טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
פסחים 36b — תלמוד אויף ייִדיש
פסחים 36b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — פסחים 36b
לפיכך,
אוציא חטין ושעורין
שאין יוצאין בהן ידי חובת מצה, לפי
ש
משבעת המינים הן, ו
יש במינן ביכורים.
לא כן הוא. שהרי
תלמוד לומר
: "בערב תאכלו
מצות"
. אף
מצות
חיטין ושעורין
ריבה.
ותמהינן:
אי מצות מצות ריבה,
נימא ד
אפילו
ב
ביכורים נמי
יצא ידי חובתו! ומדוע מרבינן דוקא מין שישנו בביכורים?
ומסקינן: אלא
הדר ביה רבי עקיבא
מדרשה זו. וחזר למעט ביכורים משום שאינם נאכלים בכל מושבות, כדרבי יוסי הגלילי.
דתניא: יכול יצא אדם ידי חובתו ב
מצת
בכורים?
-
תלמוד לומר: "בכל מושבותיכם תאכלו מצות"
.
מצה הנאכלת
בכל מושבות
יוצאים בה.
יצאו בכורים
, שמשום
שאין נאכלים בכל מושבות אלא בירושלים
, אין יוצאין בהם.
יכול שאני מוציא
משום כן
אף
מצת
מעשר שני
בירושלים? שהרי אף היא אינה נאכלת בכל מושבות אלא בירושלים . ואחר שנכנסה לירושלים, שוב אינה מתחללת, ואין לה היתר לאוכלה חוץ לירושלים. שהרי משקלטו מחיצות העיר את המעשר שני, מדרבנן שוב אינו מתחלל. ואם כן, לא יצאו בה ידי חובה - לא כן הוא.
שהרי
תלמוד לומר: "מצות"
בלשון רבים, אף
מצות
מעשר שני
ריבה.
והוינן בה:
ומה ראית לרבות
מצת
מעשר שני
מ"מצות",
ולהוציא
מצת
בכורים
מ"מושבותיכם"? נימא איפכא. ויתמעט מעשר שני מ"מושבותיכם", ויתרבו בכורים מ"מצות".
ומשנינן:
מרבה אני מעשר שני
, משום
ש
לפעמים
יש לו היתר
להיאכל
בכל מושבות
על ידי חילול, אף לאחר שנכנס לירושלים. ו
כדרבי אלעזר
המובא בסמוך.
ומוציא אני בכורים שאין להן היתר
להיאכל
בכל מושבות
חוץ לירושלים, בשום אופן, שהרי אין פדיון לביכורים.
דאמר רבי אלעזר: מנין למעשר שני שנטמא
ונאסר באכילה,
שפודין אותו אפילו
כשהוא כבר
בירושלים?
-
תלמוד לומר
בו:
"כי לא תוכל שאתו
וגו' ונתת בכסף, וצרת הכסף בידך, והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך".
ואין
"שאת"
אלא אכילה
. כמו
שנאמר
ביוסף ואחיו,
"וישא משאות מאת פניו
אליהם". שהביא לפניהם מאכלים.
והכי דרשינן לקרא: אם נטמא המעשר ושוב אינך יכול לאוכלו, פדהו בכסף. ויתקדש הכסף בקדושת מעשר שני. ואחר כך תחלל את הכסף בירושלים על אוכל, ותאכלנו בקדושת מעשר שני.
[מיהו, פשטא דקרא לא בהכי איירי. אלא במי שהוא רחוק מירושלים, ואינו יכול לשאת את המעשר עצמו לירושלים. שהוא מחללו על מעות, ומביאם לירושלים].
ומאחר שמצינו במעשר שני שנטמא, שיש לו חילול אף בירושלים, שוב קרינן ביה "יש לו היתר במושבות", אף כשהוא טהור. הלכך יוצאים בו בירושלים ידי חובת מצה.
ומסיימת הגמרא את ההוכחה לכך שחזר בו רבי עקיבא ממה שמיעט ביכורים מהיקש מצה למרור:
הרי מבואר בברייתא הנ"ל, דדוקא בכורים ממעטינן מ"בכל מושבותיכם". אבל במצת מעשר שני יוצאים ידי חובה. ו
מאן שמעת ליה דאמר במעשר שני, דנפיק ביה
ידי מצה? - הלא
רבי עקיבא
אמר כן. דאילו רבי יוסי הגלילי ממעט אף מעשר שני, כדאיתא לעיל. אלמא, הך ברייתא אזלא כרבי עקיבא. וקממעיט להו לביכורים מ"בכל מושבותיכם", ולא מהיקש מצה למרור.
שמע מינה, הדר ביה
רבי עקיבא מההוא היקשא.
ותו הוינן:
ורבי יוסי הגלילי
, למה הוא צריך למעט בכורים מ"בכל מושבותיכם"?
תיפוק ליה מ"לחם עוני"
. שהרי מהאי קרא מיעט לעיל מעשר שני. דדוקא
מי שנאכל ב"אוני"
[אנינות], יוצאים בו ידי חובת מצה.
יצא זה
מעשר שני
שאין נאכל
באנינות,
אלא בשמחה
. והכי נמי ימעט בכורים, לפי שאינם נאכלים באנינות.
ומשנינן: רבי יוסי הגלילי
סבר ליה כרבי שמעון
, ומתיר לאכול בכורים באנינות.
וכ
דתניא: ביכורים אסורים לאונן
.
ורבי שמעון מתיר.
והוינן בה:
מאי טעמא דרבנן
האוסרים אכילת ביכורים לאונן?
ומשנינן: משום
דכתיב, "לא תוכל לאכול בשעריך
מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרבך וצאנך, וכל נדריך אשר תדור, ונדבותיך ותרומת ידך". ורישא דקרא מישתעי במעשר שני, שאינו נאכל אלא בירושלים.
ואמר מר: "תרומת ידך"
דכתיב בסיפא דקרא,
אלו בכורים
. דהא כתיב בהם "יד". שנאמר "ולקח הכהן הטנא מידך". ללמד, שאף הם אין נאכלים אלא בירושלים. הרי
דאיתקש ביכורים למעשר
שני.
מה מעשר
שני
אסור לאונן
, כדכתיב ביה "לא אכלתי באוני ממנו",
אף ביכורים, אסור לאונן
לאוכלם.
ורבי שמעון
מתיר בכורים לאונן, משום ד
"תרומה"
קרינהו רחמנא
בהאי קרא. כדכתיב, "תרומת ידך".
מה תרומה מותרת לאונן
[כדדרשינן מ"וכל זר לא יאכל קדש", זרות אמרתי לך, ולא אנינות],
אף בכורים מותר לאונן.
ותו הוינן:
ורבי שמעון, נהי דהיקיש
בכורים למעשר
לית ליה
, מכל מקום יאסרו לאונן, משום ד
"שמחה"
מיהא מיכתב כתיבא בהו
. כדכתיב בסוף פרשת ביכורים,
"ושמחת בכל הטוב
אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך"! ונדרוש מהא לאסור את האונן בביכורים, לפי שאינו בשמחה.
ומשנינן:
ההוא
"ושמחת",
לזמן שמחה הוא דאתא!
שהמביא ביכורים לעזרה, קורא פרשת "ארמי אובד אבי". כדכתיב "וענית ואמרת לפני ה' אלהיך, ארמי אובד אמי וגו'". ומדכתיב "ושמחת", ילפינן דאין מצות קריאה נוהגת אלא בזמן שהאדם שמח בתבואתו.
כ
דתנן: מעצרת ועד החג
[משבועות עד סוכות],
מביא
ביכורים,
וקורא
פרשת "ארמי אובד אבי"! לפי שעצרת היא זמן קצירת התבואה. והחג הוא זמן לקיטת התבואה ואסיפתה. ובתוך הזמן הזה לבו שמח בתבואתו.
מהחג ועד חנוכה, מביא
ביכורים. אבל
אינו קורא
בזמן הבאתם פרשת "ארמי אובד אבי"! לפי שכבר אינו זמן שמחה.
ומחנוכה ועד עצרת, אינו זמן הבאת ביכורים כלל. כדדרשינן בסיפרי, "אשר תביא מארצך" - כל זמן שמצויים הפירות על פני ארצך, שעדיין לא כלו לחיה מן השדה, אתה מביא ביכורים. ומחנוכה ואילך כבר אינם מצויים הפירות בשדה .
תנו רבנן
: כתיב במצה
"לחם עוני"
. וממעטינן,
פרט לחלוט
[במים רותחים ].
ו
פרט למצה העשויה בצורת
אשישה
[גלוסקה גדולה], שאין יוצאין בהן, לפי שהן חשובות, ואינן "לחם עוני" .
יכול לא יצא אדם אלא בפת הדראה
[פת קיבר, שניטל כל הדרה. והיא פת העשויה מסובין ], שדוקא היא קרויה "לחם עוני", אבל לא יצא בפת נקיה?
תלמוד לומר: "מצות"
בלשון רבים, אף שאר
מצות ריבה. ואפילו כמצות של שלמה
המלך, שהיו עשויות מסולת נקיה.
אם כן, מה תלמוד לומר
"לחם עוני"?
-
פרט לחלוט ואשישה.
והוינן בה:
ומאי
[מהיכן]
משמע דהאי
"אשישה", לישנא דחשיבותא היא?
ומשנינן:
מדכתיב
בדוד [ביום ששב ארון ה' לעיר דוד],
"ויחלק לכל העם לכל המון ישראל למאיש ועד אישה, לאיש חלת לחם אחת ואשפר אחד ואשישה אחת
, וילך כל העם איש לביתו".
ואמר רב חנן בר אבא: "אשפר"
, הוא
אחד מששה
שב
פר!
כלומר, נתח בשר שהוא שישית פר.
"אשישה"
, היא גלוסקה גדולה ששעורה הוא
אחד מששה
ש
באיפה!
ופליגא
רב חנן א
דשמואל. דאמר שמואל: אשישה
אינה דבר מאכל כלל, אלא היא
גרבא דחמרא
[איפת יין]. וכ
דכתיב
"ואהבי אשישי ענבים"
. שאמר ה' אל הושע על ישראל, שהם פונים לאלהים אחרים, ואוהבים הם אשישי ענבים. אלמא, "אשישה" מדת יין היא.
תנו רבנן: אין אופין פת עבה בפסח!
שמחמת שהיא עבה, אי אפשר לשומרה מחימוץ -
דברי בית שמאי.