סנהדרין 20b — תלמוד אויף ייִדיש

אמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן: דרגש

סירוגו מתוכו,

יש נקבים במסגרת העץ [ארוכות המיטה], ותוחבים את רצועות העור בתוך הנקבים, ומותחים את העור ועונבים לצד החיצון, ואין מרכיבין את העור על גבי העץ.

מטה

-

סירוגה מעל גבה

, מיטותיהם היו עשויות ממסגרת עץ [מלבן], שהן שתי ארוכות לאורך המיטה, ושתי קצרות לרוחב, והיו מסרגין חבלים מארוכה לארוכה מצד זה לצד זה, והחבלים סובבו את העץ, וכיסו את העץ, ועל החבלים [או על בגד, מזרן, שעל החבלים] היו ישנים.

והגמרא מביאה משנה, להוכיח שהחבלים לא סבבו את העץ, וקשה על רבי יוחנן.

"פשוטי כלי עץ" הם כלי עץ שטוחים, שאין להם בית קיבול, ולכן הם אינם מקבלים טומאה. אבל אם הם עשויין להשתמש בהם כך, הרי הם מקבלין טומאה בגמר מלאכתן, או משעת מחשבתו של האדם להשתמש בהם כך. ובמשנה המובאת בגמרא, מבואר מה נקרא גמר מלאכה בעצי מסגרת המיטה, שהם "פשוטי כלי עץ".

מיתיבי

ממה ששנינו במשנה:

כלי עץ, מאימתי מקבלין טומאה? המיטה והעריסה

של תינוקת -

משישופם,

שישפשף אותם

בעור הדג

להחליקם ליפותם.

ואי מטה

היא

מסורגת מעל גבה,

והחבלים מכסים את העץ,

למה לי שיפת עור הדג,

הלא אין העץ ניכר ואין צריך ליפותו?!

וחוזרת בה הגמרא ממה שאמר רבי יוחנן שמטה סירוגה מעל גבה.

אלא, הא והא,

בין דרגש ובין מטה, סירוגן

מתוכו

, וההבדל ביניהם הוא,

מטה אעולי ואפוקי,

מכניס ומוציא החבלים

בבזיוני

, בנקבים שבתוך העץ מעבר לעבר, וכך סורג את חבליה, ואילו

דרגש

-

אעולי ואפוקי באבקתא

, לולאות הקשורות בעץ, ובלולאות אלו מכניסין רצועות היוצאים מן העור,

כ

מו שאמר רבן שמעון בן גמליאל, שמתיר קרביטיו.

אמר רבי יעקב אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כ

מו

רבן שמעון בן גמליאל.

שמתיר קרביטיו.

הגמרא מוסיפה עוד הלכה בהלכות כפיית המיטה.

אמר רבי יעקב בר אמי: מטה

שאינו יכול לכופה [להופכה] מפני

שנקליטיה יוצאין

, שבשתי צידי המיטה - לראשה בולט עץ, וכן למרגלותיה, ומחוברין ביניהם בעץ שלישי, ועליו פורסין כילה, לצניעות או להגן מפני זבובים,

זוקפה

מרימה על צידה לצד הראש או לצד הרגלים,

ודיו

ומספיק בכך.

כלומר: אף שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל בדרגש, מודה הוא לתנא קמא, שאם אי אפשר לא להתיר ולא לכפות, דיו בזקיפה.

ויישן לו במיטה אחרת.

מתניתין:

המשנה ממשיכה לבאר את דיני המלך ואת זכיות המלך.

ומוציא

את העם

למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד.

ופורץ

גדרות של אחרים

לעשות לו

[ולאוכלוסין שלו ]

דרך

קצרה, כדי להגיע מביתו לשדהו ולכרמו,

ואין ממחה בידו.

דרך המלך

-

אין לו שיעור.

ו

כשיוצאין למלחמה,

כל העם בוזזין

משלל האויב

ונותנין לו, והוא

המלך

נוטל חלק בראש

, נוטל מחצית מהשלל, ובורר לו לחלקו את החלק היפה.

גמרא:

מקשה הגמרא: הרי

תנינא חדא זימנא

דין זה כבר נשנה במשנתנו [ב א]:

אין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.

ומתרצת הגמרא: שם נשנה דין זה בתוך כל הדברים הצריכים בית דין של שבעים ואחד, ואילו כאן,

אייד

י כיון

דתנא כל מילי דמלך,

זכיותיו ודיניו, לכן

תנא נמי

שהמלך

מוציא למלחמת הרשות

רק על פי הסנהדרין של שבעים ואחד.

כתוב בספר שמואל א (פרק ח) שבני ישראל ביקשו משמואל שימליך עליהם מלך, ושמואל פירט להם את כל זכיות המלך:

"וזה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם: את בניכם יקח, ושם לו במרכבתו ובפרשיו, ורצו לפני מרכבתו. ולשום לו שרי אלפים ושרי חמישים. ולחרוש חרישו, ולקצור קצירו, ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו. ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאופות, ואת שדותיכם ואת כרמיהם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו, וזרעיכם וכרמיכם יעשור ונתן לסריסיו ולעבדיו, ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו, צאנכם יעשור, ואתם תהיו לו לעבדים".

נחלקו אמוראים ותנאים בדבר זה. יש סוברים שהם "זכיות המלך", ויש סוברים שאין למלך כל כך הרבה זכיות, אלא ששמואל הנביא אמר כן "כדי שתהא אימת המלך על העם".

[ולפי גירסא אחת: "כדי ליראם ולבהלם", כלומר, כדי שיתחרטו על בקשתם להעמיד עליהם מלך, כמו שאמר שמואל הנביא (שם): "וזעקתם ביום ההוא מלפני מלככם אשר בחרתם לכם, ולא יענה ה' אתכם ביום ההוא"].

אמר רב יהודה אמר שמואל: כל האמור בפרשת מלך

-

מלך מותר בו,

והם "זכויותיו".

רב אמר: לא נאמרה פרשה זו

כדי להתיר למלך כל הדברים האלו,

אלא,

שמואל הנביא אמר להם כך רק כדי

לאיים עליהם,

שיקבלו עליהם אימת המלכות, כמו

שנאמר "שום תשים עליך מלך"

ודרשינן,

שתהא אימתו עליך.

מחלוקת אמוראים זו, היא

כ

מו מחלוקת

תנאי.

וכמו ששנינו בברייתא:

רבי יוסי אומר, כל האמור בפרשת מלך

-

מלך מותר בו.

רבי יהודה אומר, לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם, שנאמר "שום תשים עליך מלך"

-

שתהא אימתו עליך.

וכיון שהביאה הגמרא את דברי רבי יהודה, לגבי זכויות המלך, היא ממשיכה ומביאה ראיה שרבי יהודה סובר שמצוה להעמיד מלך . [והברייתא תבואר בהמשך].

וכן היה רבי יהודה אומר: שלש מצוות נצטוו ישראל

שיקיימו אותן

בכניסתן לארץ

ישראל. האחת,

להעמיד להם מלך

.

ו

השניה,

להכרית זרעו של עמלך

.

ו

השלישית,

לבנות להם בית הבחירה

אשר יבחר ה' לשכן שמו שם .

רבי נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו

משום מצוה,

אלא כנגד תרעומתן

.

שנאמר "ואמרת אשימה עלי מלך"

.

והיינו, רבי נהוראי סובר שאין מצוה להעמיד מלך, ומה שאמרה התורה (דברים יז) "כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך וירשתה וישבת בה, ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי. שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו", [והתורה כותבת שם דיני המלך], הוא רק מפני שגלוי וידוע לפני הקב"ה שסופם לבקש מלך, ויבואו בתרעומת על הנביא לבקש, לכן כתבה התורה, שאם יבקשו - צריך להיות המלך "אשר יבחר ה' אלהיך בו", ושאר דיני המלך.

כתוב בספר שמואל (שם): "ויתקבצו כל זקני ישראל ויבאו אל שמואל המצפתה, ויאמרו אליו: הנה אתה זקנת, ובניך לא הלכו בדרכיך, עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים". וכתוב שם, שהיה הדבר רע בעיני שמואל, והתפלל אל ה', ויאמר לו ה': לא אותך מאסו!", "ועתה שמע בקולם, אך כי העד תעיד בהם, והגדת להם משפט המלך".

ואמר להם שמואל משפט המלך כנ"ל, "וימאנו העם לשמוע בקול שמואל, ויאמרו: לא! כי אם מלך יהיה עלינו, והיינו גם אנחנו ככל הגוים, ושפטנו מלכנו, ויצא לפנינו, ונלחם את מלחמותינו" [ולא בטחו בקדוש ברוך הוא - יד הרמ"ה].

ומשמע, שהזקנים ביקשו מלך לשפוט ולרדות במסרבי המשפט, והעם ביקשו מלך לצאת למלחמות.

[

תניא

:]

רבי אליעזר

[

ברבי יוסי

]

אומר: זקנים שבדור, כהוגן שאלו

, ביקשו

, שנאמר "תנה לנו מלך לשפטינו". אבל עמי הארץ שבהן

-

קלקלו. שנאמר "והיינו גם אנחנו

ככל הגוים, ושפטנו מלכנו, ויצא לפנינו".

שלש מצוות נאמרו בתורה, שמצוה לקיימן רק לאחר הכניסה לארץ ישראל. ואלו הן:

א. להעמיד מלך [לדעת הסובר שהוא מצוה], שאמרה תורה (דברים יז): "כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך, וירשתה, וישבת בה. ואמרת אשימה עלי מלך".

ב. להכרית זרעו של עמלק, שאמרה התורה (שם כ"ה): "והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויבך מסביב, בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק".

ג. בנית בית המקדש, ושאמרה התורה (שם י"ב): "ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה' אלהיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח, והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם, שמה תביאו עולותיכם וזבחיכם".

תניא

[

אידך

] שנינו בברייתא [אחרת]:

רבי יוסי

[

יהודה

]

אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה.

וממשיכה הברייתא הזאת ואומרת:

ואיני יודע איזה מהן תחילה.

כשהוא אומר

במלחמת עמלק

"כי יד על כס יה, מלחמה לה' בעמלק",

מהקדמת ה"כס",

הוי אומר, להעמיד להם מלך

נצטוו

תחי לה

.

ו

ראיה לדבר, כי

אין "כסא", אלא מלך.

שנאמר "וישב שלמה על כסא ה' למלך".

הרי ש"כסא ה' " וכן "כס יה", הוא כסא המלוכה. וכך אמר הכתוב: כי יד על כס יה, לאחר שישב המלך על כסא המלוכה של עם ישראל, אז תהיה מלחמה לה' בעמלק.

ועדיין איני יודע, אם לבנות להם בית הבחירה תחלה, או להכרית זרעו של עמלק תחלה. כשהוא אומר

בפרשת בנין בית הבחירה

"והניח לכם מכל אויביכם, וגו', והיה המקום אשר יבחר ה', וגו'", הוי אומר: להכרית זרעו של עמלק

-

תחילה.

וממשיכה הברייתא:

וכן בדוד הוא אומר "ויהי כי ישב המלך דוד בביתו, וה' הניח לו מסביב", ו

אחר כך

כתיב "ויאמר המלך אל נתן הנביא: ראה נא! אנכי יושב בבית ארזים

וארון האלהים יושב בתוך היריעה". והיינו, שביקש דוד רשות לבנות בית הבחירה, אחרי שהיה לו מנוחה מאויביו, ואמר לו הנביא כי בנו שלמה יבנהו.

ואגב שהביאה הגמרא את הפסוק "וישב שלמה על כסא ה' ", מביאה הגמרא גם את דרשת ריש לקיש לגבי שלמה.

אמר ריש לקיש: בתחילה

של מלכות שלמה -

מלך שלמה על העליונים

השדים [בגמרא מגילה

ועל התחתונים

]. והראיה שמלך על העליונים:

שנאמר "וישב שלמה על כסא ה'".

ולבסוף

ואחר כך

מלך

רק

על התחתונים

על כל העולם כולו.

שנאמר "כי הוא רודה בכל עבר הנהר, מתפסח ועד עזה".

ואיך משמע מפסוק זה שמלך על כל העולם כולו.

חולקים בכך

רב ושמואל

.

חד

אחד משניהם

אמר: תפסח

היא

בסוף העולם

בקצה אחד,

ועזה

היא

בסוף העולם

בקצה השני.

וחד אמר: תפסח ועזה

-

בהדי הדדי הוו יתבי

קרובים זו לזו.

וכשם שמלך על תפסח ועל עזה, כך מלך על כל העולם כולו,

ופירוש הפסוק הוא: כי הוא רודה בכל עבר הנהר כמו שרודה מתפסח עד עזה.

ולבסוף

ואחר כך,

לא מלך

על כל העולם,

אלא על ישראל, שנאמר "אני קהלת

[כינוי לשלמה]

הייתי מלך על ישראל, וגו'".

ולבסוף

ואחר כך,

לא מלך

על כל ישראל,

אלא על ירושלים.

שנאמר "דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים".

ולבסוף

ואחר כך,

לא מלך

אפילו על ירושלים,

אלא על מטתו, שנאמר "הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה".

ולבסוף

ואחר כך,

לא מלך

אפילו על מטתו,

אלא על מקלו.

שנאמר

"הגדלתי מעשי בניתי לי בתים וגו' וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם, לא מנעתי את לבי מכל שמחה וגו'

וזה היה חלקי מכל עמלי".

"זה חלקי", הוא המקל אשר נשאר בידו, לפי שהשליכו אשמדאי, ראש השדים, מכסאו.

רב ושמואל

חולקים בדבר זה.

חד

אחד

משניהם אמר

כריש לקיש, ש"זה חלקי" הוא

מקלו. וחד אמר: גונדו

טליתו [או כלי חרש ששותין בו מים].

שואלת הגמרא: האם

הדר,

חזר שלמה בסוף ימיו למלכותו,

או לא הדר?

גם בזה חולקים

רב ושמואל

.

חד

אחד משניהם

אמר: הדר, וחד אמר: לא הדר.

מאן דאמר לא הדר,

כך היה סדר מלכותו:

מלך, והדיוט.

בתחילה היה מלך, ולבסוף הדיוט

. ומאן דאמר הדר,

הסדר הוא כך:

מלך, והדיוט, ומלך

.

שנינו במשנתנו:

פורץ לעשות לו דרך

ואין ממחין בידו, דרך המלך אין לו שיעור. וכל העם בוזזין ונותנין לו והוא נוטל חלק בראש.

הגמרא מבארת איך חולקים שלל האויב, ומנין נלמד דבר זה.

תנו רבנן: אוצרות מלכים

שנלקחו שלל - הם כולם

למלך. ו

שאר

ביזה שבוזזין, מחצה למלך ומחצה לעם.

אמר ליה אביי לרב דימי, ואמרי לה

ויש בני ישיבה שמסרו שאמר כן אביי

לרב אחא: בשלמא אוצרות מלכים

הן

למלך,

מפני

שאורחא דמילתא,

כך היא הדרך הנאותה, שאוצרות מלוכה שייכים למלך.

אלא, שאר ביזה שבוזזין

שהיא

מחצה למלך ומחצה לעם, מנלן

, מנין נלמד דבר זה?

אמר לו רב דימי: מהא

דכתיב

בספר דברי הימים (א כט) בשלמה המלך: