טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
פסחים 95a — תלמוד אויף ייִדיש
פסחים 95a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — פסחים 95a
מתניתין:
מה
ההבדל
בין פסח הראשון לשני?
א.
הראשון
-
אסור בבל יראה ובל ימצא. והשני
-
חמץ ומצה עמו בבית.
ואינו צריך לבער את החמץ [ובגמרא מפורש טעם כל הדברים השנויים במשנתנו].
ב.
הראשון
-
טעון הלל באכילתו
בשעה שאוכלים אותו אומרים את ההלל.
והשני
-
אינו טעון הלל באכילתו
.
ואף על פי שאמרנו שיש הבדל בין פסח ראשון לפסח שני בדברים דלעיל, מכל מקום
זה וזה טעון הלל בעשייתן
, בשעה שמקריבים את הקרבן קוראים הלויים את ההלל.
ו
כן זה וזה
נאכלין צלי, על מצה ומרורים, ו
כן
דוחין
בעשייתן
את השבת
. שאם חל י"ד ניסן או י"ד אייר בשבת, מקריבין את הפסח בשבת.
גמרא:
תנו רבנן
:
נאמר [במדבר ט] בענין פסח שני:
"ככל חוקת הפסח
[פסח ראשון]
יעשו אותו"
. ודרשו מהמלה "אותו":
במצוה שבגופו
של פסח
הכתוב מדבר
. כגון סדר עבודתו, ושנאכל צלי. אבל מצות שאינם בגופו של פסח כגון השבתת שאור לא נאמרו בפסח שני.
מצוה שעל גופו
כגון מצה ומרור שנאכלים עם הפסח,
מנין
שגם הם התרבו בפסח שני?
תלמוד לומר
נאמר בענין פסח שני:
"על מצות ומרורים יאכלוהו"
[במדבר ט].
יכול
אולי נרבה
אפילו מצות שלא על גופו
, כגון השבתת חמץ [והגמרא לקמן שואלת הרי למדנו מהמלה "אותו" שהתורה השוותה פסח שני לראשון רק לענין מצות שבגופו].
תלמוד לומר
בענין פסח שני:
"ועצם לא ישברו בו".
למה נאמר כאן ועצם לא ישברו בו? הרי כתוב בהמשך הפסוק "ככל חוקת הפסח יעשו אותו", ובכלל זה שבירת עצם! אלא הכתוב בא ללמדנו שדוקא מצות שבגופו כעין שבירת עצם התרבו בפסח שני.
מה שבירת העצם מיוחד
בכך שהוא
מצוה שבגופו, אף כל
מה שריבה הפסוק בפסח שני, זה דוקא
מצוה שבגופו.
איסי בן יהודה אומר
: אין צריך את הפסוק "ועצם לא ישברו בו" לכך. אלא נאמר
"יעשו אותו"
-
במצות שבגופו הכתוב מדבר
.
אמר מר
שאל התנא בברייתא:
"יכול אף מצות שלא על גופו"?
ומקשינן:
הא אמרת
הרי כבר אמרת בתחילת הברייתא: "ככל חקת הפסח יעשו אותו"
במצוה שבגופו הכתוב מדבר!
ואם כן איך אפשר לרבות גם מצות שאינם על גופו?
ומתרצינן:
הכי קאמר
כך שאל התנא:
השתא דאמרת
עכשיו שאמרת שגם מצות שעל גופו התרבו בפסח שני שנאמר
"על מצות ומרורים יאכלוהו",
ואף על פי שאינה מצוה שבגופו ממש, אם כן
אלמא
אנו רואים ש
"יעשו אותו" לאו דוקא
מצות שבגופו
הוא
.
אם כן,
אימא הוה ליה
שנעשה הפסוק
כ"פרט וכלל".
שבתחילה הכתוב צימצם את דבריו ודיבר במצות שבגופו [וזה נקרא פרט] ואחר כך הרחיב הכתוב וכלל בדבריו גם מצות שעל גופו [וזה נקרא כלל].
ו
במקום שנכתב בתורה פרט ואחר כך כלל
נעשה כלל מוסיף על הפרט
ומגלה לנו שהפרט לאו דוקא הוא,
ואפילו כל מילי נמי
, כל דבר שאינו בגופו גם הוא התרבה בפסח שני.
קא משמע לן
השמיע לנו הכתוב "ועצם לא ישברו בו" שאין לרבות מצות שאינם על גופו. שהרי אם תאמר שהתרבו כל המצות אפילו אם אינם בגופו, קשה למה פירטה התורה גם "ועצם לא ישברו בו", הרי יש ללמוד זאת מהכלל - "ככל חקת הפסח יעשו אותו".
אלא, בעל כרחך, ללמדנו שהכלל "ככל חקת הפסח יעשו אותו" נאמר דוקא כעין הפרטים שנכתבו בפירוש, שהם מצות שבגופו ומצות שעל גופו [ולקמן הברייתא מפרשת מה מרבים וממעטים מכל מה שמוזכר בפסוק].
שנו בברייתא: איסי בן יהודה אומר "יעשו אותו" במצות שבגופו הכתוב מדבר.
ומקשינן:
איסי בן יהודה, האי עצם
הפסוק "ועצם לא תשברו בו"
מאי עביד ליה
מה למד מפסוק זה?
הרי כבר מיעט מצות שאינם על גופו מ"יעשו אותו"! ואם כן אין צורך לפרט "ועצם לא ישברו בו" שהרי שבירת עצם היא מצוה שבגופו שנאמר בה "ככל חקת הפסח יעשו אותו". ומתרצינן:
מבעי ליה
איסי בן יהודה צריך את הפסוק "ועצם לא ישברו בו"
ל
למד, שלא רק עצם שאין בה מוח אסור לשוברה, אלא
אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח
.
[שהייתי אומר שאפילו בפסח ראשון מותר לשבור עצם שיש בה מוח כדי לאכול את הבשר שבתוכה, שהרי נאמר "ואכלו את הבשר בלילה הזה" שזו מצות עשה. ויבוא עשה זה, וידחה לא תעשה של שבירת עצם! לכן בא הכתוב בפסח שני: "ועצם לא ישברו בו", שזה פסוק מיותר כדלעיל, כדי ללמדך שאפילו בפסח שני אין שוברים עצם שיש בה מוח וכל שכן בראשון. שהרי פסח שני הוא תיקון לפסח ראשון. גמרא לעיל פה.] ועכשיו מקשינן על שיטת חכמים:
ורבנן
שאמרו "יעשו אותו" לאו דוקא מצות שבגופו הוא, אם כן
האי "יעשו אותו" מאי עבדי ליה
, מה למדו מזה?
ומתרצינן:
מיבעי ליה
רבנן צריכים את הכתוב "יעשו אותו" ללמד
שאין שוחטין את הפסח
השני
על היחיד
לכתחילה. שנאמר "יעשו" בלשון רבים, ומכאן למדו
דכמה דאפשר לאהדורי
לחזר אחרי אדם אחר ולטמאותו בשרץ,
מהדרינן
מחזרים אחריו ומטמאים אותו כדי שלא יעשה יחיד פסח שני.
ואגב שהוצרך הכתוב לומר "יעשו" בלשון רבים, כתב "יעשו אותו".
תנו רבנן
: הברייתא דורשת את כל המצות שהתורה פירטה בפסח שני, לשם מה נאמרו.
נאמר בפסח שני "ככל חקת הפסח יעשו אותו".
יכול כשם שהראשון אסור בבל יראה ובל ימצא
חמץ
כך שני אסור בבל יראה ובל ימצא
חמץ?
תלמוד לומר: "על מצות ומרורים יאכלוהו"
. פסוק זה מיותר הוא, שהרי כבר נאמר "ככל חוקת הפסח יעשו אותו". אלא בא ללמד שאף על פי שנאמר "ככל חקת הפסח יעשו אותו", לא ריבה הכתוב אלא מצות שעל גופו, כעין הפרט של מצות ומרורים.
ואין לי
אפשרות ללמוד מהכלל של "ככל חוקת הפסח יעשו אותו"
אלא
כעין הפרט של מצות ומרורים, שהוא
מצות עשה
.
מצות לא תעשה
שנאמרו בפסח ראשון
מנין
שנוהג בפסח שני?
תלמוד לומר: "לא ישאירו ממנו עד בוקר"
, וזה לאו הניתק לעשה. שאחרי שעבר את הלאו מוטל עליו לקיים מצות עשה שנאמר בענין פסח ראשון: [בשמות יב] "והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו" [ולומדים פסח שני מפסח ראשון]. והעשה מתקן את איסור הלאו.
ואין לי
אפשרות ללמוד מהכלל של "ככל חוקת הפסח יעשו אותו"
אלא מצות לא תעשה שניתק לעשה
, שזה כעין הפרט של איסור נותר.
מצות לא תעשה גמור
, שאין לו עשה שמתקן אותו,
מנין
שנוהג בפסח שני?
תלמוד לומר: "ועצם לא ישברו בו"
שזה לא תעשה גמור, שאינו ניתק לעשה.
ועכשיו הברייתא מסכמת:
מה הפרט
, ה
מפורש
בפסוק, הוא
מצות עשה, ולא תעשה שניתק לעשה, ולא תעשה גמור
-
אף כל
מה שמרבים מהכלל, הוא
מצות עשה ולא תעשה שניתק לעשה ולא תעשה גמור.
שואלת הברייתא:
בכלליה
, בכלל של "ככל חוקת הפסח יעשו אותו" באופן שהוא מצות עשה, כעין הפרט
דמצות ומרורים
-
מאי קמרבי?
איזה מצות עשה הוא מרבה שנוהג בפסח שני? עונה הברייתא: מצות עשה שהפסח נאכל
צלי אש.
שואלת הברייתא:
בפרטיה
מזה שהתורה פירטה את מצות ומרורים שהיא מצות עשה, מכלל שבא למעט שיש מצות עשה שאינה נוהגת בפסח שני. ו
מאי ממעיט ליה
מה בא הכתוב למעט?
עונה הברייתא: ממעט
השבתת שאור
שאינה נוהגת בפסח שני.
מקשה הברייתא:
איפוך אנא!
למה שלא נלמד להיפך לרבות השבתת שאור ולמעט צלי אש?
מתרצת הברייתא:
מצוה דגופיה
מצוה שבגוף הפסח
עדיף
חשובה יותר. ודומה לעשה של מצות ומרורים שהוא על הפסח.
עוד שואלת הברייתא:
בכלליה
בכלל של "ככל חוקת הפסח יעשו אותו", באופן שהוא לאו הניתק לעשה כעין הפרט
ד"דלא ישאירו ממנו עד בקר"
-
מאי קמרבי ליה
, איזה לאו הניתק לעשה הוא מרבה?
עונה הברייתא: מרבים את הלאו
"לא תוציאו ממנו"
שנאמר בפסח ראשון [שמות יב מו], "בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה". שהלאו הזה ניתק לעשה. שגם אחרי שכבר הוציא מן הבשר החוצה מוטל עליו לקיים את העשה ולהחזיר את הבשר לבית לאוכלו .
[יש גורסים כאן:
דדמי ליה
שהלאו של לא תוציאו דומה ללאו של נותר
דהאי מיפסל בנותר והאי מיפסל ביוצא
וכן גירסת ר"ח. אבל בספרים אחרים לא גרסו זאת].
שואלת הברייתא:
בפרטיה
מזה שהתורה פרטה את הלאו של "לאו ישאירו ממנו עד בוקר" שהוא לאו הניתק לעשה, מכלל שבא למעט שיש לאו הניתק לעשה שאינו נוהג בפסח שני, ו
מאי קא ממעט ליה
מה בא הכתוב למעט?
עונה הברייתא: מיעט
"לא יראה ולא ימצא"
. שהוא לאו הניתק לעשה. שאם נראה ברשותו חמץ מצוה עליו להשביתו. שנאמר "תשביתו שאור מבתיכם". וממעטים אותו שאינו נוהג בפסח שני.
[יש גורסים כאן:
דדמי ליה
ש"לא יראה ולא ימצא" דומה ללאו של נותר,
דהאי אינו לוקה, דהוה לאו שניתק לעשה, והאי אינו לוקה דהוה ליה לאו שניתק לעשה
. וכן העתיק הר"ח אבל בספרים אחרים לא גרסו זאת].
מקשה הברייתא:
איפוך אנא!
למה לא נדרוש להיפך, ש"לא יראה ולא ימצא" נוהגים בפסח שני, ואילו "לא תוציא ממנו" אינו נוהג בפסח שני?
מתרצת הברייתא:
מצוה דגופיה
מצוה שבגוף קרבן הפסח
עדיף
חשובה יותר, ודומה ללאו של "לא ישאירו ממנו עד בוקר", שהוא לאו בגופו של הפסח. אבל בל יראה ובל ימצא אינם בגוף קרבן הפסח.
עוד שואלת הברייתא:
בכלליה
בכלל של "ככל חקת הפסח יעשו אותו" באופן שהוא לאו גמור. כעין הפרט
ד"עצם לא ישברו בו"
מאי קא מרבה
, איזה לאו גמור הוא מרבה שנוהג בפסח שני?