סנהדרין 103b — תלמוד אויף ייִדיש

"כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי, יקראני ואענהו, עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו, אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי".

ומקרא זה שייך רק בקדוש ברוך הוא, שאומר: מי שחושק בי - אפלטהו ואצילהו.

אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב: "וימנע מרשעים אורם, וזרוע רמה תשבר"?

מפני מה

האות

עי"ן של

המילה

רשעים תלויה,

ואינה כתובה ביושר עם כל השורה, ונראה כאילו כתוב "רשים", בלי האות עי"ן?

כיון שנעשה אדם רש מלמטה,

שיש לו שונאים, ואין דעת הבריות נוחה הימנו -

נעשה רש

אף

מלמעלה

. שבידוע ששונאין אותו גם מלמעלה. ולכן כתוב "רשים", שמשמע - שתי רשויות. והיינו, שהוא רש גם למטה וגם למעלה .

ומקשינן: אם כן, למה נכתבה האות עי"ן?

ולא נכתביה

את האות עי"ן

כלל,

ויהא כתוב בפסוק "רשים" להדיא!

ואמרינן:

רבי יוחנן ורבי אלעזר

ביארו את הדבר.

חד

[אחד מהם]

אמר

: לא נכתב הדבר בפירוש,

מפני כבודו של דוד.

שהרי לדוד היו שונאים רבים, ויאמרו שאף אותו שונאין גם מלמעלה!

ובאמת אין הדבר כן, כי אין הכלל הזה נוהג בצדיקים.

וחד

[ואחד מהם]

אמר: משום כבודו של נחמיה בן חכליה.

שאף לו היו שונאים רבים .

תנו רבנן: מנשה היה שונה חמשים וחמשה פנים בתורת כהנים

[בספר ויקרא], שהיה מחדש בו כל שנה, ודורשו מפלפולו,

כנגד שני מלכותו

[שמלך חמשים וחמש שנה].

אחאב

היה שונה

שמנים וחמשה

פנים בתורת כהנים.

ירבעם

היה שונה

מאה ושלשה

פנים בתורת כהנים.

תניא, היה רבי מאיר אומר: אבשלום

-

אין לו חלק לעולם הבא

. שנאמר: "ויכו את

אבשלום וימיתהו". ודורשים כך את המקרא:

"ויכוהו"

-

בעולם הזה

.

"וימיתהו"

-

לעולם הבא.

תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר

: המלכים

אחז ואחזיה, ו

כן

כל מלכי ישראל

שכתוב בהן: "ויעש הרע בעיני ה'", לא חיין

לעולם הבא עם הצדיקים -

ו

אף

לא נידונין

בגיהנם עם הרשעים .

כתוב:

"וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד, עד אשר מלא את ירושלים פה לפה, לבד מחטאתו אשר החטיא את יהודה, לעשות הרע בעיני ה'."

הכא תרגימו

: מה שכתוב בפסוק שמנשה שפך דם נקי הרבה מאד, אין הכוונה שהרג הרבה בני אדם, אלא היינו

שהרג

את

ישעיה

הנביא, ששקול כנגד הרבה בני אדם, וכדלהלן.

במערבא אמרי: שעשה צלם

כבד מאוד,

משאוי אלף בני אדם, ובכל יום ויום

היה אותו הצלם

הורג

את

כולם

[את כל נושאיו]. שהיו נבקעים מכובד המשאוי.

כמאן אזלא הא דאמר רבה בר בר חנה: שקולה נשמה של צדיק אחד

-

כנגד כל העולם כולו?

כמאן דאמר: ישעיה הרג.

וזהו שנאמר: "אשר מלא את ירושלים פה לפה" , שנשמתו של צדיק שקולה כמי שמילא את ירושלים חללים חללים.

כתיב

גבי מנשה: "וישם את

פסל

הסמל אשר עשה בבית האלקים". הרי שעשה פסל אחד.

ו

מצד שני

כתיב

: "והעמיד את האשרים וה

פסילים",

הרי שעשה פסילים רבים!

אמר רבי יוחנן: בתחלה עשה לו

לפסל

פרצוף אחד. ולבסוף עשה לו ארבעה פרצופים, כדי שתראה

אותו ה

שכינה

מכל צד שתכנס לעזרה -

ותכעוס.

אחז העמידו

[את הפסל]

בעלייה. שנאמר: "ואת המזבחות אשר על הגג עלית אחז וג ו'."

מנשה העמידו בהיכל. שנאמר: "וישם את פסל האשרה אשר עשה בבית אשר אמר ה'

אל דוד ואל שלמה בנו: בבית הזה ובירושלים אשר בחרתי מכל שבטי ישראל, אשים את שמי לעולם".

אמון הכניסו

[את הפסל]

לבית קדשי הקדשים. שנאמר: "כי קצר המצע מהשתרע והמסכה צרה כהתכנס".

מאי "כי קצר המצע מהשתרע"?

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כי קצר המצע

ה

זה,

בית המקדש,

מלהשתרר עליו שני רעים כאחד.

דהיינו: השכינה, והצלם.

מאי "והמסכה צרה וגו'"?

אמר רבי שמואל בר נחמני: רבי יונתן כי הוה מטי להאי קרא

-

הוה קא בכי. מי שכתב בו: "כנס כנד מי הים"

652 , תעשה לו מסכה צרה?

דהיינו, שהיא לו כאשה שנעשית צרה לחברתה?

אחז בטל את העבודה, וחתם את התורה. שנאמר: "צור תעודה, חתום תורה בלמודי"

.

מנשה קדר את האזכרות, והרס את המזבח

.

אמון שרף את התורה, והעלה שממית על גבי המזבח.

דהיינו, שביטל את עבודת בית המקדש מכל וכל, עד שארגו העכבישים את קוריהם על גבי המזבח .

אחז התיר את הערוה.

מנשה בא על אחותו.

אמון בא על אמו. שנאמר: "כי הוא אמון הרבה אשמה".

רבי יוחנן ורבי אלעזר

נחלקו בדבר זה, מהי כוונת המקרא "הרבה אשמה":

חד אמר: ששרף את התורה.

וחד אמר: שבא על אמו.

אמרה לו אמו: כלום יש לך הנאה ממקום שיצאת ממנו?

אמר לה

: אכן, אינני נהנה מכך. אלא,

כלום אני עושה

-

אלא להכעיס את בוראי!

כי אתא יהויקים אמר: קמאי לא ידעי לארגוזי

[המלכים הראשונים שלפנינו לא ידעו להכעיס את המקום].

אנו נכעיסנו

! כלום אנו צריכין

[לשם מה אנו צריכים את הקדוש ברוך הוא] -

אלא לאורו

, שאנו צריכים את השמש שתאיר לנו - הרי

יש לנו זהב פרויים,

שהוא מאיר ביותר,

שאנו משתמשין בו.

יבוא הקדוש ברוך הוא - ו

יטול אורו! אמרו לו

ליהויקים בני דורו : היאך אתה אומר שאינך צריך לקדוש ברוך הוא,

והלא כסף וזהב,

שאתה אומר שתשתמש בו להאיר,

שלו הוא! שנאמר: "לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות"! אמר להם

יהויקים:

כבר נתנו לנו

הקדוש ברוך הוא.

שנאמר: "השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם". אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מפני מה לא מנו את יהויקים

עם אותם שאין להם חלק לעולם הבא? וכי

משום דכתיב ביה

דברי רשע כאלה:

"ויתר דברי יהויקים ותעבתיו אשר עשה והנמצא עליו"

לא מנאוהו?! והיות והזכירה הגמרא מקרא זה, מביאה הגמרא שנחלקו חכמים בביאורו.

מאי: "והנמצא עליו"?

נחלקו בביאור הדבר

רבי יוחנן ורבי אלעזר. חד

[אחד מהם]

אמר: שחקק שם עבודה זרה על אמתו

, מתוך שהיה אדוק בה .

וחד

[ואחד מהם]

אמר: שחקק שם שמים על אמתו,

כדי לבזותו .

ועתה חוזרת הגמרא לשאלתו של רבא, מפני מה לא מנו את יהויקים.

אמר ליה

רבה בר מרי לרבא:

ב

ענין ה

מלכים

שאין להם חלק לעולם הבא,

לא שמעתי

מפני מה לא הוזכר יהויקים.

אבל

ב

ענין

הדיוטות

שאין להם חלק,

שמעתי

מפני מה לא הוזכר ביניהם מיכה [שעשה פסל לעבודה זרה]:

מפני מה לא מנו את מיכה?

מפני שפתו מצויה לעוברי דרכים,

שהיו כולם מתארחים אצלו .

שנאמר: "כל העובר ושב אל הלוים"

.

"ועבר בים צרה והכה בים גלים"

. אמר רבי יוחנן: זה פסלו של מיכה.

והיינו, שכאשר יצאו ישראל ממצרים, רצה משה לקחת עמו את ארונו של יוסף, שהיה מוטל בעומק הנילוס. וכתב את השם, והשליכו לתוך הנילוס, ואז צף הארון. ומיכה ראה, ונטל את השם בהחבא.

וזהו שנאמר: "ועבר בים צרה", שכשהעביר הקדוש ברוך הוא את ישראל, עבר עמהם מיכה, ובידו השם, כדי לעשות את העגל .

תניא, רבי נתן אומר

: מקומם של מיכה ופסלו היה במקום ששמי גרב.

מגרב לשילה,

ששם היה משכן ה', מרחק

שלשה מילין. והיה עשן המערכה,

שעלה משילה,

ועשן פסל מיכה,

שעלה מגרב,

מתערבין זה בזה.

בקשו מלאכי השרת לדוחפו

למיכה .

אמר להן הקדוש ברוך הוא: הניחו לו,

לפי

שפתו מצויה לעוברי דרכים.

ועל דבר זה,

שלא מיחו ישראל בידו של מיכה,

נענשו אנשי פלגש בגבעה.

שנהרגו באותו מעשה ארבעים אלף מישראל.

כי

אמר להן הקדוש ברוך הוא

לישראל:

בכבודי

[כלומר, על חילול כבודי, כשעשה מיכה את פסלו] -

לא מחיתם.

ועתה,

על כבודו של בשר ודם

-

מחיתם?!

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן קסמא: גדולה לגימה

[אכילה, שמאכילין את האורחים],

שהרחיקה שתי משפחות,

עמון ומואב,

מישראל.

שנאמר

: "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו'

על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים

בדרך בצאתכם ממצרים" .

דבר זה אמר רבי יוחנן משמו של רבי יוסי בן קיסמא.

ורבי יוחנן דידיה

[עצמו]

אמר

: הלגימה -

מרחקת את הקרובים, ומקרבת את הרחוקים,

ומעלמת עינים מן הרשעים

[גורמת שכביכול הקדוש ברוך הוא אינו רואה מעשי הרשע, ואינו משלם לו כפרי מעלליו],

ומשרה שכינה על נביאי הבעל,

ושגגתו עולה זדון.

דהיינו, שאף אם לא האכיל בשגגה, הרי זה נחשב לו כזדון, ונענש על כך.