טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
פסחים 81b — תלמוד אויף ייִדיש
פסחים 81b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — פסחים 81b
אינו דין שהותרה לו טומאת התהום
.
אמרי
בני הישיבה לדחות:
ומי
[וכי]
דיינינן קל וחומר מ
דבר שהוא
הלכה
למשה מסיני כהיתר טומאת התהום?!
והתניא: אמר לו רבי אליעזר
לרבי עקיבא, שהיה לומד, כי הנזיר שנטמא לרביעית דם מן המת הרי זה מגלח עליו [מגלח שער נזירותו, מביא קרבן טומאה ומתחיל למנות נזירות מתחילה], בקל וחומר מעצם כשעורה מן המת שהנזיר מגלח עליה:
עקיבא!
והרי
עצם כשעורה
שהנזיר מגלח עליה, לא למדנוהו מן המקראות אלא
הלכה
למשה מסיני היא
ורביעית; דם
בא אתה ללומדו ממנו
בקל וחומר; ו
הרי
אין למדין קל וחומר מהלכה
.
אלא אמר רבא
: כהן המרצה בתמיד הותרה לו טומאת התהום, כי
יליף
"מועדו"
האמור בתמיד, מ
"מועדו"
האמור ב
פסח
בגזירה שוה, [ראה הערה ].
ומפרשינן עיקר דין האמור במשנתנו בהיתר טומאת התהום:
וטומאת התהום גופא היכא כתיבא?
אמר רבי אלעזר: אמר קרא: וכי ימות מת
"עליו"
בפתע פתאום וטמא ראש נזרו וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו.
ודרשינן: "עליו" [גמרא נזיר]
במחוורת עליו
, שתהא הטומאה ברורה לו.
ואכתי:
אשכחן נזיר
, אבל
עושה פסח, מנלן
שהותרה בו טומאת התהום?
אמר רבי יוחנן: אמר קרא
: איש איש כי יהיה טמא לנפש או
בדרך רחוקה
"לכם"
או לדורותיכם ועשה פסח לד'. בחודש השני.
ודרשינן "לכם" אף על טומאה, ללמד:
במחוורת
הטומאה
לכם
.
רבי שמעון בן לקיש אמר
, דריש ממקרא זה להיתר טומאת התהום בפסח באופן אחר:
כיון שסמך הכתוב: "טמא לנפש" ל"דרך", ילפינן [תוספות נזיר]: שתהא הטומאה
כ"דרך"
.
מה דרך בגלוי, אף טומאה נמי בג לוי
.
מיתיבי
על כל הלימודים האמורים:
דתניא:
אי זהו טומאת התהום
:
כל שלא הכיר בה
[בטומאה] בשעה שנטמא הנזיר או עושה הפסח, אפילו
אחד בסוף העולם
, אלא שהיתה טומאה נעלמת מן הכל כאילו היתה בתהום; כגון שנפל כותל בלילה, ואירע שהיה אדם תחתיה ומת שם, ולא נודע לשום אדם בעולם [מאירי].
אבל
הכיר בה
אפילו
אחד בסוף העולם, אין זו טומאת התהום
.
ותיקשי מברייתא זו לכולהו:
לרבי אלעזר דאמר: במחוורת
הטומאה
"עליו
", הרי יש לך ללמוד, דחשיב טומאת התהום
עד דידע הוא
הנזיר ועושה הפסח; ומנין לך ללמוד, שאם הכיר בה אחד בסוף העולם שוב אינה טומאת התהום?!
לרבי יוחנן דאמר: במחוורת
הטומאה
"לכם
" לשון רבים, הרי יש לך ללמוד, דחשיב טומאת התהום
עד דידעי בה תרין
[יודעין מן הטומאה שני בני אדם]; ומנין לך שדי בידיעת אחד לבטל ממנה שם טומאת התהום?!
לרבי שמעון בן לקיש דאמר
: צריך שתהא הטומאה
"כדרך
", הרי יש ללמוד, דחשיב טומאת התהום
עד דידעי כולי עלמא
, ולא די בידיעת אחד?!
ומסקינן:
אלא, טומאת התהום הלכתא
גמירי לה ממשה בסיני;
וקרא
שהביא כל אחד מהאמוראים:
אסמכתא בעלמא
הם.
אמר מר בר רב אשי
:
לא שנו
, שהציץ מרצה על טומאת התהום בנזיר ועושה פסח [רש"י],
אלא
כ
שנודע לו
לנזיר ועושה הפסח - שנטמא באותה טומאה
לאחר זריקה
.
ומשום:
דכי איזדריק דם שפיר איזדריק
[הזריקה כדין היתה].
אבל נודע לו לפני זריקה
[ואפילו אחר שחיטה] שנטמא בה
לא
; מרצה הציץ על טומאה זו. [ראה הערה ]
מיתיבי: המוצא מת מושכב לרוחבו של דרך
שעבר בה ובודאי נטמא באותו מת, ולא היתה מציאותו של המת ידועה לשום אדם בעולם בשעה שעבר בה [ויתבאר ביתר ביאור בהמשך הגמרא].
אם היה העובר כהן, ו
ל
ענין
תרומה
שאסור לאוכלה בטומאה, הרי זה
טמא;
שהרי לא נאמר היתר טומאת התהום לתרומה [רש"י].
אבל
לנזיר ועושה פסח
שהותרה בהם טומאת התהום -
טהור
כל אחד מהם.
ו
הרי,
כל
"טמא"
ו"טהור"
להבא הוא
, ולא כדברי מר בר רב אשי שאין ההיתר אלא על זריקה שנעשתה בעבר.
אלא אי איתמר הכי איתמר, אמר בר רב אשי
:
לא תימא: נודע לו לאחר זריקה הוא דמרצה, אבל נודע לו
לאחר שחיטה ו
לפני זריקה לא מרצה
.
אלא: אפילו נודע לו
לאחר שחיטה [רש"י ד"ה שאין, ורש"י במשנה, ותוספות כאן], ו
לפני זריקה
, נמי
מרצה
הציץ על טומאת התהום.
גופא
:
המוצא מת
טמון בתבן או בצרורות [פירוש רש"י בנזיר], והיתה הטומאה טומאת התהום, כדמפרש בסוף הברייתא.
והיה המת
מושכב לרחבו של דרך
שעבר בה המוצא, ואי אפשר שלא נגע העובר שם או הסיט את המת או האהיל עליו [רש"י]:
אם העובר באותה דרך כהן הוא, ו
ל
ענין אכילת
תרומה
, הרי זה
טמא
, שהרי ודאי נטמא בו.
ואילו
לנזיר ועושה פסח
הרי זה
טהור
, שהרי טומאת התהום היא.
אבל אם היה המת מושכב לאורכו של דרך, הרי זה טהור אף לתרומה.
במה דברים אמורים
שלענין תרומה הרי זה טמא: כ
שאין לו מקום לעבור
באותה דרך מבלי שייטמא, כי המת ממלא את כל רוחב הדרך.
אבל יש מקום לעבור
מבלי שייטמא, ואין כאן אלא ספק טומאה,
אף לתרומה
הרי הוא
טהור;
דקיימא לן: ספק טומאה ברשות הרבים, הרי זה טהור.
ואפילו כשהיה המת ממלא את כל רוחב הדרך,
במה דברים אמורים
שלתרומה הרי זה טמא: כ
שמצאו
למת כשהוא
שלם; אבל
אם היה המת
משובר ומפורק
, הרי זה
טהור
אף לתרומה.
שהרי עדיין ספק טומאה ברשות הרבים היא, כי
שמא בין הפרקים
של המת
עבר
הכהן ולא נטמא.
ו
אם היה המת מונח
בקבר, אפילו
אם היה מונח בו כשהוא
משובר ומפורק
, הרי זה
טמא
אף לתרומה.
ו
מפני שהקבר מצרפו
למת, כלומר: כל הקבר מטמא באוהל אפילו מקום הריקן שבו, דכתיב: וכל אשר יגע על פני השדה וגו' "או בקבר" יטמא שבעת ימים [רש"י].
במה דברים אמורים
שכשיש לו מקום לעבור [הגר"א] או שהוא משובר ומפורק, הרי הוא טהור לתרומה:
במהלך ברגליו
.
אבל
אם זה שעבר שם היה
טעון
משא על כתיפו,
או
שהיה
רכוב
הרי זה
טמא
אף לתרומה, ואף שהיה לו מקום לעבור או שהיה המת משובר ומפורק.
לפי שמהלך ברגליו
אכן
אפשר שלא יגע ולא יאהל, אבל טעון
משא
או רכוב, אי אפשר שלא יגע
ולא יאהל
מפני שהוא הולך נע ונד לכאן ולכאן ומאהיל אף על צידיו [רש"י].
במה דברים אמורים
שלנזיר ועושה פסח הרי הוא טהור:
בטומאת התהום
.
אבל בטומאה ידועה
, שידעו שאדם מושכב שם, הרי זה
טמא
אף לנזיר ועושה פסח, באותו אופן שהוא טמא לתרומה.
ואי זה היא טומאת התהום: כל שלא הכיר בה אחד בסוף העולם
בשעה שנטמא בה זה [רש"י ד"ה ומי דיינינן].
אבל הכיר בה אחד בסוף העולם, אין זה טומאת התהום
.
מצאו טמון בתבן בעפר ובצרורות, הרי זה טומאת התהום
.
אבל אם מצאו טמון
במים
, או
באפילה
כלומר: מקום אפל תמיד, או שמצאו
בנקיקי הסלעים
, אבל אינו מכוסה [תוספות נזיר],
אין זה טומאת התהום
, שהרי בכל אלו המציץ שם יכול לראותו, וראה הערה .
ולא אמרו
דהותרה
טומאת התהום אלא למת בלבד
, אבל שאר טומאות ואפילו של תהום, לא הותרה בהן טומאת התהום, וכמבואר בסוגיא לעיל.
מתניתין:
א. הפסח שנטמא או נותר [וכן שאר פסולין], הרי הוא טעון שריפה.
ב. קדשים קלים והפסח מכללם, שורפים אותם בכל מקום בירושלים, שחומתה היא מחיצת הקדשים הקלים כשהם כשרים, ושם הם נשרפים כשהם פסולים.
ג.
נטמא
הפסח
שלם או רובו
, הרי שיש כאן פשיעת בעלים [מאירי], ולפיכך גזרו חכמים: שיהיו
שורפין אותו לפני הבירה
בית המקדש [רש"י; וראה הערה ].
והטעם שאמרו כן: כדי לביישו בפני הכל עד שייזהרו עליו בפעם אחרת, וכמבואר בגמרא.
והואיל והזקיקוהו לשורפו לפני הבירה כדי לביישו, לא הטריחוהו להביא עצים משלו ויכול ליהנות משל הקדש, אלא שורפין אותו
מעצי המערכה
שעל המזבח [תוספות ].
ד.
נטמא מיעוטו
של הפסח בלבד,
ו
כן
הנותר
של פסח טהור, שאין כאן פשיעה כל כך [מאירי]:
שורפין אותו
בירושלים
בחצרותיהן או על גגותיהן מעצי עצמן
של בעלי הפסח; אבל מעצי המערכה אסור לשורפו, כי למה יתנו בית דין שיהנו מעצי המערכה של הקדש [מהרש"א לפי תוספות] (\178).
ה.
הציקנין
[עצרנין, כלומר שהן צרי עין, רש"י], שנטמא מיעוט פיסחם או שנותר; וחששו חכמים: שמא לא ירצו להוציא ממון על העצים כדי לשורפו, ויימנעו מלשרוף ונמצאו באין לידי עבירה, לפיכך אמרו:
שורפין אותו
אם ירצו
לפני הבירה, בשביל ליהנות מעצי המערכה
.
כלומר: מתוך חשש זה התירו להם חכמים ליהנות מעצי המערכה, אלא שלא התירו להם לשורפו מעצי המערכה, אלא אם כן ישרפוהו לפני הבירה [וטעם הדבר נתבאר בגמרא]; וכיון שכן, אם רוצים הם ליהנות מעצי המערכה, יבואו וישרפוהו לפני הבירה.
גמרא:
שנינו במשנה: נטמא שלם שורפין אותו לפני הבירה:
ומפרשינן:
מאי טעמא
שורפין אותו לפני הבירה דוקא, ואין רשאין לשורפו בכל מקום שהוא בירושלים?
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: כדי לביישן
בפני הכל על שטימאוהו בפשיעתן.
שנינו במשנה:
נטמא מיעוט
ו, והנותר, שורפין אותו בחצרותיהן או על גגותיהן מעצי עצמן:
הרי משמע שאין יכולין לשורפו מעצי המערכה
; ורמינהו
, מן המשנה לעיל מט א:
וכן מי שיצא מירושלים, ונזכר שיש בידו בשר קודש
מקדשים קלים, ונפסל ביציאתו מן העיר משום "יוצא", וצריך לשורפו:
אם עבר
את הכפר [רש"י לעיל] הנקרא
"צופים"
[ונקרא כן, מפני שמשם יכול לצפות על ירושלים], שוב לא הטריחוהו לחזור ולשורפו בירושלים, והרי זה
שורפו במקומו
שם נזכר.
כי דין השריפה בקדשים קלים בירושלים בלבד, אינו אלא מדרבנן, ולפיכך הקילו עליו מפני הטורח.
ואם לאו
, שעדיין לא הרחיק לכת לאחר צופים:
חייב הוא לחזור לירושלים ולשורפו כדינו, בכל מקום שירצה.