פסחים 86b — תלמוד אויף ייִדיש

יכול יהא

עיקרו של פסח

נאכל בשתי חבורות

בשני בתים?

תלמוד לומר: בבית אחד

"יאכל"

[בשני צירי וכפי שהוא נקרא] הפסח.

ללמדך: עיקר תחלת אכילתו תהא בחבורה אחת ולא יתחלק לשתי חבורות, אבל האוכל יכול לאכול אף בשני בתים [בתנאי שייאכל הקרבן בחבורה אחת], שהרי לא נאמר "יאכל" אלא על הפסח.

ומפרשינן פלוגתייהו:

רבי יהודה סבר: יש אם למסורת

, הפסוק נדרש כפי הכתיב, דמשמע: יאכל האדם.

ורבי שמעון סבר: יש אם למקרא

, לפי הניקוד, והרי הפסוק נקרא על הפסח ולא על האדם.

הילכך:

א. הרי ש

היו יושבין

חבורה אחת ואוכלין את הפסח,

ונפרסה מחיצה ביניהם

, ונעשו שני בתים, כך הוא דינם:

לדברי האומר

רבי יהודה -

פסח נאכל בשתי חבורות

:

הרי אלו

אוכלין

משני עברי המחיצה, ואף שהמחיצה עשאתן לשתי חבורות בשני בתים, כי הרי הפסח נאכל בשתי חבורות.

ואין לחוש משום אכילת אדם אחד בשתי מקומות [שמתחילה היו אוכלים בבית הגדול ועכשיו בחדר קטן וכאילו פנים חדשות באו לכאן] כי הואיל ואין כל אוכל רואה אויר שלא ראה אותו תחילה, אין זה חשוב לגביו מקום חדש [רש"י].

ואילו

לדברי האומר

רבי שמעון -

אין הפסח נאכל בשתי חבורות

:

אין אוכלין

, כיון שנעשו שתי חבורות.

ב.

היו יושבין

שתי חבורות בשני בתים,

ונסתלקה מחיצה ביניהן

, כך הוא דינם:

לדברי האומר

רבי שמעון -

האוכל אוכל בשני מקומות

:

הרי אלו

אוכלין

.

ואילו

לדברי האומר

רבי יהודה -

אין האוכל אוכל בשני מקומות

:

הרי אלו

אין אוכלין

ואפילו אינם זזים ממקומם; כי הואיל ורואה כל אחד אויר שלא ראהו תחילה [האויר שמעבר למחיצה], נעשו שתי המקומות כמקום חדש, והרי אסור לאכול במקום אחר.

יתיב רב כהנא, קא פשיט ליה מיפשט;

כלומר: היה אומר לדינים אלו שאמרנו בענין פריסת מחיצה וסילוקה, כאילו אין בכך מקום ספק, ופשוט הוא.

אמר ליה רב אשי לרב כהנא

: וכי למה פשוט הוא בעיניך ללא ספק בדינים האלו?!

והרי מן הראוי היה, ש

תיבעי לך איבעיא

[תאמר כן בלשון ספק: האם אמנם כן הוא], וכך היה לך לומר:

סילוק מחיצה ועשיית מחיצה

-

מי הוי כשתי מקומות וכשתי חבורות דמי?

כלומר: סילוק מחיצה האם עושהו לשתי מקומות; ועשיית מחיצה האם עושהו לשתי חבורות, או לא?

ומסקינן: אמנם כן ספק הוא ו

תיקו

.

שנינו במשנה:

הכלה הופכת את פניה

ואוכלת:

ומפרשינן:

מאי טעמא

רוצה היא להפוך את פניה משאר בני החבורה?

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מפני שהיא בושה

לאכול לעיני בני החבורה, מפני שהם מסתכלים בה.

רב הונא בריה דרב נתן איקלע

[נזדמן]

לבי

[אצל]

רב נחמן בר יצחק

.

אמרו ליה: מה שמך?

ו

אמר להו: רב הונא

.

אמרו

לו:

ניתיב מר אפוריא

[ישב נא על המיטה] שהיא מקום היסב לחשובים, שאילו הקטנים שאינם חשובים יושבים על גבי ספסלים!

ו

יתיב

רב הונא.

יהבו ליה כסא

[נתנו לו כוס יין].

קבליה

רב הונא מהם

בחד זימנא

[לאחר פעם ראשונה שביקשוהו], ולא המתין עד שיפצירו בו.

ושתייה בתרי זימני

[שתה את הכוס בשתי פעמים] שהפסיק באמצע שתיית הכוס.

ולא אהדר אפיה

[לא הפך פניו] לצד אחר, אלא שתה לעיניהם.

אמרו ליה

לרב הונא:

מאי טעמא קרית לך

[לעצמך]

"רב"

הונא?!

אמר להו: בעל השם אני

, מקטנותי כך קורין לי: "רב הונא" [רש"י].

עוד אמרו לו:

מאי טעמא, כי אמרו לך: ניתיב אפוריא

שהוא דרך גסות ושררה [תוספות] -

יתבת?!

אמר להו: כל מה שיאמר לך בעל הבית

, שמע בקולו ו

עשה, חוץ מ"צא"

, [ראה הערה ].

עוד אמרו לו לרב הונא:

מאי טעמא כי יהבי

[כשנתנו]

לך כסא, קבלת בחד זימנא

, ולא סירבת בתחילה?!

אמר להו

: כי

מסרבין לקט

ן מלקבל דבריו עד שיפציר בו,

ואין מסרבין לגדול

. עוד שאלוהו:

מאי טעמא אישתיתיה

[שתית לכוס שמזגו לך]

בתרי זימני?

אמר להו: דתניא

:

השותה כוסו בבת אחת, הרי זה גרגרן

.

והשותה ב

שנים

[שתי פעמים] הרי זה

דרך ארץ

.

והשותה בשלשה

הרי זה

מגסי הרוח

.

עוד אמרו לו:

מאי טעמא לא אהדרת אפך

כששתית, וכאשר הוא הנוהג המקובל [מהרש"א בדרך אפשר, וראה שפת אמת]?!

אמר להו: "כלה" הופכת פניה

הוא ד

תנן

במשנתנו, אבל אין דרך האיש להפוך פניו.

רבי ישמעאל ברבי יוסי, איקלע לבי רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא

:

יהבו ליה כסא, קבליה בחד זימנא, ושתייה בחד זימנא

.

אמרי ליה

: וכי אטו

לא סבר לה מר: השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן?!

אמר להו: לא אמרי בכוסך קטן

פחות מרביעית

; ו

לא אמרי ב

יינך מתוק; ו

לא אמרי ב

כריסי רחבה

, שהיתה כריסו של רבי ישמעאל ברבי יוסי רחבה.

הסוגיא הבאה מתבארת כפי דברי המאירי על פי שיטת רש"י.

אמר רב הונא: בני חבורה

שנזדמנה בפונדק אחד, או שנתחברו לאיזה סיבה [ולא בפסח מיירי, רש"י ומאירי], ושוכרין להם שמש לסדר להם עניני מאכלם ומשתם.

הרי אלו

נכנסין

לאכול

בשלשה

, ומשבאו שלשה מהם צריך השמש ליכנס ולשמשם ואינו יכול לימנע שלא להזקק להם עד שיבואו כולם ולא יצטרך לשמש כמה פעמים, אלא משמש את השלושה; אבל פחות משלושה אינו זקוק להם לשמשם מאחר שאין ראויין לזימון.

ו

אילו בגמר סעודתם

יוצאין באחד

[

אחד

, רש"י], כלומר: אם אחר אכילה ממשיכים אחד או שנים לאכול, יש לשמש להמתין להם ולשמשם, אעפ"י שכל השאר השלימו אכילתם, שכן דרך האוכלים, אחד מאריך ואחד מקצר.

אמר רבה

על דברי רב הונא שנכנסין בשלושה:

א.

והוא דעיילי בעידנא דעיילי אינשי

[רש"י ומאירי]; דוקא כשבאו אלו השלושה בשעה הראויה ולא הקדימו יותר מדאי.

ב.

והוא דרגש בהו דיילא

[הרגיש בהם השמש והוא הנקרא: דיאלא], כלומר: אינו חייב לשמש את השלושה, אלא כאשר מרגיש בהם השמש כי דעתם לאכול לסיים וללכת; אבל אם מרגיש השמש כי בדעתם להאריך סעודתם עד שיסיימו אף האחרים, אינו חייב לשמש את השלשה עד שיבואו אף האחרים.

אמר רבינא

על דברי רב הונא שיוצאין באחד אחד:

א.

ונותנין

האחרונים שהאריכו -

שכר דמים

, היינו: יש עליהם להשתתף בשכרו של השמש בחלק גדול יותר מן האחרים, שהרי נשתמשו בו יותר מן האחרים [משמעות דברי המאירי].

ב.

וצריך

[

האחרון

, רש"י] שהאריך

להוסיף דמים

לשמש.

ולית הלכתא כוותיה

דרבינא, שאין המאריכים צריכים ליתן לשמש דמים יותר מן האחרים, ולא להוסיף לו, שכך הוא התנאי מן הסתם.

הדרן עלך פרק כיצד צולין