סנהדרין 111b — תלמוד אויף ייִדיש

אמר לפניו

משה:

רבונו של עולם! ו

כי

לא כך אמרת לי: אף לרשעים?

והיינו דכתיב: "ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר".

אם כן, מסתבר שכשראה משה מדה זו, שהקדוש ברוך הוא ארך אפים אף לרשעים, שמח, ומיהר להשתחוות.

רבי חגא הוה סליק ואזיל בדרגא דבי

[היה עולה במדרגות ביתו של]

רבה בר שילא.

שמעיה לההוא ינוקא דאמר

[שמע רב חגא את אותו ילד שאומר] את הפסוק בתהלים [פרק צג]:

"עדתיך נאמנו מאד לביתך נאוה קדש ה' לארך ימים", וסמיך ליה

[וסמוך לפסוק זה] לעיל [בפרק צ]:

"תפלה למשה וגו'."

הרי שמשה אמר את הפסוק "עדתיך נאמנו וגו'".

אמר

רבי חגא:

שמע מינה,

שאת מדת

ארך אפים ראה

משה בשעה שהשתחוה. שהרי "ה' לארך ימים" - היינו מדת ארך אפים. ועליה אמר משה "עדתיך נאמנו מאד" .

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: עתיד הקדוש ברוך הוא להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק

. שנאמר: "ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו וגו'."

מאי: "לעטרת צבי ולצפירת תפארה"?

לעושים רצונו, ומצפים לישועתו

.

יכול

שיהא הקדוש ברוך הוא עטרה

לכל

העושים רצונו, אף על פי שמתגאים?

תלמוד לומר: "לשאר עמו".

דווקא

למי שמשים עצמו כ

מו

שירים,

שאינם חשובים, שכך הוא אינו חשוב בעיניו, ואינו מתגאה, יהא ה' לעטרת.

כתוב בהמשך המקרא:

"ולרוח משפט ליושב על המשפט ולגבורה משיבי מלחמה שערה".

וכך נדרש הפסוק:

"ולרוח משפט",

משמע ששופט את רוחו -

זה הרודה את יצרו.

שבועט ביצרו, וחוזר בתשובה על העבירה שעבר.

"וליושב על המשפט"

-

זה הדן דין אמת לאמי תו.

"ולגבורה"

-

זה המתגבר ביצרו.

שמרגיז את יצר הטוב על יצר הרע. שאם אומר לו יצרו לעבור עבירה, לא די שאינו עובר את העבירה, אלא הולך ועושה מצוה. והמתגבר על יצרו עדיף מהרודה ביצרו.

"משיבי מלחמה"

-

זה שנושא ונותן

במלחמתה של תורה.

"שערה"

-

אלו שמשכימין ומעריבין בבתי כנסיות ובתי מדרשות.

"שערה" - היינו שערי בתי כנסיותו ובתי מדרשות .

אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מה נשתנו אלו,

אותם צדיקים, שיש בהם מדות טובות אלו שנמנו לעיל,

מאלו,

מאחרים, שאין בהם מדות אלו, ולא יזכו לאותה טובה?

אמר לה

הקדוש ברוך הוא:

"וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו וגו' פקו פליליה"

[מקרא זה הוא המשך הפסוקים דלעיל]. והיינו, אותם אחרים שגו על ידי היין.

"פקו".

ואין פוקה

-

אלא גיהנם. שנאמר: "לא תהיה זאת לך לפוקה".

"פליליה".

ואין פלילה

-

אלא דיינין. שנאמר: "ונתן בפללים".

והיינו, משום ששגו ביין, יהיו נדונין בגיהנם.

מתניתין:

אנשי עיר הנדחת

-

אין להם חלק לעולם הבא

. שנאמר: "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את ישבי עירם לאמר".

וכך נדרש המקרא: "יצאו וגו' מקרבך" - יצאו מתוך כלל ישראל, ואין להם חלק לעולם הבא.

ואינן נהרגין

[אין אנשי עיר הנדחת נהרגין] -

עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר,

כפי שנאמר "וידיחו את ישבי עירם".

ו

שיהיו

מאותו השבט,

כפי שנאמר "מקרבך", משמע מקרב אותו שבט עצמו.

ועד שיודח רובה

של העיר. שלשון "ישבי עירם" משמע ישובה של עיר. דהיינו - רובה.

ועד שידיחוה אנשים,

ולא נשים וקטנים.

אבל אם

הדיחוה נשים וקטנים,

או שהודח

רק

מיעוטה

של העיר,

או שהיה מדיחיה חוצה לה,

שלא היו מבני העיר -

הרי אלו

שהודחו נדונים

כיחידים

שעבדו עבודה זרה, שדינם שונה מאנשי עיר הנדחת - וכדלהלן.

ו

כדי שיתקיים דין עיר הנדחת

צריכין שני עדים והתראה לכל אחד ואחד

מאנשי העיר.

זה חומר ביחידים

שעבדו עבודה זרה -

מבמרובים,

דהיינו - עיר הנדחת:

שהיחידים

דינם

בסקילה,

שהיא מיתה חמורה.

לפיכך,

היות והחמירו במיתתם, הקלו ב

ממונם,

שאין שורפין אותו, אלא

פלט

[נותר לפליטה].

והמרובין

דינן

בסייף,

שהיא מיתה קלה יותר. שהיות והקלו במיתתם -

לפיכך ממונם אבד.

"הכה תכה את ישבי העיר הזאת לפי חרב".

מלשון "ישבי העיר" משמע, שמי שנחשב "יושב העיר", דינו ככל בני העיר לענין עיר הנדחת.

ולכן,

החמרת והגמלת

[שיירה של חמורים או של גמלים]

העוברת ממקום למקום,

ונשתהתה אותה שיירה בעיר שהודחה רובה למשך שלשים יום, ועל ידי הוספת בני השיירה, שלא הודחו, נוצר מצב שכבר אין רוב בני העיר עובדים עבודה זרה -

הרי אלו

[בני השיירה]

מצילין אותה,

שאין זה נחשב כהודחו רובה. ונדונין בני העיר כיחידים.

וכן להיפך. אם בלא אנשי השיירה לא הודחו רובה, ועל ידי אנשי השיירה, שהודחו אף הם, נוצר מצב של רוב, הרי כל בני העיר נדונין כמרובים.

(שנאמר) כתוב בענין עיר הנדחת:

"החרם אתה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב".

מכאן אמרו: נכסי צדיקים שבתוכה

-

אובדין

עם נכסי הרשעים. אבל נכסיהם

שבחוצה לה

-

פליטין

[נותרים לפליטה].

ו

אילו נכסיהם

של רשעים, בין

אלו

שבתוכה,

ו

בין

אלו

שבחוצה לה

-

הרי אלו אובדין.

ובגמרא יתבאר היאך למדים דין זה מהפסוק.

(שנאמר)

עוד כתוב בענין:

"ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחבה

ושרפת באש

וגו'."

רחוב הוא המקום שבו מתקבצים יושבי העיר, ושם שורפים את השלל באש.

אם אין לה רחוב

-

עושין לה

עתה

רחוב,

לצורך הענין. שאף רחוב שחידשו עתה נקרא "רחובה". כי אין במשמעות הלשון "רחובה" דווקא רחוב שהיה בה כבר, אלא אף רחוב שנתחדש בה עתה.

ואם

היתה רחבה חוצה לה

[שהיה מקום כינוס יושבי העיר מחוצה לה] -

כונסין אותה לתוכה

[עושין רחוב בתוך העיר] .

שנאמר

:

"ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלהיך".

ומזה שנאמר "ושרפת באש וגו' ואת כל

שללה",

משמע שדווקא נכסי אנשי העיר שורפים -

ולא

את

שלל שמים.

מכאן אמרו: ההקדשות שבה

אינן נשרפין, אלא דינם כשאר הקדש, ו

יפדו

בדמים בשוויים.

ותרומות

שבה -

ירקבו

[בגמרא יבואר טעם הדבר].

מעשר שני,

אף שהוא נאכל לישראל, הואיל והתורה קוראת לו "קדש", לא ישרף, אלא יגנז.

ו

כן

כתבי הקדש

-

יגנזו.

"ושרפת באש את העיר וגו'

כליל לה' אלהיך". אמר רבי שמעון: אמר הקדוש ברוך הוא: אם אתם עושין דין בעיר הנדחת, מעלה אני עליכם כאילו אתם מעלים עולה כליל לפני

.

"והיתה תל עולם

לא תבנה עוד" - לא רק שלא תבנה שם שוב עיר, אלא

לא תעשה

שם אף

גנות ופרדסים. דברי רבי יוסי הגלילי.

רבי עקיבא אומר: "לא תבנה עוד"

-

ל

יישוב בתים של עיר,

כמות שהיתה, אינה נבנית. אבל נעשית היא גנות ופרדסים.

"ולא ידבק בידך מאומה מן החרם". שכל זמן שהרשעים בעולם

-

חרון אף בעולם.

אבדו רשעים מן העולם

-

נסתלק חרון אף מן העולם.

גמרא:

תנו רבנן

: כתוב בענין עיר הנדחת: "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את ישבי עירם לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעתם".

"יצאו"

משמע שדווקא אם

הן,

המדיחים עצמם, הדיחו את יושבי העיר, נידונת כעיר הנדחת.

ולא

אם שלחו המדיחים

שלוחין

שידיחו את יושבי העיר. אלא, במקרה כזה דינם כיחידים, שנהרגין בסקילה, וממונם פלט.

"אנשים", אין אנשים פחות משנים

[שהרי מיעוט רבים - שנים]. ולכן, דווקא אם היו לפחות שני מדיחין, נעשית עיר הנדחת. אבל אם הודחו על ידי אדם אחד, אין נעשית עיר הנדחת.

דבר אחר: "אנשים"

-

ולא נשים,

שאין העיר נעשית עיר הנדחת אם הודחה על ידי נשים. וכן

"אנשים"

-

ולא קטנים.

"בני בליעל", בנים שפרקו עול שמים מצואריהם.

וזהו לשון "בליעל" - בלי עול.

"מקרבך"

משמע דווקא אם העיר נמצאת באמצע.

ולא מן הספר.

שאם העיר נמצאת בספר, על הגבול שבין ארץ ישראל לבין הנכרים, אין נעשית עיר הנדחת.

"וידיחו את

ישבי עירם"

-

ולא יושבי עיר אחרת.

"לאמר"

-

שצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד

מבני העיר.

איתמר, רבי יוחנן אמר

: בחלוקת הארץ , כשנכנסו ישראל לארץ ישראל, היו

חולקין עיר אחת לשני שבטים.

דהיינו, אם אירע שהיתה עיר בנויה מקצתה בתחום שבט אחד, ומקצתה בתחום שבט אחר, כל שבט היה נוטל את חלק העיר שבתחומו.

וריש לקיש אמר: אין חולקין עיר אחת לשני שבטים

. ואם אירע שהיתה עיר בתחום שני שבטים, השבט שרוב העיר בתחומו - נוטל את כולה.

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש

ממשנתנו, ששנינו שאין נעשית עיר הנדחת -

עד שיהו מדיחיה מאותה העיר, ומאותו שבט.

משמע, שצריך את שני התנאים: שיהיו המדיחים מאותה העיר של המודחים, וגם מאותו שבט של המודחים.

מאי לאו,

האם לא כך היא כוונת התנא:

אף על גב דמדיחיה מאותה העיר, אי איכא מאותו שבט

[אם יש גם את התנאי של "מאותו שבט"], שהמדיחים מאותו שבט של המודחים -

אין,

אכן, נעשית עיר הנדחת. אבל

אי לא,

אם אמנם המדיחים מאותה העיר של המודחים, אבל אינם מאותו שבט, אלא משבט אחר הדר באותה עיר -

לא.

אין העיר נעשית עיר הנדחת.

על כל פנים, על כרחך שישנה מציאות ששני שבטים דרים באותה עיר.

שמע מינה: חולקין עיר אחת לשני שבטים!

השיב ריש לקיש לרבי יוחנן:

לא.

באמת אין חולקין עיר אחת לשני שבטים, ולכן אמנם לא יתכן שבני שני שבטים נחלו באותה העיר. אלא, במשנתנו מדובר

דנפלה ליה

למדיח חלק מהעיר

בירושה.

והיינו, שנישאה בתו לאחד מבני העיר, וירשה אחוזת נחלה, וכשמתה - ירשה אביה, המדיח, שהוא בן שבט אחר.

אי נמי, דיהבוה ניהליה במתנה

[שנתנו למדיח אחוזת נחלה באותה העיר במתנה].

איתיביה

ממה שנאמר בספר יהושע:

"ערים תשע מאת שני השבטים האלה".

והיינו, שנתן יהושע ללוים תשע ערים ממטה יהודה וממטה שמעון.

מאי לאו,

האם אין הכוונה, שנתן להם

ארבע ופלגא מהאי

[ארבע וחצי ערים משבט אחד],

וארבע ופלגא מהאי

[מהשבט השני],

ו

אם כן,

שמע מינה

ש

חולקין עיר אחת לשני שבטים!

ודחה ריש לקיש אף ראיה זו:

לא.

אין הכוונה שנתן ארבע וחצי ערים מכל שבט. אלא, נתן

ארבעה

ערים

מהאי,

משבט אחד,

וחמש

ערים נתן

מהאי,

מהשבט האחר.

ומקשינן:

אי הכי,

למה נקט הכתוב "ערים תשע מאת שני השבטים"?

לפרוש פרושי

[שיפרש הכתוב מאיזה שבט נתן ארבע, ומאיזה חמש]!