ראש השנה 27b — תלמוד אויף ייִדיש

ג.

ניקב

השופר,

וסתמו

-

אם

הנקב

מעכב את התקיעה

אחר שסתמה, שאין קול השופר חוזר לכמות שהיה לפני שניקב , הרי זה

פסול.

היות שאין התוספת מהודקת היטב לשופר, ואינה בטלה אליו. ונמצא שהוא תוקע בשופר ודבר אחר. ואפילו אם סתמו במינו, הרי זה כתוקע בשתי שופרות.

ואם לאו

, אם קול השופר אינו שונה מכפי שהיה לפני שניקב -

כשר,

מפני שהסתימה בטלה לשופר, ושופר אחד הוא. והרי זה כתוקע בשופר אחד.

ד.

התוקע לתוך הבור, או לתוך הדות

, שהוא מקום מוקף מחיצות על הארץ,

או לתוך הפיטס

, חבית גדולה -

אם קול שופר

ברור

שמע

-

יצא.

ואם קול הברה

, הד,

שמע

-

לא יצא.

ה. [

וכן

]

מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר

בראש השנה,

או

שמע

קול מגילה

בפורים -

אם כוון לבו

לצאת [יתבאר בגמרא] -

יצא

.

ואם לאו

-

לא יצא.

ולכן יתכן ששנים ישמעו קול שופר או מגילה, ואחד מהם יצא ידי חובתו, והשני לא יצא.

ומבארת המשנה:

אף על פי שזה

שכיון לבו

שמע, ו

גם

זה

שלא כיון לבו

שמע

.

בכל זאת,

זה כוון לבו

, ולכן יצא,

וזה לא כוון לבו

, ולכן לא יצא.

גמרא:

הגמרא מביאה ברייתא שמובאים בה דברים שהובאו במשנתנו:

תנו רבנן

:

א. שופר שהיה

ארוך וקצרו

-

כשר.

ב.

גרדו

[מבפנים או מבחוץ, כדלהלן]

והעמידו על גלדו

, שעשאו דק כמין "גלד" -

כשר.

לעובי הפה של השופר יש צד פנימי וצד חיצוני. וניתן לצפות לחוד את עובי צידו החיצוני או את צידו הפנימי בזהב. ולכן:

ג.

ציפהו זהב

, אם צפה את עובי פי השופר בצדו הפנימי,

במקום הנחת פה

, דהיינו בקצה הפנימי של עוביו, ששם התוקע מניח את פיו , הרי זה

פסול

, מפני שהזהב חוצץ בין פיו לבין השופר .

אבל אם היה הציפוי חיצוני,

שלא במקום הנחת פה

-

כשר.

ד.

ציפהו זהב, מבפנים

, את דופנו הפנימית -

פסול

מפני שהתקיעה היא בזהב.

ציפהו

מבחוץ, אם נשתנה קולו מכמות שהיה

-

פסול

, מפני שצריך לשמוע קול שופר לבדו.

ואם לאו

-

כשר.

ה.

ניקב וסתמו

-

אם

הנקב

מעכב את התקיעה

, שאחר שסתמו עדיין אין קולו זהה למה שהיה לפני שניקב, הרי הוא

פסול

, היות שהסתימה אינה מהודקת היטב לנקב, ולכן אינה בטלה לשופר, והרי זה כתוקע בשני שופרות .

ואם לאו

-

כשר.

ו.

נתן שופר בתוך שופר

-

אם

את

קול

ה

פנימי שמע,

כגון שהשופר הפנימי בולט מן החיצון, ותקע בו -

יצא

.

ואם קול חיצון שמע

-

לא יצא

. מפני שמחיצות השופר הפנימי מפסיקות את התקיעה.

הגמרא מביאה ברייתא נוספת הדנה בדברים אלו:

תנו רבנן

:

א.

גרדו בין מבפנים בין מבחוץ כשר,

ואפילו אם

גרדו והעמידו על גלדו

עשאו דק כגלד

כשר.

ב.

הניח שופר בתוך שופר, אם קול פנימי שמע יצא, ואם קול חיצון שמע לא יצא

וכנ"ל.

ג.

הפכו ותקע בו לא יצא

[הגמרא מבארת מיד].

אמר רב פפא

: מה ששנינו "הפכו ותקע בו לא יצא",

לא תימא דהפכיה ככיתונא

, אל תחשוב שכוונת הברייתא לומר שהתוקע הפך את השופר כשם שהופכים כתונת, שהחלק הפנימי נעשה חיצון.

אלא ש

חימם את השופר במים רותחין, ו

הרחיב את

הצד

הקצר, וקיצר את

הצד

הרחב

, ותקע בו.

ו

מאי טעמא

, מהו הטעם שפסול? -

כדרב מתנה

.

דאמר רב מתנה

: נאמר [ויקרא כה]:

"והעברת

שופר תרועה". מכאן ש

דרך העברתו בעינן

. צריך לתקוע בו כדרך שהוא עובר בראשו של האיל בעודו חי, שראשו הצר הוא כנגד פה האדם.

שנינו במשנה:

דיבק שברי שופרות פסול.

תנו רבנן

:

הוסיף עליו

, על השופר,

כל שהוא, בין במינו בין שלא במינו

-

פסול,

מפני שהרי זה כתוקע בשני שופרות.

ניקב

השופר

וסתמו

-

בין

סתמו

במינו בין

שלא במינו, פסול

רבי נתן אומר

: אם הוסיף עליו

ב

דבר שהוא

מינו

, אם אינו מעכב את התקיעה,

כשר

.

אך אם סתמו

שלא במינו

-

פסול.

ומבארת הגמרא את שיטת רבי נתן, האומר שאם הוסיף עליו

במינו כשר

:

אמר רבי יוחנן: והוא

, דוקא

שנשתייר רובו

של השופר, אבל אם לא נשתייר רובו פסול.

ומדייקת הגמרא:

מכלל

זה אתה למד,

ד

אם [לרבי נתן] הוסיף עליו

שלא במינו

-

אף על פי שנשתייר בו רובו, פסול.

שהרי רבי נתן דיבר באופן שנשתייר רובו, ועל זה הוא אמר שבמינו כשר ושלא במינו פסול.

איכא דמתני לה אסיפא

. יש שונים את דברי רבי יוחנן על סוף דברי רבי נתן, שאמר

"שלא במינו

-

פסול".

ועל זה

אמר רבי יוחנן: והוא, שנפחת רובו

. אבל אם נשתייר רובו, הרי הוא כשר, אפילו שלא במינו.

ועל כך מדייקת הגמרא:

מכלל, דבמינו

-

אף על פי שנפחת רובו

הרי הוא

כשר.

שהרי רבי נתן דיבר באופן שנפחת רובו, שרק באופן זה, שלא במינו פסול, ועל זה הוא אומר שבמינו כשר.

וממשיכה הברייתא:

ציפהו זהב: מבפנים

-

פסול.

מפני שהתקיעה יוצאת מן הזהב.

מבחוץ

-

אם נשתנה קולו מכמות שהיה, פסול

, מפני שצריך לשמוע קול שופר לבדו.

ואם לאו

-

כשר.

נסדק

כולו

לאורכו

-

פסול.

נסדק

כולו

לרוחבו

-

אם נשתייר בו

ממקום הסדק עד מקום הנחת הפה

שיעור

הראוי ל

תקיעה

[ושיעור זה יבואר להלן] -

כשר

. הרי זה כאילו ניטל כל החלק שמן הסדק והלאה, וכשופר ארוך וקיצרו שהוא כשר.

ואם לאו

, אם לא נשתייר שיעור תקיעה -

פסול.

וכמה

הוא

שיעור תקיעה?

פירש רבן שמעון בן גמליאל: כדי שיאחזנו

[שיאחז את השופר]

בידו, ויראה

את השופר בולט מידו,

לכאן ולכאן.

היה קולו

של השופר

דק או עבה או צרוד

-

כשר

. מפני

שכל הקולות כשירין בשופר.

שלחו ליה

רבנן

לאבוה דשמואל: קדחו

[נקבו]

ותקע בו

-

יצא.

והגמרא הבינה שהכוונה כאן לומר שקדחו את השופר בעוביו הצר לעשות בו חור כדי לנשוף בו.

ולכן תמהינן:

פשיטא

שהקודחו יצא, שהרי

כולהו נמי

-

מיקדח קדחו להו

. את כל השופרות קודחים לעשות להם פה.

ומשנינן:

אמר רב אשי

: כאשר השופר מחובר לבהמה, עצם בולטת מן הבהמה ונכנסת לתוך השופר, ומוציאים אותה מתוכו. וכאן מדובר שלא הוציא את הכל עובי עצם אלא

שקדחו בזכרותו

, באותה העצם הבולטת.

מהו דתימא

, שמא תאמר אפילו

מין במינו חוצץ,

והרי אינו תוקע בשופר.

קא משמע לן

, השמיענו התנא שמין במינו אינו חוצץ, ותקיעתו כשרה.

שנינו במשנה:

התוקע לתוך הבור או לתוך הדות

או לתוך הפיטס, אם קול שופר שמע יצא, ואם קול הברה [הד] שמע, לא יצא.

אמר רב הונא: לא שנו

שהשומע קול הברה לא יצא,

אלא לאותן

אנשים

העומדים על שפת הבור

, ושומעים קול הברה של התוקע הנמצא בתוך הבור.

והוא הדין אם היה ראשו של התוקע מחוץ לבור והוא תוקע לתוך הבור, לא יצא.

אבל אותן העומדין בבור

-

יצאו

. שהם שומעים את קול השופר, ולא הד.

תניא נמי הכי

, כדברי רב הונא, שהשומעים הנמצאים בתוך הבור יוצאים:

דתניא:

התוקע לתוך הבור או לתוך הדות

-

יצא.

וקשה:

והתנן

במשנתנו "אם קול הברה שמע -

לא יצא"!?

אלא, לאו, שמע מינה

, הלא יש ללמוד מכאן

כ

דברי

רב הונא

, שיש לחלק בין השומעים מבחוץ, ששומעים רק קול הברה, לבין השומעים בתוך הבור, ששומעים קול תקיעה.

ומסקינן: אכן,

שמע מינה

כדברי רב הונא.

אך יש השונים את דברי רב הונא באופן אחר - כתירוץ על הסתירה שבין המשנה לברייתא. וכדלהלן:

איכא דרמי להו מירמא

, יש שהקשו סתירה בין משנתנו לברייתא:

תנן: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות, לא יצא.

והתניא

, הרי שנינו בברייתא

"יצא

"!

ועל כך

אמר רב הונא: לא קשיא

.

כאן

, במשנה שאמרה לא יצא, מדובר

לאותן העומדין על שפת הבור

,

ו

כאן

בברייתא שאמרה יצא - מדובר

לאותן העומדין בבור.

ועתה הגמרא מביאה מימרא של רבה הדנה על השומע תקיעה מן הבור:

אמר רבה

: