פסחים 43a — תלמוד אויף ייִדיש

וכ

דאמר רב יהודה אמר רב: בנות ישראל

שיש להן שערות למטה כאילו

שהגיעו לפרקן,

אך

ולא הגיעו

עדיין

ל

שתים עשרה

שנים

, ומתביישות בכך -

בנות עניים טופלות

מורחות

אותן

שערות

בסיד,

ועל ידי כך הן נושרות.

בנות

ה

עשירים טופלות אותן בסולת.

בנות מלכים טופלות אותן בשמן המור.

והוינן בה:

מאי

"שמן המור"?

רב הונא בר ירמיה אומר

: הוא

"סטכת"

. ולא התפרש מהו [רש"י].

רב ירמיה בר אבא אמר

: הוא

שמן

העשוי מ

זית שלא הביא שליש

[שלא הגיע לשליש גידולו].

תניא: רבי יהודה אומר: "אנפיקנין"

הוא

שמן זית שלא הביא שליש. ולמה סכין אותו?

-

מפני שמשיר את השיער, ומעדן את הבשר.

שנינו במתניתין:

זה הכלל, כל שהוא ממין דגן

, הרי זה עובר בפסח.

תניא: אמר רבי יהושע: וכי מאחר ששנינו

"כל שהוא מין דגן, הרי זה עובר בפסח"

, הרי כלולים בכך כל מיני החמץ. ואם כן,

למה

פירטו ו

מנו חכמים את

כל המינים ה

אלו

האמורים במשנה?

[ואם כדי להשמיענו שחמץ נוקשה וחמץ בתערובת הם בלאו ולא בכרת, הרי די בכך שימנה מין אחד של נוקשה ומין אחד של תערובת. תוספות].

אלא, מנו את כולם,

כדי שיהא

כל אדם

רגיל בהן ובשמותיהן

, וידע ממה הם עשויים, ומתוך כך אינו בא לידי מכשול.

ומוסיפה הגמרא דוגמא ממעשה שהיה:

כי הא

עובדא,

דההוא בר מערבא

[בן ארץ ישראל], דאיקלע לבבל.

והוה בישרא

[בשר]

בהדיה

אצלו לצורך מאכלו.

אמר להו

לבני המקום:

קריבו

הביאו

לי מתכילתא

[הביאו לפני לפתן].

שמע

אותו בר מערבא,

דקאמרי

אנשי המקום זה לזה:

קריבו

הביאו לו

ליה כותח

.

כיון דשמע

שמביאים לו

כותח

לליפתן -

פירש

ממנו לפי שאכל בשר לסעודתו, ובכותח יש חלב.

נמצא כי בזכות שהיה בקי במינים שאמרו חכמים, ניצל מידי איסור.

שנינו במתניתין:

הרי אלו באזהרה

.

כל המינים השנויים במשנתנו, יש מהם שהם חמץ גמור אך אינו בעין אלא מעורב במאכל אחר, כגון כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי. ויש מהם שהם חמץ בעין אלא שאינו חמץ גמור, כי אם חמץ נוקשה שהוא רע לאכילת אדם. כגון זומן של צבעים, ותכשיטי הנשים.

הקדמה לסוגיית חמץ נוקשה

א

.

החילוק בין שאור לשיאור

:

יש לשים לב לחילוק בין

"שיאור

" עם יו"ד, ל

"שאור

" בלי יו"ד"!

ה"שאור" הוא חומר החמצה. וצורת עשייתו: תחילה בוללים קמח ומים, ואת הבליל טומנים בתוך קמח יבש עד שהוא נעשה קשה, ואז מוציאים אותו מהקמח, והוא משמש כחומר מחמיץ לעיסות אחרות.

והחמירה התורה באכילת ה

שאור

, לחייבו כרת על אף שאין דרך לאוכלו כמות שהוא, שהרי אינו מאכל אלא חומר מחמיץ.

ואילו

"שיאור

" הוא הגדרה לפת הנעשית מבצק שלא החמיץ לגמרי, אלא רק התחיל להחמיץ, ולכולי עלמא אין חייבים כרת על אכילתו.

סוגיתנו עוסקת בשיאור, ולא בשאור!

ב. מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה - מהו שיאור, ומהו דינו.

"שיאור" הוא תחילת החמצת העיסה, והפת הנאפית מעיסה שכזאת היא בגדר "יצאה מכלל מצה ולכלל חמץ לא באה" [רש"י חולין כג ב ד"ה שיאור].

ומצינו בכמה מקומות שנחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בענין שיאור, הן ביחס לחמץ בפסח והן ביחס למנחות [שצריכות להעשות מצה ולא חמץ].

ומחלוקתם היא כפולה:

האחת, באיזה שלב של החמצת העיסה היא נקראת "שיאור".

השנית, מהו דינו.

בהגדרת השיאור נחלקו:

רבי מאיר סבר כי כבר מש"הכסיפו פניה" של העיסה היא קרויה "שיאור". ואילו רבי יהודה סבר שבצק במצב שכזה אינו קרוי "שיאור", אלא אפשר לאפות ממנו מצה כשרה לפסח או למנחות. ורק בשלב יותר מאוחר, משהתחיל הבצק להיסדק בסדקים דקים בצורת קרני חגבים, רק אז הוא קרוי שיאור.

ובדינו של השיאור, כל אחד לפי הגדרתו, נחלקו: לפי רבי מאיר חייבים מלקות על אכילת השיאור בפסח [שכאמור, לדבריו הוא פת הנעשית מבצק שהכסיפו פניו], וכמו כן אין יוצאים בו ידי אכילת מצה או ידי הקרבת מנחה.

ואילו לרבי יהודה אין חייבים מלקות על אכילת השיאור [אשר לדבריו הוא פת העשויה מבצק שהגיע למצב שנוצרו בו סדקים כקרני חגבים].

[ונחלקו הראשונים אם לרבי יהודה איסורו של השיאור הוא מהתורה או מדרבנן].

ג. חמץ נוקשה.

לא מצינו במשנה או בברייתא את המושג "חמץ נוקשה", אלא שהגמרא קוראת לכמה ממיני החמץ שבמשנתנו בשם "חמץ נוקשה", ומדמה את דינו לדין שיאור.

בדברי רבותינו הראשונים מצינו כמה וכמה לשונות בהגדרת ה"חמץ הנוקשה". רש"י [בד"ה מאן תנא] מגדירו כ"חמץ רע", ומשמע שהחסרון הוא בחימוצו, ואילו בהמשך [בסוף ד"ה שיאור] הוא מגדירו כדבר שאינו ראוי לאכילה.

ודנו האחרונים כיצד הוא דומה לשיאור, והרי שיאור הוא דבר הראוי לאכילה אלא שלא החמיץ כראוי. אמנם רש"י מבאר שאי החמצתו כראוי עושה אותו כמאכל שאינו ראוי לאכילה, אך נתקשו רבותינו האחרונים בדבריו, כי לכאורה חסרון ההחמצה אינו פוגם באכילת הפת.

בביאורנו נלך לפי הסבר האחרונים, שיש צד שוה בין שיאור לחמץ נוקשה בכך ששניהם אינם נחשבים "חמץ גמור", זה מצד החסרון בהחמצת העיסה וזה מחמת שאינו ראוי לאכילה.

והוינן בה:

מאן

מי הוא ה

תנא

ששנה את משנתנו, הסובר את שתי ההלכות:

דחמץ דגן גמור על ידי תערובת, וחמץ נוקשה בעיניה,

אסורים בפסח

ב

איסור

לאו?

אמר רב יהודה אמר רב

: משנתנו - אליבא ד

רבי מאיר היא

.

דתניא: שיאור

בפסח -

ישרף

.

ונותנו

לשיאור זה לפני

כלבו

.

והאוכלו

דינו

בארבעים

מלקות חסר אחת.

והוינן בה:

הא גופא

דברייתא

קשיא

מיניה וביה.

מצד אחד

אמרת

"שיאור ישרף"

.

אלמא, אסור

שיאור

בהנאה.

ו

אילו

הדר תני

"ונותנו לפני כלבו"

, אף שהנאה היא לו.

אלמא, מותר

הוא

בהנאה.

אלא שבהכרח

הכי קאמר

התנא בברייתא:

א.

שיאור ישרף

מדובר בשיאור

דרבי מאיר

, שהוא בצק שהכסיפו פניו, ו

ל

פי שיטת

רבי מאיר

, הסובר שהוא חמץ שלוקים עליו וגם אסור בהנאה, ולכן דינו בשריפה.

וכמו כן שיאור

דרבי יהודה

, כשכבר נסדק הבצק כקרני חגבים, ישרף אף

ל

פי שיטת

רבי יהודה

.

ב.

ונותנו לפני כלבו

, את השיאור

דרבי מאיר

, שהכסיפו פניו,

ל

שיטת

רבי יהודה

, כי הוא סובר שבמצב הזה, כאשר עדיין לא נסדקה העיסה, אין זה חמץ כלל והוא מותר בהנאה [אך אין לאכלו, מגזירה דרבנן, ולכן רק נותנה לפני כלבו].

ג.

והאוכלו

לחמץ זה שלפי רבי יהודה הוא מותר בהנאה לוקה

בארבעים

ו

אתאן לרבי מאיר

, שלפיו כל בצק שהכסיפו פניו הוא "שיאור", ולוקה על אכילתו.

ומסביר רב יהודה בשם רב מדוע משנתנו רבי מאיר היא:

הרי מברייתא זו

שמעינן ליה לרבי מאיר

שחמץ

נוקשה

הנמצא

בעיניה

ולא בתערובת, על אף שאינו חמץ גמור, וכמו ששיאור אינו חמץ גמור - אסור

בלאו

.

ו

אם כן,

כל שכן

שסובר רבי מאיר כי

חמץ דגן גמור

כשהוא

על ידי תערובת

אסור לאוכלו בלאו מן התורה.

שסובר רב יהודה, שחמץ גמור בתערובת הוא יותר חמור מחמץ נוקשה, על אף שהוא בעין.

ולכן משנתנו, האוסרת את תערובת החמץ ואת החמץ הנוקשה בלאו - רבי מאיר היא.

רב נחמן אמר

: מתניתין -

רבי אליעזר היא!

דתניא: על

אכילת

חמץ דגן גמור, ענוש

האוכלו בעונש

כרת.

על עירובו

[תערובת חמץ], האוכלו עובר

בלאו

-

דברי רבי אליעזר

.

ואף שכאשר הוא אוכל רק כזית מן התערובת, הוא אינו אוכל כזית שלם מהחמץ עצמו, אלא מעורב בו גם מן ההיתר, בכל זאת מצטרף ההיתר להשלים את האיסור לשיעור כזית.

וחכמים אומרים: על חמץ דגן גמור, ענוש כרת.

על עירובו

אינו עובר

בלא כלום

.

ומסיק רב נחמן דבריו:

ושמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר

"חמץ דגן גמור על ידי תערובת,

מוזהר עליו

בלאו"

.

ו

אם כן,

כל שכן

חמץ

נוקשה בעיניה

שיהא מוזהר עליו בלאו. לפי שסובר רב נחמן כי חמץ נוקשה בעין הוא חמור מחמץ גמור בתערובת, ולכן, משנתנו - רבי אליעזר היא.

והוינן בה:

ורב נחמן

-

מאי טעמא לא אמר כרב יהודה

, דמתניתין רבי מאיר היא?

ומשנינן: משום

דאמר לך

רב נחמן:

דילמא, עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם

דעובר בלאו,

אלא

רק בשיאור, לפי שהוא חמץ שאינו גמור הדומה לחמץ

נוקשה

, והוא

בעיניה. אבל

ב

חמץ דגן גמור על ידי תערובת לא

קאמר רבי מאיר שעובר עליו בלאו. ודילמא אינו עובר עליו כלל, לפי שהוא קל מחמץ נוקשה בעין.

ותו הוינן בה:

ורב יהודה

[בשם רב] -

מאי טעמא לא אמר כרב נחמן,

דמתניתין רבי אליעזר היא? -

משום

דאמר לך

רב יהודה:

עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם

שעובר בלאו,

אלא בחמץ דגן גמור על ידי תערובת. אבל

בחמץ

נוקשה בעיניה לא קאמר

. ודילמא אינו עובר עליו כלל. לפי שהוא קל מחמץ גמור בתערובת.

בפרשת בא [בפרק טו] נאמרו שלשה פסוקים בענין אכילת חמץ בפסח.

א. [פסוק טו] כי כל אוכל

חמץ

ונכרתה הנפש ההיא.

ב. [פסוק יט] כי כל אוכל

מחמצת

ונכרתה הנפש ההיא.

ג. [פסוק כ] כל

מחמצת

לא תאכלו.

שני הפסוקים הראשונים עוסקים בעונש על אכילת חמץ או "מחמצת" [כפי שיבואר], ואילו הפסוק השלישי עוסק בלאו עצמו.

בשני הפסוקים הראשונים נאמר הריבוי "כל" ביחס לאדם האוכל את החמץ, ואילו בפסוק השלישי נאמר "כל" ביחס לחמץ הנאכל.

בסוגיה דלהלן יבואר:

מהי ה"מחמצת" האמורה בשני הפסוקים האחרונים.

מה דינה של אשה באיסור אכילת חמץ, ובעונש כרת עליו.

מה הוא העונש על אכילת תערובת חמץ או חמץ נוקשה - מלקות או כרת?

תניא כוותיה דרב יהודה

שחמץ גמור בתערובת הוא יותר חמור מחמץ נוקשה, ולכן אי אפשר לומר שלפי רבי אליעזר האוסר חמץ גמור בתערובת יש לאסור גם חמץ נוקשה:

דתניא: כתיב

"כל מחמצת לא תאכלו"

-

לרבות כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתום המצרי

. שאף על גב שאינם חמץ בעין אלא תערובת חמץ, הרי הם אסורים בלאו. כי לשון הכתוב "מחמצת" [ולא "חמץ"] בא ללמד איסור אכילה אף בחמץ בתערובת.

יכול

אף

יהא ענוש כרת

על אכילתם?

תלמוד לומר: "כי כל אוכל חמץ ונכרתה

הנפש ההיא מישראל".

בא הכתוב ללמדך כי רק על "חמץ" שמשמעותו דוקא כשהוא בעצמו בעין חייבים כרת ולא על תערובתו.

ולכן,

על

אכילת

חמץ דגן גמור בעין ענוש כרת.

אבל,

ועל

אכילת

עירובו

של חמץ בדבר אחר אינו עובר אלא

בלאו

.

ומזה שנקט התנא בברייתא רק את ארבעת מיני החמץ האלה, שהם תערובת חמץ, משמע שרק הם בלבד באיסור לאו.

אבל יתר המינים האחרים האמורים במשנתנו, כגון זומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים, שהם חמץ נוקשה בעין, אינם אסורים בלאו.

ומוכיחה הגמרא:

מאן שמעת ליה דאמר על

עירובו

של חמץ גמור עוברים

בלאו?

רבי אליעזר היא.

ומדלא אסר התנא בברייתא [הסובר כרבי אליעזר] אלא רק חמץ גמור בתערובת,

ואילו נוקשה בעיניה לא קאמר

התנא שאסור בלאו -

שמע מינה

:

חמץ

נוקשה בעיניה

-

לרבי אליעזר לית ליה

שהוא בלאו.

ומוכח כמו שסובר רב יהודה. שלפי רבי אליעזר רק חמץ גמור בתערובת אסור ולא חמץ נוקשה. ולכן לא העמיד רב יהודה את המשנה שאוסרת בלאו גם את החמץ הנוקשה כרבי אליעזר, אלא כרבי מאיר.

ומבארת הגמרא את שיטת רבי אליעזר:

יש להקשות:

ורבי אליעזר

, הרי זה ש

עירובו

של חמץ הוא

בלאו

-

מנא ליה?

פשיטא שמקורו הוא מ

דכתיב

"כל מחמצת לא

תאכלו"

, דמשמע מלשון הכתוב שנקט "מחמצת" במקום "חמץ" שהכונה היא לתערובת חמץ.

אי הכי

-

כרת נמי לחייב

על תערובת חמץ,

דהא כתיב

בענין העונש על אכילת מחמצת

"כי כל אוכל מחמצת

-

ונכרתה

הנפש ההיא מעדת ישראל". ולפי רבי אליעזר הרי "מחמצת" משמעותה חמץ בתערובת.

ומשנינן: "מחמצת" האמורה גבי עונש כרת, אין משמעותה תערובת חמץ.

אלא, הכתוב

ההוא

של "כל אוכל מחמצת, ונכרתה" -

מיבעי ליה

, יש בו צורך כדי ללמוד ממנו,

לכדתניא

:

אין לי

שחייבים כרת על אכילת חמץ

אלא

על חמץ

שנתחמץ מאליו

.

חמץ שנתחמץ

מחמת דבר אחר

[כגון שחימצוהו על ידי שמרי יין] -

מנין

שהוא בכרת?

תלמוד לומר: "כל אוכל מחמצת, ונכרתה

הנפש ההיא מעדת ישראל".

ש"מחמצת" משמעותה חמץ שלא התחמץ בעצמו אלא נתחמץ מחמת דבר אחר.

ושוב מקשינן:

אי הכי

, שהוצרך הכתוב לכתוב פסוק מיוחד לעונש כרת על אכילת חמץ שנתחמץ מחמת דבר אחר, וקרא לו הכתוב "מחמצת", הרי גם ביחס לאיסור לאו הוצרך הכתוב לכתוב פסוק נוסף כדי לאסור חמץ שנתחמץ מחמת דבר אחר.

ואם כן, נימא שהפסוק "כל מחמצת לא תאכלו"

ד

כתיב גבי

לאו

-

נמי להכי הוא דאתא.

שבא הכתוב להשמיענו שעוברים בלאו אף על חמץ בעין שנתחמץ מחמת דבר אחר. ומנא ליה לרבי אליעזר שיש לאו בתערובת חמץ?

ומשנינן: לעולם, לא ממשמעות "מחמצת" יליף רבי אליעזר לתערובת חמץ.

אלא, טעמא דרבי אליעזר

הוא

מ

דכתיב

"כל

מחמצת לא תאכלו". שהריבוי "כל" בא לרבות אף תערובת חמץ.

ושוב מקשינן: אם דורש רבי אליעזר את המילה "כל" כריבוי לתערובת חמץ, אם כן,

התם

, בפסוק של עונש כרת,

נמי

-

הכתיב

ריבוי

"כל

אוכל מחמצת ונכרתה". ואם כן, יתרבה עירובו של חמץ אף לעונש כרת!?

ומשנינן:

ההוא

"כל" דכתיב בפסוק "כל אוכל מחמצת ונכרתה" -

מיבעי ליה לרבות את הנשים

לאוסרן באכילת חמץ.

ותמהה הגמרא על כך שצריך את הריבוי לאסור נשים בחמץ:

והרי זה ש

נשים

אסורות באכילת חמץ -

מדרב יהודה אמר רב נפקא!

דאמר רב יהודה אמר רב, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: אמר קרא

לגבי קרבן אשם גזלות

"איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם

למעל מעל בה'" -

השוה

כאן

הכתוב אשה לאיש, לכל עונשין שבתורה

.

ומכך שענש הכתוב את הנשים כמו האנשים במלקות, מוכח שהנשים אסורות בכל הלאוין שבתורה כמו האנשים.

וכיון שמכאן יש ללמוד שנשים אסורות באכילת חמץ, מיותר הריבוי "כל" שבפסוק "כל אוכל מחמצת ונכרתה".

וחוזרת הקושיה, שנרבה ממנו לרבי אליעזר שחייבים כרת אפילו על אכילת תערובת חמץ.

ומשנינן:

איצטריך

בחמץ ריבוי מיוחד לנשים לאוסרן באכילתו.