פסחים 78a — תלמוד אויף ייִדיש

אלא

חוזרת בה הגמרא מהנחתה הקודמת, כי הטומאה דחויה היא בציבור וצריכה ריצוי ציץ, אלא הותרה הטומאה בציבור, וכיון שכן משנתנו אף כרבי יהושע:

לא קשיא

כי

כאן

בדברי רבי יהושע, שאמר בנטמא הבשר והאימורין או שיירי המנחה שאין זורק את הדם, מיירי

ביחיד

, כי הואיל ואין הציץ מרצה לא על העולין ולא על האוכלין, לכן אין יכול לזרוק את הדם, כי "אם אין בשר אין דם".

אבל

כאן

במשנתנו הרי

בציבור

מיירי, ש"הותרה" הטומאה ואין צריך ריצוי ציץ, ויכול לזרוק את הדם אף שנטמא הבשר.

וכן מתיישבת משנתנו, ששנינו, כי שתי הלחם הרי הן באין בטומאה; כי אף שאין הציץ מרצה על האוכלין, הרי בציבור מקריבין בטומאה אפילו בלא ריצוי ציץ, הואיל ו"הותרה" הטומאה בציבור.

ומפרשינן עוד:

נימא מתניתין דלא כרבי יוסי

:

דתניא: רבי אליעזר אומר: הציץ מרצה על אכילות

.

רבי יוסי אומר: אין הציץ מרצה על אכילות

.

ו

קא סלקא דעתך

דבני הישיבה:

מדקאמר רבי יוסי, אין הציץ מרצה על אכילות

, ודאי ש

כרבי יהושע סבירא ליה, דאמר: בעינן תרתי

בשר ודם, ואם אין בשר אין דם.

שאם לא כן, לענין מה חידש רבי יוסי שאין הציץ מרצה על אכילות, והרי פשיטא שאין הציץ מרצה על הבשר שנטמא שיהא מותר לאוכלו בטומאה, ואף רבי אליעזר לא נחלק בזה; אלא ודאי לענין נטמא הבשר והדם קיים, שלא תאמר, הרי הבשר כאילו קיים על ידי ריצוי הציץ ויכול לזרוק את הדם, לענין זה הוא שאמר רבי יוסי: אין הציץ מרצה על האכילות, ולפיכך אינו זורק את הדם.

וכיון שכן,

נימא השתא מתניתין דלא כרבי יוסי!

שהרי לדעת רבי יוסי: "אם אין בשר אין דם", ו"אם אין שיריים אין קומץ", ולשיטתו, הרי "אין הציץ מרצה על אכילות

";

ואם משנתנו כרבי יוסי היא, איך מביאין מנחות של ציבור שנטמאו טומאת עצמן, והלוא צריך ציץ לרצות, ואין הציץ מרצה על השיריים, ואם אין שיריים אין קומץ, [וראה הערה ].

ודחינן:

לא

כאשר אמרנו, כי לרבי יוסי "אם אין בשר אין דם", אלא

רבי יוסי כרבי אליעזר סבירא ליה, דאמר: "דם אע"פ שאין בשר"

, ואתי שפיר מתניתין אפילו כרבי יוסי, [וראה הערה ].

ותמהינן:

אי הכי

, שלדעת רבי יוסי אין טומאת הבשר מעכבת את זריקת הדם,

למאי הלכתא

[לאיזה ענין] אמר רבי יוסי:

אין הציץ מרצה על אכילות

, [וכפי שכבר נתבאר]?!

ומשיבה הגמרא:

וליטעמיך

[ולשיטתך]: שאין כל נפקא מינה בנידון ריצוי ציץ על אכילות אלא לענין זריקת הדם כשנטמא הבשר, ורק לדעת הסובר "אם אין בשר אין דם".

הלוא

רבי אליעזר דאמר: הציץ מרצה

על אכילות, נמי תיקשי לך, שהרי

כיון דאמר רבי אליעזר

גופיה:

"דם אע"פ שאין בשר"

, אם כן,

הציץ מרצה על אכילות למאי הלכתא

, והרי בלא ריצוי ציץ יכול הוא לזרוק את הדם?!

אלא

לענין הדברים הבאים הוא שנחלקו אם הציץ מרצה על אכילות, [אבל לדברי שניהם "יש דם אע"פ שאין בשר"]:

[הקדמה:

א. המחשב מחשבת פיגול בקרבן, כגון שחישב בשעת שחיטה, לזרוק את הדם או להקטיר את האימורין או לאכול את הבשר לאחר זמנן, הרי הקרבן כולו "פיגול הוא", והאוכל ממנו מתחייב כרת.

ב. אין קרבן שפיגל בו נקבע בו תורת "פיגול", עד שיקרבו כל מתיריו של הקרבן, וזהו שאמרו: "כהרצאת כשר [קרבן שלא נתפגל, בזריקת הדם הוא נרצה] כן הרצאת פסול [פיגול, ללמדך, שאין בו תורת פיגול עד שיירצה בזריקה שהיא סוף כל מתיריו] ".

ג. במה דברים אמורים שזריקת הדם מועלת לקבוע תורת פיגול, כשהיה הקרבן כשר בשעת זריקה אם לא שחשב בו מחשבת פיגול, אבל אם היה בקרבן פסול אחר, כגון שנטמא, אין נקבע בו תורת "פיגול" לחייב את האוכלו כרת; ואפילו היה טמא הבשר לבדו בשעת זריקה, אין האוכל מן הבשר חייב כרת משום פיגול, הואיל והיה בו פסול אחר.

ד. קרבנות שהן קדשי קדשים יש בהן מעילה אם נהנה מהן מפני ש"קדשי ד'" הן; אך קדשי קדשים שיש בהן היתר אכילה לכהנים, כיון שנזרק דמם והותרו באכילה לכהנים, שוב אין הם "קדשי ד'" ואין בהם מעילה.

ה. קרבן שהיה בו פסול, כגון שנטמא כולו או חלקו, וזרק עליו את הדם, אין זריקת הדם מועילה להוציאתו מידי מעילה, ע"כ הקדמה]

א.

למיקבעיה

לאכילות שנטמאו

ב

תורת

פיגול

[רש"י]. (\99)

ב.

ולאפוקי

לאכילות שנטמאו

מידי מעילה

הוא ד

קמיפלגי

רבי אליעזר ורבי יוסי, אם הועיל הציץ להחשיבן כאילו טהורים הם, והועילה הזריקה לקבוע בהן תורת פיגול ולהוציאן מידי מעילה.

רבי אליעזר סבר: מרצה ציץ עילויה

דהבשר ואף ש"אכילות" הוא,

ומשוי ליה

הציץ

כטהור, וקבע ליה

הזריקה

בפיגול

לחייב האוכלו כרת,

ו

כן

מפיק ליה

[מוציאו] הזריקה לבשר שנטמא

מידי מעילה

, כי הועיל הציץ להחשיבו כאילו טהור היה.

ורבי יוסי סבר: לא מרצה ציץ עילויה

דהבשר כיון ש"אכילות" הוא,

ולא משוי ליה

הציץ

כטהור, ו

כיון שכן,

לא קבע ליה

הזריקה

בפיגול, ולא מפיק ליה

הזריקה

מידי מעילה

, ולא הועילה הזריקה אלא להוציא את הבעלים ידי חובתן.

מתקיף לה רב מרי

: וכי היאך אמרת שמשנתנו אתיא אפילו כרבי יוסי הסובר אין ציץ מרצה על אכילות, והרי

נהי נמי

[לו יהא]

דרבי יוסי סבר כרבי אליעזר

האומר "יש דם אע"פ שאין בשר", תיקשי:

בשלמא זבחים

שנטמאו קרבין בציבור, כי הרי

איכא דם

שהציץ מרצה על טומאתו, ואע"פ שאין הציץ מרצה על הבשר - לדעת רבי יוסי הסובר אין ציץ מרצה על אכילות - הרי כבר פירשנו, כי לדעת רבי יוסי יש דם אע"פ שאין בשר.

ומנחת ה

עומר נמי

ניחא שהיא באה בטומאה, כי הרי

איכא קומץ

שהציץ מרצה עליו, ואף שעל השיריים אינו מרצה, הרי יש קומץ אע"פ שאין שיריים.

ו

לחם הפנים נמי

ניחא שהן באין בטומאה, כי

איכא בזיכין

של לבונה [שהיו מניחין על השולחן, והקטרת הבזיכין מתרת את הלחם כקומץ המתיר את המנחה] והועיל ריצוי הציץ להתיר להקריבן על גבי המזבח, ונתקיימה מצות לחם הפנים אף שטמאין הן.

אלא

מה ששנינו במשנתנו: כי

שתי הלחם

באין בטומאה, שאין בהן אלא "אוכלין" שאין הציץ מרצה עליהן לדעת רבי יוסי,

מאי איכא למימר

כדי לפרשה כרבי יוסי?!

וכי תימא

: אין משנתנו מדברת בשתי הלחם הבאין בפני עצמן בלא שני כבשים, כי באלו אין שייך לומר שהן באין בטומאה, כיון שאין הציץ מרצה על אכילות.

אלא משנתנו מדברת בשתי הלחם הבאים עם שני כבשים, והועיל ריצוי הציץ

לקרב

עמהן

, ו

הי ניהו

[ב"ח, ומי הן הקרבין עמהן],

שלמי ציבור

[היינו שני הכבשים] הבאין עם הלחם שזריקת דמן מתרת אותן באכילה, והרי הותרו שתי הלחם, והן מתירין את החדש במקדש אף שטמאין הן?

הרי אי אפשר לפרש כן, כי:

אם כן

משנתנו המונה את הדברים הבאין בטומאה, והם: עומר, שתי הלחם, לחם הפנים, זבחי שלמי ציבור ושעירי ראשי חדשים -

הוו להו ארבעה

, כי הלוא זבחי שלמי ציבור ושתי הלחם כאחד ייחשבו,

ו

אילו

אנן

"חמשה"

דברים באים בטומאה,

תנן?!

אלא

לעולם משנתנו כרבי יוסי הסובר אין הציץ מרצה על אכילות, ו

קסבר רבי יוסי: טומאה הותרה בציבור

, ואין צריך ריצוי ציץ כלל.

ותמהינן: וכי האיך תאמר שסבר רבי יוסי טומאה הותרה בציבור?

! והא תניא

:

אחד זה

כהן השורף פרה אדומה, שהיו מפרישין אותו ללשכת בית האבן שבעזרה, שבעה ימים קודם לשריפת הפרה, [וביומא ב מפרש טעם הפרישה].

ואחד זה

כהן גדול, שהיו מפרישין אותו ללשכת פרהדרין, שבעה ימים קודם עבודת יום הכפורים הנעשית על ידו [ושם מפרש טעם הפרישה]:

היו

מזין עליו

לטהרו

כל

אותן

שבעה

ימים (\100)

מכל חטאות

[אפרי פרה אדומה הנקראת "חטאת", ומכל פרה ופרה היו נותנין קצת למשמרת מן האפר בחיל, רש"י יומא]

שהיו שם

במקדש, כדי לטהרם מספק טומאת מת,

דברי רבי מאיר

.

רבי יוסי אומר: אין מזין עליו

כל שבעה ימים

אלא

ביום

שלישי

לפרישתן

ושביעי

לפרישתן

בלבד

.

ואי סלקא דעתך: קסבר רבי יוסי, טומאה הותרה בציבור

, אם כן

למה לי הזאה כלל

לכהן גדול העובד ביום הכפורים כדי לטהרו, והרי לכתחילה אפשר בכהן טמא כיון שקרבנות יום הכפורים קרבן ציבור הקבוע להם זמן הן, והותרה טומאתן בציבור?!

אלא על כרחך סבר רבי יוסי: טומאה דחויה היא בציבור, ובקושי הוא שהותרה, ולפיכך לכתחילה צריך לעשותו על ידי כהן טהור.

אלא מחוורתא

[ברור הוא] כי

מתניתין

דידן

דלא כרבי יוסי

.

וכעת חוזרת הגמרא לפרש דברי רבי יוסי שבברייתא המובאת לעיל [עז ב].

אמר ליה רב פפא לאביי: ו

כי

רבי יוסי, שטרא מזכי לבי תרי הוא

[כלומר: וכי מי ראה שטר המזכה הן את התובע ואת הנתבע]?!

דתניא

[היא הברייתא שהובאה לעיל]:

אמר רבי יוסי: רואה אני את דברי רבי אליעזר בזבחים, ודברי רבי יהושע בזבחים, ודברי רבי אליעזר במנחות, ודברי רבי יהושע במנחות

.

דברי רבי אליעזר בזבחים: שהיה אומר: דם אע"פ שאין בשר

.

דברי רבי יהושע בזבחים: שהיה אומר: אם אין דם אין בשר, אם אין בשר אין דם

.

דברי רבי אליעזר במנחות: שהיה אומר: קומץ אע"פ שאין שיריים

.

ודברי רבי יהושע במנחות: שהיה אומר: אם אין שם שיריים אין קומץ, אם אין קומץ אין שיריים

.

נמצא כי רבי יוסי מסכים עם שני תנאים, כאשר לכל אחד מהם דעה הנוגדת את דעת חבירו.

אמר ליה

אביי לרב פפא:

"מסתברא"

קאמר

רבי יוסי, כלומר: לא נתכוין רבי יוסי בדבריו לומר אם נראין דברי זה או דברי זה להלכה, ולא בא אלא לומר, כי מסתבר שנחלקו רבי יהושע ורבי אליעזר בין בזבחים ובין במנחות.

ו

כי קאי

רבי יוסי

בזבחים

[כשהיה רבי יוסי שונה מחלוקתם בזבחים]

אמר: מסתברא, כי היכי דפליגי

רבי אליעזר ורבי יהושע

בזבחים, פליגי נמי במנחות

.

וכי

קאי

רבי יוסי

במנחות, אמר: מסתברא, כי היכי דפליגי במנחות, פליגי נמי בזבחים

, [וראה הערה ].

אמר

תמה

ליה

רב פפא לאביי:

התינח

אשר אמרת:

כי קאי בזבחים, אמר, מסתברא כי היכי דפליגי בזבחים פליגי נמי במנחות!

ומשום

דעיקר קראי

שמהם למדו רבי יהושע ורבי אליעזר את שיטתם -

כי כתיבי בזבחים

הוא ד

כתיבי

[וכפי שנתבאר לעיל דף עז], ולפיכך הוצרך רבי יוסי לומר, כי אף במנחות שלא נאמרו בהן מקראות, נמי פליגי.

אלא

מה שאמרת לפרש בדברי רבי יוסי:

כי קאי במנחות, (ו

)

אמר, מסתברא, כי היכי דפליגי במנחות פליגי נמי בזבחים

, תיקשי:

והא עיקר קראי בזבחים הוא דכתיבי

, ולמה לנו ללומדם ממנחות?!

אלא

משנינן באופן אחר על הקושיא: "רבי יוסי מזכי שטרא לבי תרי

";

ולעולם "רואה אני" שאמר רבי יוסי הוא כפשוטו, לומר שמסכים הוא עם דבריהם.

ומכל מקום

לא קשיא

: היכי מזכה רבי יוסי שטרא לבי תרי, דהכי קאמר:

רואה אני את דברי רבי אליעזר

בזבחים ובמנחות,

ב

מקום ש

נטמא

הבשר או השיריים.

ו

רואה אני את

דברי רבי יהושע

בזבחים ובמנחות,

ב

מקום שהיה הבשר

אבוד ושרוף

.

והטעם: כי כאשר נטמא הבשר, יכול הוא לזרוק את הדם כי הציץ מרצה על הבשר וכאילו לא נטמא, מה שאין כן בנאבד הבשר או נשרף.

ותמהינן:

בנטמא מאי טעמא

רואה היה רבי יוסי את דברי רבי אליעזר? ודאי,

משום דמרצי ציץ

.

והרי אי אפשר לומר כן, כי

הא שמעת ליה לרבי יוסי

לעיל

דאמר: אין הציץ מרצה על אכילות?!

אלא לא קשיא

, וכך הוא שאמר רבי יוסי:

רואה אני את דברי רבי אליעזר, ב

נטמא הבשר או השיריים בקרבן

ציבור

וכדמפרש טעמא ואזיל.

ו

רואה אני את דברי רבי יהושע

בנטמא הבשר או השיריים

ב

קרבן

יחיד

[והוא הדין בנאבד או נשרף בין ביחיד בין בציבור].

ותמהינן:

בציבור מאי טעמא

רואה היה רבי יוסי את דברי רבי אליעזר שהיה מכשיר, ודאי,

משום דטומאה הותרה בציבור

, וכיון שכן אין צריך ציץ לרצות, וזורק את הדם אע"פ שאין הציץ מרצה על אכילות; אבל ביחיד, אפילו כשנטמא הבשר ולא נאבד אינו זורק את הדם, כי אין הציץ מרצה על אכילות; והרי:

חדא, דשמעת ליה לרב יוסי דאמר, טומאה דחויה היא בציבור

[וכפי שהוכיחה הגמרא לעיל], ואם כן צריך ציץ לרצות אפילו בציבור, והרי לדעת רבי יוסי אין הציץ מרצה על אכילות, ואיך יזרוק את הדם כשנטמא הבשר?!

ועוד, אי

מה שאמר רבי יוסי: רואה אני את דברי רבי אליעזר, היינו

בציבור

, אם כן מה הוא זה שאמר: רואה אני את דברי "רבי אליעזר", וכי

רבי אליעזר

לבדו הוא ש

מכשיר

בציבור

ולא רבי יהושע?!