טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
ראש השנה 5a — תלמוד אויף ייִדיש
ראש השנה 5a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — ראש השנה 5a
מה חג המצות טעון לינה
, שצריך ללון בירושלים במוצאי יום טוב הראשון של פסח -
אף חג הסוכות טעון לינה.
ומבארת הגמרא:
והתם
, בחג המצות עצמו -
מנלן
, מנין לנו שהוא טעון לינה?
משום
דכתיב
[דברים טז] בענין קרבן הפסח:
"ופנית בבקר, והלכת לאהליך".
ואין כוונת הכתוב לבוקר של יום טוב הראשון, שהרי הוא יום שחובה להיראות בו בעזרה.
אלא, כוונת הכתוב היא לבוקר הראשון של חול המועד.
העולה מדברי הגמרא:
א. לדעת תנא קמא ורבי שמעון, נאמר "בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות", ללמד בהיקש, שאם עברו על האדם שלשה רגלים ולא קיים חיובו, הרי הוא עובר בבל תאחר.
ב. לדעת רבי מאיר ורבי אליעזר בן יעקב, נאמר "חג המצות" כדי להקיש את חג השבועות לחג המצות, לומר שיש לו תשלומין כל שבעה.
ג. "חג הסוכות" נכתב בפסוק, כדי להקישו לחג המצות לענין לינה.
ומקשינן:
ותנא קמא ורבי שמעון
, שדרשו את הפסוק לענין בל תאחר -
תשלומין
לעצרת, מנא להו?
מנין להם שיש תשלומין לעצרת כל שבעה?
ומתרצינן:
נפקא להו
יצא להם דין זה
מדתני
, ממה ששנה
רבה בר שמואל
:
דתני רבה בר שמואל: אמרה תורה
:
א. בענין ראש חודש:
מנה
שלשים
ימים, וקדש
את ראש
חדש
בקרבנות המוספים.
שנאמר [במדבר יא]: "עד חדש ימים". ומכאן למדו שמנין החודש הוא בימים.
ואין הכונה שיש מצוה למנות את ימי החודש, אלא לומר שהחודש נמנה לימים ולא לשעות, על אף שההפרש בין מולד למולד אינו שלשים יום, אלא כ"ט יום ושתים עשרה שעות ותשצ"ג חלקים [רבינו תם בתוס', חגיגה יז ב]].
ב. כמו כן אמרה תורה בענין חג השבועות:
מנה
חמישים
ימים, וקדש
את חג ה
עצרת
בקרבנותיו.
ולמדנו בבנין אב:
מה
ראש
חודש
, קדושתו בקרבנות מוספים היא
למנויו
, באחד ממנויו.
והיינו, לפי שהחודש נמנה על ידי יחידות זמן של ימים, כי מונים בו שלשים יחידות זמן של יום.
ובאחד מהימים האלו שהוא נמנה על ידם, מקדשים בו את ראש החודש, בהבאת קרבנות מוסף.
אף
חג ה
עצרת
, קדושתו בקרבנות חג השבועות היא
למנויו
, באחד ממנויו, ביחידת הזמן שהוא נמנה על ידו.
והרי עצרת נמנית על ידי ספירת יחידות זמן של שבועות, שנאמר [ויקרא כג טו]: "וספרתם לכם, שבע שבתות תמימות תהיינה".
ומכאן שקרבנות עצרת יש להם השלמה כל שבעה.
ומקשינן: ו
אימא
שקדושת חג ה
עצרת
בקרבנותיו היא רק
חד יומא
, היות שחג העצרת נמנה על ידי יחידות זמן של ימים, שנאמר [שם פסוק טז] "תספרו חמישים יום"!
אמר
תירץ
רבא: אטו
וכי את מנין שבעת השבועות של
עצרת
רק לפי יחידות זמן של
יומי מנינן
ואילו לפי יחידות זמן של
שבועי לא מנינן!?
והאמר מר
[אביי, במסכת מנחות סו א]:
מצוה
של ספירת העומר היא
למימני יומי
, למנות בספירת העומר ארבעים ותשע יום, מיום הבאת העומר ועד חג השבועות.
ומצוה למימני שבועי
. ויש גם מצוה למנות שבעה שבועות מיום הבאת העומר ועד חג השבועות.
וכיון שמונים בספירת העומר גם יחידות זמן של שבועות, הרי קידוש חג השבועות בקרבנות הוא במשך יחידת זמן של שבוע.
ועוד,
הרי בענין חג העצרת -
"חג שבועות" כתיב
[דברים טז טז]. ומכאן שעיקר המנין שמונים עד עצרת הוא מנין השבועות.
שנינו בברייתא: חייבי הדמין, בכור, ומעשר בהמה, ופסח. כיון שעברו עליהן שלשה רגלים, עובר בבל תאחר.
והוינן בה:
ו
כי קרבן
פסח
-
בר מיקרב ברגלים הוא!?
וכי קרבן הפסח ראוי להקרב בשלשת הרגלים, עד שאתה מחייבו בבל תאחר כשעברו שלושה רגלים ולא הביאו?!
הרי לקרבן
פסח
-
זימנא קביעא ליה
. התורה קבעה לו זמן בי"ד ניסן בלבד.
הילכך,
אי אקרביה
לקרבן הפסח ביום י"ד בזמנו,
אקרביה
, הרי כבר הקריבו, ופשוט הדבר שלא שייך כאן איסור בל תאחר.
ואי לא אקרביה
-
אידחי ליה!
אם לא הקריבו בזמנו, הרי הוא נדחה מיד מהקרבה בזמן אחר, ולכן מיד הוא עובר בבל תאחר!
אמר רב חסדא: פסח
-
כדי נסבא!
אכן התנא נקט בחינם את פסח, כי באמת על איחור בהקרבת קרבן הפסח הוא עובר בבל תאחר מיד כשעבר י"ד ניסן ולא הקריבו.
רב ששת אמר: מאי "פסח
", מהו "פסח" המוזכר בברייתא -
שלמי פסח
הוא.
שהיה לו קרבן פסח, ואבד, והקריב אחר תחתיו, ואחר כך נמצא הראשון, שהרי הוא קרב שלמים.
ואם עברו שלשה רגלים ולא הקריבו כקרבן שלמים, אז הוא עובר בבל תאחר.
ומקשינן:
אי הכי
, אם אכן כוונת הברייתא לאיחור בהקרבת שלמי הפסח, אם כן
היינו שלמים
ממש!
שהרי הוא קרב לשלמים, וזה כבר שנינו בברייתא "שלמים", ולמה הוצרך התנא להזכיר שוב את שלמי הפסח?
ומתרצינן:
תנא
, התנא שנה את האיחור ב
שלמים הבאין מחמת פסח
, כגון פסח שאבד והקריב אחר תחתיו, והרי הוא קרב שלמים.
ותנא
, ושנה גם את דין איחור ב
שלמים הבאין מחמת עצמן
. כגון שהפריש מלכתחילה את הבהמה לשם שלמים.
וצריך התנא להשמיע לנו גם את השלמים הבאין מחמת הפסח.
משום ד
סלקא דעתך אמינא
, היה עולה על הדעת לומר ש
הואיל ומחמת
קדושת
פסח
קאתו
, באו השלמים הללו,