים, הכונה למיתת סייף, כיון שלא נאמרה בהם מיתה אחרת.