פסחים 76a — תלמוד אויף ייִדיש

ב. אם נפל

צונן לתוך צונן

והפרידם והדיח את היבש,

דברי הכל

: הרי זה

מותר

, כי אין ההיתר בולע מן האיסור בצונן.

ג. אם נפל

חם לתוך צונן

שהיה העליון חם והתחתון צונן, או

צונן לתוך חם,

נחלקו בהם רב ושמואל:

רב אמר: עילאה גבר

[העליון נוצח], כלומר: העליון מחמם את התחתון כשהעליון חם, ומצננו לתחתון כשהעליון קר.

ולפיכך:

חם שנפל לתוך צונן: הרי שניהם חמים ובולעים הם זה מזה, ואסור.

ואילו צונן שנפל לתוך חם: אין בולעין הם זה מזה, ומותר, לאחר שיפרידם וידיח את היבש.

ושמואל אמר: תתאה גבר

, התחתון הוא שמחממו או מצננו לעליון.

ולפיכך: חם לתוך צונן: הרי זה מותר.

צונן לתוך חם: הרי זה אסור.

ומקשינן ממשנתנו על שמואל, הסובר "תתאה גבר"::

תנן: נטף מרוטבו

של הפסח

על החרס וחזר אליו

, הרי זה

יטול את מקומו

.

ו

קא סלקא דעתך

של בני הישיבה שהקשו מכאן, כי משנתנו מדברת כשנפל מרוטבו החם של הפסח על

חרס צוננת

, וכדמפרש ואזיל ביאור המשנה.

[קושיית הגמרא להלן מתבארת על פי דברי התוספות]

והשתא תיקשי:

בשלמא לרב דאמר: עילאה גבר, משום הכי יטול את מקומו

.

כיון

ד

הרי

אזל רוטב

[הולך לו הרוטב] העליון החם, ונופל על החרס התחתון ונוצחו ו

מרתח ליה לחרס

[מחמם הוא את החרס].

ו

שוב

הדר חרס מרתח ליה לרוטב

, חוזר החרס - שנתחמם מן הרוטב - ומרתיח את הרוטב.

ו

לפיכך יטול את מקומו:

שהרי:

כי הדר

ה

רוטב

שנרתח מחמת דבר אחר -

אפסח

[כשחזר ונפל הרוטב על הפסח].

הרי כבר

קא מטוי

רוטב ה

פסח

, הרי כבר נצלה רוטב הפסח

מחמת חמימותא דחרס

[מחמימותו של חרס]!

ו

אם כן: כשחוזר הרוטב אצל הפסח ונבלע בו, צריך הוא ליטול את מקומו, כי הרי:

רחמנא אמר

"צלי אש"

ולא צלי מחמת דבר אחר

, כגון רוטב שנתחמם מן החרס.

אלא לשמואל דאמר: תתאה גבר

, תיקשי משנתנו:

כי הרי ה

חרס

התחתון

כיון דצונן הוא

, אדרבה:

אקורי מיקר ליה לרוטב

[מקרר הוא את הרוטב].

ואם כן: כשחוזר הרוטב ונופל על הפסח

אמאי יטול את מקומו

, והרי אף הרוטב עצמו מותר הוא [תוספות בדעת רש"י]?!

ומשנינן:

כ

שם

דאמר רבי ירמיה אמר שמואל

, לתרץ על קושיא דומה מסיפא של המשנה "נטף מרוטבו על הסולת" [לקמן בגמרא]: משנתנו מדברת

בסולת רותחת!

הכא נמי

יש לתרץ על קושייתנו: משנתנו מדברת

בחרס רותח

, ומשום כך יטול את מקומו.

כי הרי נתחמם הרוטב מחומו של חרס ונעשה צלי מחמת דבר אחר, וכיון שנבלע בפסח, צריך הוא ליטול את מקומו.

תו מקשינן ממשנתנו לשמואל, [והיא הקושיא שנזכרה כבר]:

תנן: נפל מרוטבו

של הפסח

על הסולת

, הרי זה

יקמוץ את מקומו

.

קא סלקא דעתך בסולת צוננת

, והשתא תיקשי:

בשלמא לרב דאמר: עילאה גבר, משום הכי יקמוץ את מקומו

וישרפנו.

ומשום:

ד

הרי

מרתח לה

הרוטב החם העליון -

לסולת דהדר הודרניה

[הנמצאת סביב הרוטב].

ו

שוב

הדרא סולת ומרתחא ליה לדידיה

[חוזר הסולת ומחממת את הרוטב],

וקא מטוי רוטב מחמת חמימותא דסולת

[נצלה הרוטב מחמימותו של סולת].

ולכן יקמוץ את מקומו וישרפנו, כי הרי הרוטב שבסולת - אסור, ד

רחמנא אמר "צלי אש", ולא צלי מחמת דבר אחר

, כגון רוטב שנתחמם מן הסולת.

אלא לשמואל דאמר: תתאה גבר

, תיקשי משנתנו:

כי הרי ה

סולת כיון דצוננת היא

, אדרבה:

אקורי קא מיקר ליה

לרוטב [מצננת היא את הרוטב] ולא נאסר הרוטב [תוספות בדעת רש"י].

ואם כן

למה לי יקמוץ את מקומו

דהיינו, שיקמוץ את הסולת וישרפנו - והרי יכול לאוכלו?!

אמר

משני

רבי ירמיה אמר שמואל

: משנתנו

בסולת רותחת

.

ולכן יקמוץ את הסולת וישרפנו: כי הרי הסולת הרותחת מחממת את הרוטב שנפל בה, ואוסרתו לרוטב משום "צלי מחמת דבר אחר".

תו מקשינן ממשנתנו לשמואל:

תנן: סכו

לפסח

בשמן של תרומה, אם חבורת כהנים יאכלו, אם של ישראל: אם חי הוא ידיחנו, אם צלי הוא יקלוף את החיצון

.

בשלמא לרב דאמר: עילאה גבר, אמטו להכי סגי ליה

אף כשהצלי היה חם -

בקליפה

[משום כך הוא שדי לו בקליפה].

ו

משום, דעילאה

[השמן העליון] הרי

צונן הוא

, ומצנן את הפסח התחתון, ואין כאן חום שיבליע את השמן בפסח כדי נטילה.

ודי היה לו בהדחה, אלא שמכל מקום צריך ליטול ממנו כדי קליפה, שהרי לא גרע מצלי קר שצריך קליפה, מאחר שצלוי ויבש הוא, ואי אפשר שלא יכנס בו השמן מעט.

אלא לשמואל דאמר: תתאה גבר

, תיקשי משנתנו: שהרי

כיון דחם הוא

הפסח התחתון ומחממו לשמן העליון, אם כן:

מבלע בלע

הפסח מן השמן כדין חם לתוך חם.

ואם כן

אמאי סגי ליה בקליפה,

והרי כדי נטילה בעינן, כיון שהשומן נבלע בפסח הרבה [וכדלעיל במשנה גבי רוטב].

והואיל ובעינן "כדי נטילה", שוב ממילא בפסח זה שניסוך כולו בשמן,

ניתסר

הפסח

לגמרי

שהרי "כולו בכלל נטילה" [נתבאר על פי המאירי במשנה בד"ה ונתגלגלו]?!

ומשנינן:

שאני סיכה, דמשהו בעלמא הוא דעבידא

[במשהו בעלמא סכין אותו], ושיערו חכמים שאינו בולע אלא כדי קליפה [מאירי].

תניא כוותיה דשמואל

דתתאה גבר:

חם לתוך חם, אסור; וכן צונן שנתן לתוך חם, אסור

, דתתאה גבר, והוי כחם לתוך חם.

חם לתוך צונן

שאינו מתחמם מן העליון

וצונן לתוך צונן, מדיח

ומותר.

הרי למדנו בהדיא שתתאה גבר כשמואל.

ותמהינן אברייתא: האיך קתני

חם לתוך צונן, מדיח?!

והרי

כיון דחם הוא

העליון,

אדמיקר ליה

התחתון לעליון [עד שמצנן התחתון את העליון]

אי אפשר דלא בלע

העליון החם

פורתא

[אי אפשר שלא יבלע העליון החם מעט מן התחתון].

וכיון שכן,

קליפה מיהא ניבעי

[נצריכנו קליפה]?!

אלא אימא

[כך תשנה בבריתא]:

חם לתוך צונן, קולף; צונן לתוך צונן, מדיח

.

תניא

נמי

אידך

כשמואל:

בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח, וכן

בשר

צונן שנפל לתוך

חלב

חם, אסור

דתתאה גבר.

חם לתוך צונן

דתתאה גבר,

ו

כן

צונן לתוך צונן, מדיח

.

ותמהינן על ברייתא זו, כדתמהינן אברייתא דלעיל: וכי

חם לתוך צונן, מדיח?!

והרי

כיון דחם הוא

הבשר העליון,

אדמיקר ליה

החלב התחתון לבשר העליון,

אי אפשר

דלא בלע

הבשר

פורתא

[מעט מן החלב], ואם כן

קליפה מיהא ניבעי?!

אלא אימא: חם לתוך צונן, קולף; צונן לתוך צונן, מדיח

.

אמר מר

: [בשר]

צונן לתוך

[חלב]

צונן, מדיח

:

אמר רב הונא: לא שנו, אלא שלא מלחו

לבשר,

אבל מלחו

לבשר,

אסור

.

ומשום הא

דאמר שמואל

:

א.

מליח הרי הוא כרותח

ובולע.

ב.

כבוש הרי הוא כמבושל

, אם נכבשו איסור והיתר יחד בתוך חומץ, כשיעור שאם היה נותנן על גבי האור היה מרתיח ומתחיל להתבשל, הרי כולו אסור. (\54)

אמר רבא: הא דאמר שמואל: מליח הרי

הוא כרותח, לא אמרן אלא

שנמלח כל כך עד

שלא נאכל מחמת מלחו

, כלומר: שנתקלקל טעמו מחמת מליחותו [ואין צריך שלא יהא שום אדם יכול לאוכלו מחמת מלחו, רש"י].

אבל

אם

נאכל

הוא

מחמת מלחו, לא

אמר שמואל שיהא כרותח.

ההוא בר גוזלא

[גוזל קטן]

דנפל לכדא דכמכא

[שנפל לכד של כותח] שיש בו חלב, והיו שניהם צוננים, אלא שהיה הכותח מלוח ונאכל מחמת מלחו.

שרייה

[התירו]

רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא

[שם מקום] בהדחה בעלמא, "אע"ג דכותח מליח היה" [לשון רש"י חולין קיב א].

אמר רבא: מאן חכים למישרא מילתא כי הא, אי לאו רב חיננא בריה דרבא

מפשרוניא

[וכי מי עוד חכם שיודע להתיר דבר זה כמו רב חיננא]

דגברא רבה הוא

[שאדם גדול הוא] והתירו בחכמתו.

וטעמו של רב חיננא: כי

אמר לך, כי אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח

, כ

שאין נאכל מחמת מלחו

, אבל

האי נאכל מחמת מלחו

, ולפיכך אין דינו כרותח.

והני מילי

שהגוזל מותר, כשהיה

חי, אבל צלי בעי קליפה

, [ראה לעיל בהערה \55].

ולא אמרן

שבצלי די לו בקליפה [רש"י],

אלא

בגוזל

דלית ביה פילי

[בקעים, מאירי; ובר"ח: כמין גומות].

אבל אית ביה פילי

בגוזל הצלוי, שוב לא סגי ליה בקליפה, לפי שבולע דרך הנקבים וכולו

אסור

[רש"י חולין קיב א].

ואי מתובל

הגוזל

בתבלי

[תבלינים], הרי כולו

אסור

[ר"ח וב"י].

ומשום שהתבלין שנתבשל עמו מרכך אותו ונוח לבלוע, וכשנפל לכותח היה צמא לבלוע, ובלע [רש"י חולין; והר"ח כתב: כי אגב חריפות התבלין בלע], [ראה הערה ].