טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
פסחים 98a — תלמוד אויף ייִדיש
פסחים 98a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — פסחים 98a
המפריש פסחו ומת.
ונשאר הפסח בלא מנויים,
לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח
שהרי אין שוחטין פסח שאין לו בעלים,
אלא
יביאנו
לשם שלמים,
כדין מותר הפסח שהוא קרב שלמים, ובגמרא מבואר באיזה אופן מדובר כאן.
גמרא:
שנינו במשנה המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה לשלמים.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: שמע מינה תלת
. יש ללמוד ממשנתנו שלושה דינים בהלכות דיחוי.
[המושג "דיחוי" פירושו - קרבן שנדחה ונפסח מהקרבה, אפילו אם אחר כך נתבטלה הסיבה שהיה דחוי, מכל מקום חל בו דין דיחוי ועדיין הוא דחוי ופסול מלהקרב].
א.
שמע מינה
תלמד ממשנתנו -
בעלי חיים
קרבנות חיים [שעדיין לא נשחטו]
נדחין
:
שנחלקו בזה רבי יהודה ורבי שמעון במסכת יומא [סג:]: דעת רבי שמעון שאין נוהג דין דיחוי אלא אחרי שחיטת הקרבן . אבל בעוד הבהמה חימה אין נוהג בה דין דיחוי. ואילו רבי יהודה סובר שאפילו בעוד שהבהמה חיה נוהג דין דיחוי .
ובמשנתנו שנינו בנקבה וזכר בן שתי שנים שירעו עד שיסתאבו. למדנו מכאן שבעלי חיים נדחין .
ב.
ושמע מינה
תלמד ממשנתנו -
דיחוי מעיקרא
שכבר מתחילה בשעת הפרשת הקרבן היתה הבהמה דחויה מהקרבה. [כגון במשנתנו שהפריש נקבה לפסחו]
הוי דיחוי.
ובדבר זה נחלקו בגמרא שיש אומרים [בסוכה לג:] שאין דין דיחוי אלא בקרבן שהיה ראוי ואחר כך נדחה ונפסל. אבל קרבן שמלכתחילה לא היה ראוי להקרבה אין נוהג בו דין דיחוי, [ואם לאחר זמן בטלה סיבת הדיחוי, הרי הקרבן כשר להקרבה].
ולמדנו ממשנתנו שדיחוי מעיקרא חשוב דיחוי.
ג.
ושמע מינה
תלמד ממשנתנו -
יש
דין
דיחוי בדמים
: כלומר בהמה שמלכתחילה לא חל עליה קדושת הגוף [שיקריבו את גופה] אלא קדושת דמים [שיביאו בדמיה קרבן אחר] כגון המפריש נקבה לפסחו, אין הוא יכול להקריב לפסח את גוף הבהמה, ולא חלה בה קדושת הגוף, אלא קדושת דמים, [שאם נפל בה מום בי"ד ניסן יביא בדמיה זכר ויקריבנו לפסח] .
והיה אפשר לומר שאין דין דיחוי נוהג אלא בבהמה שיש עליה קדושת הגוף שהיא קדושה חמורה, אבל בקדושת דמים אין הקדושה חשובה, והרי זה כבהמת חולין שאפילו אם היה בה סיבה להפסל לקרבן, אין חל בה דין דיחוי, ואם נתבטלה סיבת הפסול שבה אפשר להקדישה ולהקריבה.
ולמדנו ממשנתנו שאין אומרים כן. אלא יש דיחוי אף בקדושת דמים: שהרי שנינו במשנה שהמפריש נקבה לפסחו אפילו לאחר הפסח אי אפשר להקריב אותה עצמה לשלמים אלא את דמיה ומכאן שחל בה דין דיחוי. אף על פי שאין בה אלא קדושת דמים בלבד.
למדנו מכאן שיש דין דיחוי בבהמה שקדושה לדמים בלבד .
שנינו במשנה:
המפריש פסחו
ומת לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח אלא לשם שלמים.
תנו רבנן
:
המפריש את פסחו ומת. אם בנו ממנו עמו
הרי שעדיין יש בעלים לפסח, ולכן
יביאנו
בנו
לשום פסח.
אבל אם
אין בנו ממונה עמו
הרי שאין בעלים לפסח ואינו ראוי לקרבן פסח, לפיכך
יביאנו לשום שלמים לששה עשר
בניסן.
ומדייקינן: נאמר בסוף הברייתא יביאנו לשום שלמים לששה עשר, משמע
לי"ו
בששה עשר
אין
[כן]. אבל
לט"ו
בט"ו ניסן שהוא יום טוב ראשון של פסח
לא!
ולמה לא יקריבנו בט"ו?
קא סבר נדרים ונדבות אין קרבים ביום טוב.
עתה הגמרא חוזרת לבאר את גוף דברי הברייתא, שאמרה: המפריש את פסחו ומת. אם בנו ממונה עמו יביאנו לשום פסח. אין בנו ממונה עמו יביאנו לשום שלמים.
והוינן בה:
דמית האב אימת
מתי מת האב?
אילימא
אם נאמר
דמית
[שמת]
קודם חצות.
יש להקשות קושיא: היאך שנינו בברייתא אם
בנו ממונה עמו יביאנו לשום פסח?
הא חלה אנינות עלויה מעיקרא
הרי חלה עליו אנינות מתחילת שעת חיוב הפסח. שהוא מחצות היום ואילך! ואונן שמת קרובו לפני חצות לא חל עליו חיוב הפסח ואינו עושה את הפסח בו ביום. [רש"י בפירוש שני. ותוספות] .
אלא
בעל כרחך צריך לומר
דמית
שמת האב
אחר חצות.
ובאופן הזה אף על פי שהבן אונן, הוא רשאי להקריב את הפסח כיון שחיוב הפסח חל עליו לפני האנינות .
אך גם על זה יש להקשות קושיא: היאך שנינו בברייתא:
"אין בנו ממונה עמו יביאנו לשום שלמים"?
הא קבעתיה חצות
הרי בזמן חצות עדיין האב היה חי. והיה הקרבן ראוי לפסח. והוקבע עליו שם פסח בחצות. ולאחר מכן כאשר מת האב נדחה הקרבן מלהקריבו לפסח. וכיון שנדחה מלהקריבו לפסח חל עליו דין דיחוי ואי אפשר להקריבו גם לשלמים!
ואם היינו מבארים שהברייתא מדברת באופן שהאב מת קודם חצות, בזה לא הוקבע שם פסח על הקרבן, כיון שבחצות [שהוא שעת הקרבת הפסח] כבר אי אפשר היה להקריבו לפסח. וממילא מוןב שאפשר להקריבו לשלמים בששה עשר בניסן.
אבל אם נבאר כך, תחזור הקושיא דלעיל: מדוע אם בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח? הרי חלה עליו אנינות לפני חצות. ואינו רשאי לעשות את הפסח!
אמר
[
רבא
]
רבה
תירוץ:
לעולם
מדובר בברייתא
דמית
שמת האב
קודם חצות.
ולפיכך מובן שאם אין בנו ממונה אחריו יביאנו לשום שלמים, שהרי בחצות הפסח לא היה ראוי להקרבה ולא הוקבע בו שם כלל.
אלא שהקשינו: אם כן, בבנו ממונה עמו איך יביאנו לשום פסח הרי חלה עליו אנינות מתחילה! תירץ על זה רבה:
ומאי
מה כוונת הברייתא שאמרה:
"יביאנו לשום פסח"?
לשום פסח שני
בי"ד אייר, שאז אין הבן אונן.
אביי אמר
תירוץ אחר:
לצדדין קתני.
יש לחלק את המשנה לשני חלקים, וכל חלק מדבר באופן [ב"צד"] אחר.
א. בחלק הראשון בברייתא מדובר באופן ש
מת אחר חצות,
ואמרה הברייתא: "אם
בנו ממונה עמו יביאנו לשום פסח".
שהרי חיוב הפסח חל על הבן בחצות לפני שחלה עליו אנינות.
ובאופן זה [שהאב מת אחר חצות] לא פירשה הברייתא מה הדין אם אין בנו ממונה עמו. ומדוע? מפני שיש ללמוד דין זה מהמשנה דלעיל, ששנינו [בפסח שאבד] שאם הוקבע על הקרבן שם פסח ונדחה הרי הוא נפסל מלהקריבו לשלמים. ומכאן יש ללמוד שאם מת האב אחר חצות ואין בנו ממונה עמו, הוקבע על הקרבן שם פסח ונפסל. [רש"י].
ב. ובחלק השני בברייתא מדובר באופן ש
מת קודם חצות
ואמרה הברייתא: אם
אין בנו ממונה עמו
נמצא שאין לפסח בעלים. ואי אפשר להקריבו לשם פסח, ולכן
יביאנו לשום שלמים.
שהרי לא הוקבע על הקרבן שם פסח בחצות, ולפיכך לא נאמר בו דין "דיחוי".
ובאופן זה [שהאב מת קודם חצות] לא פירשה הברייתא מה הדין אם בנו ממונה עמו. ומדוע? מפני שבזה פשוט שהקרבן כשר כיון שעדיין יש לו בעלים, ולפיכך יביאנו בנו לפסח שני [רש"י].
רב שרביא אמר
תירוץ אחר:
לעולם
מדובר בברייתא
דמית
[שמת האב]
לאחר חצות,
ולפיכך מובן שאם בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח בו ביום. כיון שחיוב הפסח חל עליו בחצות לפני שחלה עליו אנינות. ולכן הוא יכול להקריב את הפסח.
אלא שהקשנו: אם כן, באופן שאין בנו ממונה עמו, איך יביאנו לשום שלמים? הרי הוקבע עליו שם פסח בחצות ונדחה, ולכן הרי הוא נפסל גם לשלמים!
תירץ על זה רב שרביא:
ו
מדובר בברייתא
כגון שהיה אביו גוסס בחצות,
ורוב גוססין למיתה. ולכן לא הוקבע עליו שם פסח בחצות, וכשמת האב לאחר חצות [ואין בנו ממונה עמו] לא חל דין דיחוי על הקרבן, והרי הוא כשר לשלמים.
רב אשי אמר
תירוץ אחר:
לעולם
מדובר בברייתא
דמית
[שמת האב]
לאחר חצות
ולפיכך מובן שאם בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח, שהרי חל עליו חיוב הפסח לפני האנינות.
אלא שהקשנו: אם כן, באופן שאין בנו ממונה עמו, איך יכול להביאו לשם שלמים? הרי הוקבע עליו שם פסח בחצות ונדחה, והרי הוא נפסל גם לשלמים!
תירץ על זה רב אשי:
ורבי שמעון היא
הברייתא סוברת כרבי שמעון,
דאמר אין בעלי חיים נדחין,
ולכן אף על פי שבחצות הוקבע שם פסח על הקרבן, מכל מקום כשמת האב לא חל בו דין דיחוי, והרי הוא כשר לשלמים.
רבינא אמר
תירוץ אחר:
כגון שהפרישו
האב
אחר חצות ומתו בעלים
[האב]
אחר חצות,
ובאופן זה מובן שאם בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח, שהרי חל עליו חיוב הפסח בחצות לפני שמת אביו ונעשה אונן.
אלא שעדיין קשה, הרי בשעה שהאב הפריש את הפסח אחרי חצות הוקבע עליו שם פסח, וכאשר הוא מת חל בו דין דיחוי, ואם כן איך שנינו בברייתא שאם אין בנו ממונה עמו יביאנו לשם שלמים? הרי חל בו דין דיחוי!
תירץ על זה רבינא:
וקא סבר
התנא ששנה את הברייתא סבר כדעת רבי זירא [לעיל צו:] ש
חצות קבע
הזמן שקובע שם פסח על הקרבן הוא חצות בלבד, ולא כל שאר זמן השחיטה שמחצות ועד השקיעה .
ולפיכך אף על פי שהאב מת אחרי חצות, מכל מקום כיון שההפרשה היתה אחרי חצות, נמצא שלא הוקבע שם פסח על הבהמה כלל.
מתניתין:
הפסח שנתערב בזבחים
אחרים, כגון שלושה טלאים - אחד פסח, אחד אשם, ואחד עולה, שנתערבו זה בזה
ירעו עד שיסתאבו
[שיפול בהם מום]
וימכרו ויביא בדמי
הטלה
היפה שבהן
-
ממין זה
כגון פסח .
ובדמי הטלה היפה שבהן
-
ממין זה
כגון אשם, וכן עולה.
ויפסיד המותר מביתו
אותו מותר [תוספת] שצריך להוסיף על הטלאים הפחות יפים להשלימם לדמי היפה שבהם, את זה יפסיד ממעות חולין שבבביתו.
וכיצד יעשה?
אם הטלה היפה שבהם שוה סלע, מביא שלושה סלעים מביתו, ונוטל סלע אחד ואומר כל מקום שנמצאת העולה הרי היא מחוללת על סלע זה. וקונה בסלע זה עולה. ונוטל סלע שני ואומר כל מקום שנמצא האשם הרי הוא מחולל על סלע זה ומביא בו אשם, וכן בפסח .
נתערב
הפסח
בבכורות
שמתן דמם על המזבח שוה לפסח [ששניהם ניתנים בשפיכה אחת כנגד היסוד], וכן שניהם שווים שאין בהם תנופת חזה ושוק, וסמיכה ונסכים.
רבי שמעון אומר: אם
היו מנויים על הפסח
חבורות
כהנים
שוחטין בי"ד ניסן כל טלה לשם מה שהוא, שאם הוא בכור הרי זה בכור, ואם הוא פסח הרי זה פסח,
ו
יאכלו
הכהנים את כולם עד חצות שהרי אנו מסופקים בכל טלה שמא הוא פסח, ואינו נאכל אלא עד חצות.