טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
פסחים 85a — תלמוד אויף ייִדיש
פסחים 85a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — פסחים 85a
לא
כאשר אמרת לפרש הברייתא; אלא לעולם כל שאין עליו כזית בשר במקום שבירה אין בו משום שבירת עצם; ו
הכי קאמר
הברייתא:
אחד עצם שיש עליו כזית בשר מבחוץ, ואחד עצם שאין עליו כזית בשר מבחוץ ויש עליו כזית בשר מבפנים
[מוח] במקום השבירה, יש בו משום שבירת עצם; ולהשמיענו באה הברייתא שאף המוח שבתוך העצם אכילה היא [רש"י]:
והתניא
[בניחותא] כאשר אמרנו שאסור לשבור עצם שיש בו מוח, ואין אומרים יבוא עשה של אכילת המוח, וידחה את לא תעשה דשבירת עצם:
דתניא: כתיב:
ועצם לא תשברו בו
. ללמדך:
אחד עצם שיש בו מוח
אסור לשוברו, ואפילו כדי להוציא את מוחו ולאוכלו.
ואחד עצם שאין בו מוח
[ויש עליו בשר מלמעלה, לקוטי הלכות], אסור לשוברו.
ומה אני מקיים: "ואכלו את הבשר בלילה הזה"
, רק
בבשר שעל גבי העצם
, אבל מוח שבתוך העצם אין צריך לאוכלו.
ואפילו לנקוב העצם על ידי גחלת [שאין בכך משום שבירת עצם] נמי אינו חייב, כיון דלא מצריך קרא לעשות מילתא דאתי ביה לידי תקלה, כי אפשר יפקע העצם שלא במקום גחלת, ועבר על "ועצם לא תשברו בו" [רש"י].
או אינו
כמו שאמרנו,
אלא
"ואכלו את הבשר בלילה הזה" אף
בבשר שבתוך העצם; ומה אני מקיים
"ועצם לא תשברו
בו"
רק
בעצם שאין בו מוח
.
אבל בעצם שיש בו מוח
הרי זה
שובר
את העצם
ואוכל
את מוחו.
ואל תתמה
בזה:
שהרי יבוא עשה וידחה
את
לא תעשה
.
אין לומר כן:
כי
כשהוא
, הכתוב,
אומר
"ועצם לא ישברו בו"
בפסח שני
.
שאין תלמוד לומר
[מיותר הוא].
שהרי כבר נאמר
בפסח שני
"ככל חוקת הפסח יעשו אותו"
, ושבירת העצם בכלל.
על כרחך
הוי אומר
: ללמדנו בא הכתוב:
אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח
הרי הוא בכלל "ועצם לא תשברו בו".
מיתיבי
לריש לקיש, הסובר אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש עליו במקום אחר אין בו משום שבירת עצם, מהא דתנן:
אבר שיצא מקצתו
חוץ לחומת ירושלים [על פי רש"י לעיל פד ב], ונאסר אותו מקצת משום "יוצא", וצריך לשורפו [מאירי].
הרי זה
חותך
, עושה חיתוך סביב הבשר, בקו המפריד בין הבשר שיצא לבשר שלא יצא,
עד מקום שמגיע לעצם
.
ו
אינו שוברו שם מפני איסור שבירת עצם, אלא
קולף
את הבשר שלא יצא
עד שמגיע לפרק
[מקום חיבור שני עצמות],
וחותך
במקום הפרק [שאין זו שבירה אלא ניתוק גידין המותר בפסח], ומשליך את העצם שיצא מקצתו, ויאכל את הבשר הנקלף [רש"י, וראה הערה ].
ואי אמרת: אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש
[
עליו כזית בשר
, ב"ח]
במקום אחר, אין בו משום שבירת העצם
, וכדעת ריש לקיש:
אם כן,
למה לי דקולף עד שמגיע לפרק וחותך?!
נקלוף ביה פורתא
יקלוף מעט בשר מעל העצם,
ונתבריה
סמוך למקום היציאה, שהרי לאחר שקולפו שוב אין בשר על גבי מקום השבירה?!
אביי אמר
מתרץ:
משום פקע
, חיישינן שמא כאשר יכה על המקום הקלוף כדי לשוברו, יפקע וישבר אף העצם שתחת הבשר.
רבינא אמר
מתרץ: המשנה מדברת
ב
עצם ה
קולית
שיש בה מוח, והרי היא כעצם שיש בה בשר מחמת המוח, ולפיכך אסור לשוברה כלל.
תנן התם
בפרק ערבי פסחים:
הפיגול והנותר מטמאין את הידים
, חכמים גזרו עליהם טומאה כדמפרש טעמא ואזיל.
רב הונא ורב חסדא
פירשו משנה זו, וגם נחלקו בה:
חד אמר
לפרש טעם הטומאה בפיגול [כדמפרש הגמרא ואזיל]:
שהיא
מפני חשדי כהונה
, כהנים שהיו חשודים לפגל קרבנות שונאיהם, וכדי שיימנעו מכך, אמרו, שהידים שנגעו בפיגול טמאות וצריכות טבילה לקודש, ומתוך כך יימנעו מלפגל כדי שלא לטרוח בטבילה לאחר מכן, ואף שרשעים הם שאינם חשים מלפגל את הקרבנות, מכל מקום טומאה חמורה עליהם [תוספות].
וחד אמר
לפרש טעם הטומאה בנותר [כדמפרש הגמרא ואזיל]:
שהיא
מפני עצלי כהונה
, המתעצלים באכילת הקדשים בזמנן, והואיל ויהיו נאלצים להטביל את ידיהם משיגעו לאחר מכן במה שהותירו וטירחה היא להם, הרי שלא יותירו.
ומפרשת הגמרא שלא נחלקו רב הונא ורב חסדא בפירוש המשנה, אלא
מר
אחד מהם
מתני
אמר את טעמו
אפיגול, ומר מתני אנותר
.
מאן דמתני אפיגול
, ביאר הטעם
משום חשדי כהונה
.
ומאן דמתני אנותר, משום עצלי כהונה
.
ועוד נחלקו רב הונא ורב חסדא במשנה זו:
מר מתני
: שיעור הפיגול והנותר כדי לטמא הוא ב
כזית
.
ומר מתני
: שיעור הפיגול והנותר הוא ב
כביצה
.
ומפרשינן טעמייהו:
מאן דמתני
כי שיעור הטומאה הוא ב
כזית
, מפני שהוא סובר שיעור טומאתו
כאיסורו
, כשם שאיסור אכילתם הוא בכזית, כך שיעורם בכדי לטמא הוא בכזית.
ומאן דמתני
כי שיעור הטומאה הוא ב
כביצה
, מפני שהוא סובר: שיעור טומאה מחודשת זו של חכמים
כטומאתו
, כלומר: כאותו שיעור של אוכלין אלו לענין לטמא אחרים טומאה דאורייתא אילו היו טמאים, שהוא בכביצה [שאין אוכל פחות מכביצה מטמא אחרים].
איבעיא להו
: האם על
"יוצא"
נמי
גזרו רבנן טומאה
משום עצלי כהונה שיבואו להוציא, וכשם שגזרו על הנותר בגללם,
או לא?
מי אמרינן
: רק
נותר
הוא
דגזרו
חכמים
טומאה
, כיון
דאתי
כהנים
לאיעצולי ביה
ומתוך עצלות ייעשה נותר מאליו,
אבל יוצא
אין לחוש שמא יוציאוהו חוץ למקומו ומחיצתו, כי
אפוקי בידים לא מפקי ליה בידים
, ואם כן
לא גזרו ביה רבנן טומאה
.
או דילמא לא שנא
כי יש לחוש לזה כמו לזה?
תא שמע
מן המשנה שהובאה לעיל:
אבר שיצא מקצתו, חותך עד מקום שמגיע לעצם, וקולף עד שמגיע לפרק, וחותך
.
ואי אמרת גזרו ביה
ביוצא -
רבנן טומאה, כי חתיך ליה מאי הוי?!
והרי כיון שבשר אחד היו,
הא
(קמטמא
) [
קא מיטמי
, רש"י]
ליה
, נטמא החלק שלא יצא לחוץ מן החלק שיצא [שכל המטמא את הידים מטמא בקודש, מאירי], והואיל ונטמא אף החלק שלא יצא, הרי אסור הוא באכילה ולשם מה קולפו?! ומשנינן: כיון שאתה בא לטמאות את החלק שלא יצא על ידי חיבורו לבשר שיצא, ואותו מקום שנתחברו החלקים כיון שאינו נראה "בית הסתרים" הוא, הרי
טומאת סתרים היא, וטומאת סתרים לא מטמיא
.
ואכתי תמהינן:
ולרבינא דאמר: חיבורי אוכלין
[אוכל מחובר]
לאו חיבור הוא וכמאן דמפרתי דמי
, אינו נקרא מחובר וכאילו מופרדים הם זה מזה ואינו נחשב "בית הסתרים".
אם כן,
מאי איכא למימר
ליישב קושייתנו:
הא קנגע בהדדי וקא מטמא?!
אלא
כך איכא לשנויי: המשנה מדברת כשאין בחלק היוצא שיעור כדי לטמא.
למאן דמתני
כי שיעור טומאתם בכדי לטמא הוא ב
כזית
, מיירי הכא
דלית ביה כזית
באותו חלק שיצא, ולפיכך אינו מטמא את מה שלא יצא.
ו
[
ל
]
מאן דמתני
כי שיעור טומאתם הוא ב
כביצה
, מיירי מתניתין
דלית ביה
באותו חלק שיצא
כביצה
.
תא שמע
לפשוט ספיקינו אם גזרו טומאה ביוצא:
שתי חבורות של שני פסחים שהיו אוכלים בבית אחד, אסור להוציא בשר הפסח ממקום אכילת חבורה זו למקום אכילת החבורה האחרת, והרי הוא בכלל מה שאמרה תורה: לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה [וכנדרש בעמוד ב].
המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה, אע"פ שהוא בלא תעשה
ד"לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה", הרי הוא
טהור
.
והרי
מאי לאו
, האם לא, "טהור" שאמרו בברייתא, היינו רק לומר, שהוא טהור ואין בו טומאה
ו
מיהו;
אסור
הוא הבשר שיצא.
ד
הרי
יוצא מחבורה לחבורה, כ"יוצא"
חוץ למחיצתו
[כגון: קדשי קדשים שיצאו חוץ למחיצתן שהיא העזרה, או קדשים קלים שיצאו חוץ למחיצתן שהיא חומת ירושלים]
דמי, ומפסיל
ב"יוצא".
והואיל ונפסל הרי הוא אסור, שכן למדנו לעיל דף כד א: "לא יאכל כי קודש הוא, כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו".
וכיון שאסור הוא משום "יוצא",
ואפילו הכי קתני
"טהור", אלמא לא גזרו רבנן
בשום "יוצא" דין
טומאה
.
ומשנינן:
לא
כאשר אמרת, ש"טהור" שאמרו בברייתא, לא באו אלא לטהרו מטומאה, ומכל מקום הרי הוא נפסל ב"יוצא" ואסור באכילה.
אלא
טהור ומותר
, כיון
דיוצא מחבורה לחבורה, לאו כיוצא חוץ למחיצתו דמי
.
ודחינן לתירוץ זה:
ו
כי אמנם כן
לא מפסיל
בשר שיצא מחבורה לחבורה - ב"יוצא"?!
הא קא תני סיפא: האוכלו הרי זה בלא תעשה
ד"לא יאכל כי קודש הוא" הרי ש"יוצא" הוא ופסול.
והואיל וכן ש"יוצא" הוא, הדרא קושיא לדוכתיה אמאי טהור הוא, אלא על כרחך שכל "יוצא" אינו טמא.
ו
בשלמא למאן דאמר
: אין טומאה אלא ב
כביצה
, יש לומר דמיירי:
דאית ביה כזית
[שיעור איסור כדי לעבור עליו בלא תעשה],
ו
מיהו
לית ביה כביצה
.
אלא למאן דאמר
: שיעור טומאתו ב
כזית
, והרי על כרחך מיירי בדאית ביה כזית, שהרי שנינו שעובר ב"לא תעשה", ואם כן
מאי איכא למימר?!
אלא
כך יש ליישב:
ביוצא בפסח לא מיבעיא לן דלא גזרו רבנן טומאה!
ו
מאי טעמא
שונה הפסח משאר הקדשים? כי
בני חבורה זריזין הן ומזהר זהירי ביה
, רבים הם בני החבורה ומזרזים זה את זה שלא להוציא, ואין צריך להחמיר עליהם ולגזור בו טומאה כדי שלא יבואו להוציא.
אלא כי קמיבעיא לן: ביוצא בקדשים מאי
, האם גזרו בו טומאה?
ומסקינן:
תיקו
.