סנהדרין 108b — תלמוד אויף ייִדיש

אמרו:

אם כן, לא נפנה

את

דרך

ה

כרמים,

אלא נמשיך ונלך בה. כלומר, לא נחזור מסורנו, אלא נלך ונקלקל השורה, בדרכים משובשות בקוצים וברקנים, כעין שבילי כרמים .

דרש רבא: מאי דכתיב: "לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל"?

מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם, ואמר להם דברים שהם קשים כלפידים.

והיו

אנשי דורו

מבזין אותו. אמרו לו: זקן! תיבה זו

שאתה בונה,

למה?

לאיזה צורך היא?

אמר להם: הקדוש ברוך הוא מביא עליכם את המבול.

אמרו

לו:

מבול של מה

יביא עלינו הקדוש ברוך הוא?

אם מבול של אש, יש לנו דבר אחר ו"עליתה" שמה,

שאין האש שולטת בו .

ואם

מבול

של מים הוא מביא, אם מן הארץ הוא מביא

אותו -

יש לנו עששיות של ברזל

[חתיכות של ברזל]

שאנו מחפין בהם את הארץ.

ואם מן השמים הוא מביא

אותו,

יש לנו דבר ו"עקב" שמו, ואמרי לה: "עקש" שמו,

והוא יגן עלינו מפני המבול .

וזהו שנאמר במקרא "לעשתות שאנן". "עשתות" הם מחשבות, כמו עשתונות. והיינו, שהיו יושבין שאננים, וחושבים מחשבות רעות.

אמר להם

נח:

הוא מביא

את המבול

מבין עקבי רגליכם.

דהיינו, בשכבת זרע שלכם [היוצאת מבין רגליכם] הוא יכול למחות אתכם .

שנאמר

בסוף המקרא דלעיל:

"נכון למועדי רגל".

תניא: מימי המבול קשים כשכבת זרע

[דהיינו, שהיו רותחין ועבין כשכבת זרע],

שנאמר: "נכון למועדי רגל".

אמר רב חסדא: ברותחין,

בשכבת זרע,

קלקלו בעבירה, וברותחין נידונו.

ומנין לנו שברותחין נידונו?

כתיב הכא,

גבי מי המבול:

"וישכו המים", וכתיב התם,

גבי המלך אחשורוש:

"וחמת המלך שככה".

כשם שגבי אחשורוש, הכוונה היא שהוא נח מרתיחתו, הוא הדין כאן, שנחו המים מרתיחתן. מכלל שמתחילה היו רותחין.

"ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ". מה טיבם של

אותם

שבעת הימים?

אמר רב: אלו

שבעת

ימי אבילות של מתושלח.

ללמדך, שהספדן של צדיקים מעכבין את הפורענות לבא

.

דבר אחר

: מהו

"לשבעת

הימים" -

ששינה עליהם הקדוש ברוך הוא

את

סדר

שבעת ימי

בראשית. ש

בזמן המבול

היתה חמה יוצאת ממערב

-

ושוקעת במזרח.

דבר אחר: שקבע להם הקדוש ברוך הוא

בתחילה

זמן גדול

שיוכלו לחזור בהם, והיינו מה שנאמר בתחילה: "והיו ימיו מאה ועשרים שנה",

ואחר כך,

משלא שבו כל אותן מאה ועשרים שנה, קבע להם

זמן קטן,

שבעה ימים.

דבר אחר: "לשבעת הימים"

-

שהטעימם

הקדוש ברוך הוא את אנשי דור המבול

מעין העולם הבא,

שיבוא לאחר שבעת אלפים שנה [ונקראו "שבעת הימים", כי יומו של הקדוש ברוך הוא - אלף שנים הוא] ,

כדי שידעו מה

[איזו]

טובה מנעו מהן.

כתוב שציוה הקדוש ברוך הוא לנח:

"מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו".

ויש לתמוה:

אישות לבהמה מי אית לה?

[וכי יש אישות לבהמה? הרי נקבה אחת נשכבת לכמה זכרים, ואין זה נחשב אישות].

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן

: ציוה הקדוש ברוך הוא לנח לקחת

מאותם שלא נעבדה בהם עבירה.

שנזקקו רק לבן זוגם .

מנא

[מנין]

ידע

נח מיהם אותם שלא נעבדה בהם עבירה?

אמר רב חסדא: שהעבירן לפני התיבה. כל שהתיבה קולטתו

-

בידוע שלא נעבדה בהם עבירה. וכל שאין התיבה קולטתו

-

בידוע שנעבדה בה עבירה.

רבי אבהו אמר: מאותן הבאין מאיליהן

הכניס. שרק אותם שלא נעבדה בהם עבירה באו אליו מאליהן.

"עשה לך תבת עצי גפר". מאי גופר?

אמר רב אדא, אמרי דבי רבי שילא: זו מבליגה

[מין עץ].

ואמרי לה

: זה

גולמיש

[גם כן מין עץ] .

"צהר תעשה לתבה". אמר רבי יוחנן: אמר לו הקדוש ברוך הוא לנח: קבע בה

בתיבה

אבנים טובות ומרגליות, כדי שיהיו מאירות לכם כצהרים

.

"ואל אמה תכלנה מלמעלה"

-

דבהכי הוא דקיימא

[שבאופן כזה יכול מבנה התיבה להתקיים. כי אילו היתה רחבה למעלה כלמטה, לא היתה יכולה לעמוד במים, אלא היתה מתהפכת לכאן ולכאן] .

"תחתים שנים ושלשים תעשה".

תנא: תחתיים

[קומה תחתונה] -

לזבל.

אמצעיים

[קומה אמצעית] -

לבהמה.

עליונים

[קומה עליונה] -

לאדם

.

"וישלח את הערב". אמר ריש לקיש: תשובה ניצחת השיבו עורב לנח. אמר

לו: רבך

[הקדוש ברוך הוא]

שונאני

[שונא אותי] -

ו

אף

אתה שנאתני.

רבך שונאני

שהרי אני מן העופות הטמאים. ו

מן הטהורין

ציוה הקדוש ברוך הוא להכניס לתיבה

שבעה,

ואילו

מן הטמאים

ציוה להכניס רק

שנים.

ו

אף

אתה שנאתני

-

שאתה מניח ממין שבעה, ושולח ממין שנים.

ו

אם פוגע בי שר חמה או שר צנה

ואמות, האם

לא

יהא

נמצא

ה

עולם חסר בריה אחת?

או שמא לאשתי אתה צריך,

ולכן אתה שולח אותי?

אמר לו

נח:

רשע! במותר לי,

באשתי,

נאסר לי

עתה, בזמן המבול .

ב

מה ש

נאסר לי

תמיד, בהמה חיה ועוף,

לא כל שכן

שאסור לי עתה?!

ומנלן דנאסרו

נח ובניו בתשמיש בזמן שהיו בתיבה?

דכתיב

כשנצטוו להכנס אל התיבה:

"ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך".

משמע, האנשים לחוד, והנשים לחוד. שנאסרו בתשמיש.

ו

כשנצטוו לצאת מן התיבה

כתיב: "צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך"

. כאן הוזכרו איש ואשתו. הרי שהותרו שוב בתשמיש.

ואמר רבי יוחנן: מיכן אמרו שנאסרו בתשמיש המטה

בזמן שהיו בתיבה.

תנו רבנן: שלשה שמשו בתיבה, וכולם לקו.

ואלו הם:

כלב, ועורב, וחם.

כלב

לקה בכך שהוא רגיל להיות

נקשר

על ידי בעליו.

עורב

-

רק

[רוקק זרע מפיו לפי הנקבה].

חם

-

לקה בעורו.

שיצא ממנו כוש, שעורו שחור .

כתוב לגבי שילוח היונה:

"וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים".

ואילו גבי שילוח העורב לא כתוב "מאתו". משמע שרק היונה היתה מצויה ליד נח.

אמר רבי ירמיה: מכאן שדירתן של עופות טהורים עם הצדיקים.

שהעופות הטהורים מכירים בצדיקים [כפי שמצינו בכמה מקומות בש"ס], ורוצים לדור עמם.

"ותבא אליו היונה לעת ערב

והנה עלה זית טרף בפיה".

ויש להבין, לשם מה הביאה עמה עלה זית, הרי נח סיפק לה את כל צרכי מאכלה!

אמר רבי אלעזר

: רמז נתכוונה לרמוז לו. וכך

אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא

:

רבונו של עולם! יהיו מזונותי מרורים כזית, ומסורים בידך, ואל יהיו מתוקים כדבש, ומסורים ביד בשר ודם

. והיינו "זית טרף בפיה", שהיתה מבקשת בפיה מזון טרף ומר של זית.

מאי משמע דהאי "טרף"

-

לישנא דמזוני הוא?

דכתיב: "הטריפני לחם חקי".

"למשפחתיהם יצאו מן התבה". אמר רבי יוחנן

: כך נדרשת המילה "למשפחתיהם":

למשפחותם, ולא הם.

משמע, שהיו בעלי החיים שבתיבה שרויין משפחות משפחות, שכל אחד ואחד היה אוכל בפני עצמו, ולא כולם מאבוס אחד .

אמר רב חנא בר ביזנא: אמר ליה אליעזר

עבד אברהם

לשם רבא

[הגדול ], בנו של נח,

כתיב: "למשפחתיהם יצאו מן

התבה"

875 , אתון היכן הויתון

[אתם היכן הייתם]? כלומר, היאך הייתם יכולים להכין ענייניהם כך, כשכל מין לחוד, לעשות לכל אחד חפצו?

אמרו ליה

לאליעזר: אכן,

צער גדול היה לנו בתיבה. בריה שדרכה להאכילה ביום

-

האכלנוה ביום. שדרכה להאכילה בלילה

-

האכלנוה בלילה.

האי זקיתא

876 , לא הוה ידע אבא מה אכלה

[אותה בריה, ששמה "זקיתא", לא ידע נח אבינו מהו מאכלה].

יומא חד הוה יתיב וקא פאלי רמונא

[יום אחד היה אבינו יושב וחותך רימון].

נפל תולעתא מינה

[נפלה תולעת מתוך הרימון] - ו

אכלה

אותה הזקיתא .

מיכן ואילך הוה גביל לה חיזרא

[מאז אותו יום היה אבינו מגבל סובין במים],

כי מתלע

-

אכלה

[וכאשר הסובין היו מתליעים, היתה הזקיתא אוכלת את התולעים].

עוד סיפר שם לאליעזר:

אריא

[האריה] -

אישתא זינתיה

[אחזתו חמה], ומחמת חולי זה לא היה דורס משאר הבהמות שבתיבה.

דאמר רב: לא בציר משיתא

[לא פחות מששה ימים],

ולא טפי מתריסר

[ולא יותר משנים עשר יום]

זינא אישתא

[החמה יכולה לזון]. כלומר, אין לך חמה שלא תוכל לזון לפחות ששה ימים, שלא ימות בלא מאכל ומשתה. ואין לך חמה שזנה יותר משנים עשר יום .

עוד סיפר שם:

אורשינה

[מין עוף הוא. ובלשון המקרא שמו "חול", ואינו מת לעולם],

אשכחיניה אבא דגני בספנא דתיבותא

[מצאו אבא, נח, כשהוא שוכב בחדר הספון לו בתיבה], ולא בא לדרוש מאכל.

אמר ליה

אבא:

לא בעית מזוני

[וכי אינך צריך למזונות]?

אמר ליה: חזיתיך דהות טרידא, אמינא לא אצערך

[ראיתי שאתה טרוד, ואמרתי בליבי שלא אצערך].

אמר ליה

אבא:

יהא רעוא

[יהי רצון]

דלא תמות

. שנאמר: "ואמר עם קני אגוע, וכחול ארבה ימים".

הרי שעוף זה, ששמו "חול, מרבה ימים .

אמר רב חנה בר לואי: אמר שם רבא לאליעזר

עבד אברהם,

כי אתו עלייכו מלכי מזרח ומערב

[כאשר באו מלכי מזרח ומערב להלחם בכם, בזמן מלחמת המלכים, כשרדפו אחריהם אברהם וילידי ביתו],

אתון היכי עבידיתו

[אתם היאך עשיתם, במה ניצחתם אותם]?

אמר ליה: אייתי הקדוש ברוך הוא לאברהם, ואותביה מימיניה

[הביא הקדוש ברוך הוא את אברהם והושיבו בצד ימינו],

והוה שדינן

עפרא

-

והוו חרבי

[והיינו זורקים עפר - והפך לחרבות],

גילי

-

והוי גירי

[היינו זורקים קש - והפך לחיצים].

שנאמר: "מזמור לדוד נאם ה' לאדני שב לימיני עד אשית איבך הדם לרגליך".

הרי שהושיב הקדוש ברוך הוא את אברהם לימינו עד שניצח את אויביו.

וכתיב: "מי העיר ממזרח צדק, יקראהו לרגלו, יתן לפניו גוים, ומלכים ירד, יתן כעפר חרבו, כקש נדף קשתו".

"ממזרח" זה אברהם, שבא מארם נהריים, שהוא במזרח.

נחום איש גם זו, הוה רגיל דכל דהוה סלקא ליה

[שכל מאורע שהיה קורה לו], ואפילו על מאורע שנראה רע בעיני הבריות,

אמר: גם זו לטובה

.

יומא חד בעו ישראל לשדורי דורון לקיסר

[יום אחד רצו ישראל לשלוח דורון לקיסר].