פסחים 3b — תלמוד אויף ייִדיש

משום בניו,

שהם זכרים, ו

אורחא הוא,

דרכם לרכב, לכן נקט הכתוב לשון רכיבה.

עוד מקשינן:

והכתיב

אצל אביגיל אשת נבל [שמואל - א כה כ],

"ו

היה

היא רוכבת על החמור

ויורדת בסתר ההר, והנה דוד ואנשיו יורדים לקראתה, ותפגש אותם". הרי שנאמר באשה לשון רכיבה?

ומשנינן:

התם,

רכבה בלילה. ו

משום ביעתותא דליליא, אורחא הוא

אף לאשה ברכיבה.

ואיבעית אימא,

אמנם

משום ביעתותא דליליא ליכא,

ואפשר גם בלילה שלא לרכב, אך

משום ביעתותא דדוד איכא,

שנתייראה מדוד שהיה בדרך להרוג את כל בית נבל, ולכן ישבה בצורת רכיבה.

ואיבעית אימא: ביעתותא דדוד נמי ליכא

, אך

משום ביעתותא דהר איכא.

שהרי רכבה במורד ההר, ונתייראה שמא תפול מהחמור.

ומקשינן:

ו

כי

באורייתא מי לא כתיב

"טמא"?

והרי נאמר בתורה בהרבה מקומות "טמא", ולא שינה בהם הכתוב לכתוב "לא טהור".

ומשנינן:

אלא, כל היכא ד

שתי הלשונות, לשון הנקיה והמגונה

כי הדדי נינהו

, שתיהן שוות במספר האותיות,

משתעי,

מדבר הכתוב

בלשון נקיה

. אבל

כל היכא דנפישין מילי,

שיש יותר אותיות בלשון הנקיה מאשר בלשון המגונה,

משתעי

מדבר הכתוב

בלשון קצרה,

אף שאינה נקיה.

[מלבד באותם המקומות המובאים לעיל, שהאריך הכתוב כדי לא לכתוב טמא, כדי ללמדנו שצריך לחזר אחר לשון נקיה במקום שהיא שוה ללשון שאינה נקיה. וביתר המקומות כתב לשון מגונה כדי לקצר, כדי ללמדנו שצריך אדם לשנות לתלמידו דרך קצרה].

כדאמר רב הונא אמר רב, ואמרי לה, אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר: לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה,

שעל ידי כן קל יותר לזכור את תלמודו.

ושוב מקשינן:

ו

כי

כל היכא

ששתי הלשונות, הנקיה והמגונה

דכי הדדי נינהו,

כאשר הן שוות במנין האותיות,

משתעי,

מדבר הכתוב

בלשון כבוד?

והא

"רוכבת"

ו"יושבת", דכי הדדי נינהו,

שמספר אותיותיהן שוה,

ו

בכל זאת

קאמר

קרא באביגיל

"רוכבת"

, אף שאינו לשון כבוד באשה?

ומשנינן:

"רכבת"

כתיב

שם בלא וי"ו. ואילו היה כתוב "יושבת" היה צריך להוסיף אות אחת.

ואין לשאול שיכתוב "ישבת" בלא וי"ו? משום שהתורה אינה כותבת בכתיב חסר אלא במקום שהוא בא לאיזה דרשה, וכאן אין שום דרשה ל"ישבת". אבל החסר של "רכבת" בא לדרשה זו עצמה - ללמד שיש לתפוס לשון קצרה על אף שהיא מגונה.

הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דרב. חד אמר: שויתינן האי שמעתא,

יגעתי בסוגיא זו עד שהתעייפתי

כדבר אחר מסנקן,

כחזיר עייף.

וחד אמר: שויתינן האי שמעתא כגדי מסנקן

.

ולא אישתעי רב בהדי דהאיך.

רב הפסיק מלדבר עם אותו תלמיד שאמר "דבר אחר מסנקן", משום שדיבר בלשון מגונה.

הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דהלל

.

וחד מינייהו

היה

רבן יוחנן בן זכאי

.

ואמרי לה,

ששני התלמידים היו יושבים

קמיה דרבי

.

וחד מינייהו

היה

רבי יוחנן

.

חד אמר: מפני מה בוצרין

ענבים

בטהרה

בכלים טהורים,

ואין מוסקין

זיתים [מסיקה - כינוי ללקיטת זיתים, כמו בצירה בענבים]

בטהרה?

וחד אמר: מפני מה בוצרין בטהרה, ומוסקין בטומאה

בכלים טמאים?

אמר

רבם:

מובטח אני בזה

שאמר "אין מוסקין בטהרה"

ש

עתיד להיות

מורה הוראה בישראל

. מפני שדיבר בלשון נקיה.

ולא היה ימים מועטים, עד שהורה הוראה בישראל!

הנהו תלתא כהני

שהיו במקדש.

חד אמר להו

לחביריו:

הגיעני

מלחם הפנים לחלקי, כמות מועטת

כפול

.

וחד אמר: הגיעני כזית

מהלחם.

וחד אמר: הגיעני

מעט לחם,

כזנב הלטאה

.

בדקו אחריו

של זה שדיבר בלשון מגונה, שאמר "כזנב הלטאה",

ומצאו בו שמץ פסול

כהונה, שנתברר שהיה כהן חלל.

ותמהינן: מדוע בדקו אחר יחוסו?

והא תנן

במסכת קידושין [עו א] לענין בדיקת יוחסין בנוגע לנישואין:

אין בודקין מן המזבח ולמעלה.

כהן ששימש בעבודת במזבח, אין צריך לבדוק ביחוסו בדורות שלמעלה ממנו אם אין בהם פסול משפחה, או פסול כהונה, משום שאם הוא לא היה כשר וראוי לכהונה, לא היו מניחים אותו לשמש במזבח. שכך שנינו במסכת מדות, שבית דין הגדול שבלשכת הגזית היו בודקים את כל הכהנים והלויים ביחוסם לפני שנכנסו לעבודת המקדש.

וגם כאן, כיון שאותו כהן כבר שימש בכהונה, ודאי כבר בדקו אותו. ומדוע בדקוהו שוב?

ומשנינן:

לא תימא

שבדקו את יחוסו ומצאו בו

שמץ פסול, אלא אימא,

שבדקו ומצאו בו

שחץ פסול,

שראו בו שהוא גס רוח ומבזה קדשי שמים. לפיכך, אינו ראוי לשמש. וכעין מה שאמרו, כל כהן שאינו מודה בכל עבודות הכהונה שנצטוו עליהם משמים, אינו נוטל חלק בחלוקת קדשים.

ואיבעית אימא,

לעולם בדקו אחריו את כשרות יחוסו, ואף שבעלמא "אין בודקין מן המזבח ולמעלה",

שאני התם, דאיהו דארע נפשיה,

הוא ערער את חזקת כשרותו בכך שנקט לשון שאינה נקיה, עד שהוצרכו לבודקו, ואז התברר שמלכתחילה לא בדקו אותו היטיב.

ההוא ארמאה

[גוי ארמי],

דהוה סליק

שהיה עולה לבית המקדש בערב פסח,

ואכיל

מבשר קרבן ה

פסחים בירושלים

. וכשחזר לעירו היה מתרברב, ו

אמר: כתיב

בתורה [שמות יב מג]

"כל בן

נכר

לא יאכל בו"

מקרן הפסח. ועוד נאמר על הפסח [שם מח]

"כל ערל לא יאכל בו"

.

ואנא,

אף שערל ובן נכר אני,

הא קאכילנא משופרי שופרי,

מהחלק המשובח ביותר של הפסח!

אמר ליה רבי יהודה בן בתירא: מי קא ספו,

וכי נותנים

לך

לאכול

מאליה

של הפסח, שהוא הבשר השמן ביותר שבו? והרי לא נתנו לך אלא מן הכחוש שבבשר הפסח!

אמר ליה

הנכרי: אכן,

לא

נתנו לי מן האליה.

אמר ליה

רבי יהודה בן בתירא:

כי סלקת להתם,

בפעם הבאה כשתעלה לירושלים

אימא להו,

אמור להם:

ספו לי,

האכילוני

מאליה

.

ונתכוין רבי יהודה בן בתירא להכשילו בכך. שהרי האליה קריבה על גבי המזבח, ואסורה באכילה. ומתוך שיבקש לאכול ממנה יתגלה הדבר שהוא אינו מישראל.

ולא היה ביד רבי יהודה בן בתירא האפשרות להורגו, ולכן סיבב כך את הדברים.

כי סליק,

כאשר עלה שוב לירושלים,

אמר להו

לישראל:

מאליה

של הפסח

ספו לי!

אמרו ליה

: הרי

אליה לגבוה

[למזבח]

סלקא

.

וחזרו ו

אמרו ליה: מאן אמר לך הכי

לבקש לאכול מהאליה?

אמר להו: רבי יהודה בן בתירא

הוא שאמר לי שאתם בודאי מקפידים לא לתת לי רק מהבשר הכחוש. ואני, הלא השתתפתי בקניית הקרבן בדיוק כמוכם, ומדוע אתם מקפחים אותי.

אמרו: מאי האי דקמן?

מה פשר הדבר הזה שלפנינו!? והרי לא יתכן שרבי יהודה בן בתירא יאמר לו כן.

בדקו בתריה

[אחריו]

ואשכחוהו דארמאה הוא,

התברר שהוא נכרי,

וקטלוהו

.

שלחו ליה לרבי יהודה בן בתירא: שלם

[שלום]

לך רבי יהודה בן בתירא

.

דאת

יושב

בנציבין

[שם עירו של רבי יהודה בן בתירא],

ומצודתך פרוסה בירושלים!

והובא מעשה זה כאן אגב המעשה הקודם, ששניהם גרמו לעצמם שיבדקו אחריהם.

רב כהנא חלש

[חלה],

שדרוה רבנן,

שלחו החכמים

לרבי יהושע בריה דרב אידי

אליו, ו

אמרו ליה: זיל בדוק מאי דיניה

[מה מצבו].

אתא

רבי יהושע בריה דרב אידי,

אשכחיה,

מצאו לרב כהנא,

דנח נפשיה

[שמת].

קרעיה

רבי יהושע בריה דרב אידי

ללבושיה, ואהדריה לקרעיה לאחוריה,

הפך את הקרע לאחוריו, כדי שלא יבהלו רבנן כשיראו בבת אחת את הקרע, ויבינו שרב כהנא מת.

ובכי ואתי,

והגיע לפני רבנן כשהוא בוכה.

אמרו ליה

רבנן: האם

נח נפשיה

דרב כהנא?

אמר להו

: מעצמכם הבנתם כן. אך

אנא, לא קאמינא,

לא אמרתי לכם בשורה זו במפורש, כי כתיב [משלי י יח]

"ומוציא דבה, הוא כסיל"

.

יוחנן חקוקאה

[כך היה כינויו]

נפק לקרייתא,

יצא לסייר בכפרים לבדוק את התבואות.

כי אתא,

כשחזר,

אמרו ליה

שאלוהו:

חיטין נעשו יפות,

האם בשלו כראוי?

אמר להם: שעורים נעשו יפות!

ומתוך דבריו השתמע שהחיטין לא נעשו יפות, אך הוא לא רצה לומר זאת בפירוש, כדי שלא להוציא דבר רע מפיו.

אמרו ליה

: מה אתה משיבנו על השעורים שאינם מאכל אדם.

צא ובשר

על כך

לסוסים ולחמורים

שזה מאכלם, כ

דכתיב

[מלכים - א ה ח]

"השעורים והתבן לסוסים ולרכש"

!

ותמהה הגמרא:

מאי הוי ליה למימר?

כיצד היה יכול לומר אחרת, מבלי שיוציא דבר גרוע מפיו? ומשנינן: היה לו לומר

"אשתקד נעשו חיטין יפות"

. ומתוך כך יבינו שהשנה לא נעשו החיטין יפות.

אי נמי

: היה יכול לומר

"עדשים נעשו יפות"

, שעדשים הם מאכל אדם, ולא היה צריך לדבר על מאכל בהמה.