פסחים 21a — תלמוד אויף ייִדיש

וכשאמר דבר זה,

אמרו לו

חכמי דורו: אין הלכה כמותך. לפי ש

אין הכרעת

דעת

שלישית מכרעת

.

שהרי ממה שלא אמרו בית שמאי "בין בבית בין בשדה תשפך חבל", ומדלא אמרו בית הלל "בין בבית ובין בשדה תעשה זילוף", משמע, דכלל לא עלה על דעתם לחלק בזה.

אלמא, לאו בתקלה פליגי. אלא מטעמא אחרינא אסרו בית שמאי. והא דחיישת לתקלה, שיטה שלישית היא. ואינה ענין למחלוקת בית שמאי ובית הלל כלל.

והיינו דאמרינן "תקלה עצמה - תנאי היא". דפליגי בה רבי ישמעאל ברבי יוסי ורבנן.

שנינו לעיל: חבית של תרומה שנשברה וכו', ואם לאו - רבי אליעזר אומר: תרד ותטמא, ואל יטמאנה ביד. ורבי יהושע אומר: יטמאנה ביד!

אמר רבי יוסי בר חנינא: מחלוקת,

כשיש בתרומה שיעור סאה, ש

נפלה לפחות ממאה סאה חולין טמאין

. לפי שאין התרומה בטלה ברוב חולין, עד שיהיו בחולין מאה שיעורים כמותה כנגדה. אבל בפחות מכך, הרי היא אוסרת את כל התערובת. ובכי האי גוונא איכא הפסד מרובה דחולין.

אבל

אם

נפלה

תרומה

למאה

סאין

חולין טמאין, לדברי הכל תרד

לתוכם

ותטמא, ואל יטמאנה ביד

. שהרי התרומה בטילה באחד ממאה. ואף אם תיפול לתוך החולין, יהיה מותר לזר לאוכלם. וכיון דליכא בזה הפסד, אסור לטמאותה בחנם.

תניא נמי הכי: חבית שנשברה בגת העליונה, ותחתיה

שיעור

מאה

חביות

חולין טמאין, מודה רבי אליעזר לרבי יהושע, שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה, יציל. ואם לאו, תרד ותטמא ואל יטמאנה ביד

.

ותמהינן: מאי

האי

דקתני

"מודה רבי אליעזר לרבי יהושע"?

והרי

"מודה רבי יהושע לרבי אליעזר", מיבעי ליה למיתני!

שכיון דלית בזה הפסד חולין, לכולי עלמא לא יטמאנה, כאמור לעיל.

אמר רבא: איפוך

. והכי קתני "מודה רבי יהושע לרבי אליעזר".

רב הונא בריה דרב יהושע אמר: לעולם לא תיפוך

. ולא אסיפא קאי אלא ארישא. דהא דקתני "אם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל" -

הכא במאי עסקינן, בכלי שתוכו טהור וגבו טמא.

מהו דתימא ניגזור

שלא יציל בתוכו את התרומה הטהורה, משום ד

דילמא נגע גבו

הטמא של הכלי

בתרומה

ויטמאנה.

קא משמע לן

שמודה רבי אליעזר דלא חיישינן להכי, ומותר להציל בתוכו של הכלי, שהוא טהור.

ומשכחת לה בכלי שנטמא במשקין. שכיון שאין טומאתו אלא מדרבנן, אם נטמא גבו לא נטמא תוכו. שהקלו חכמים בטומאתו, בשביל שיהיה בו היכר שאינו טמא אלא מדרבנן, כדי שלא יבואו לשרוף תרומה וקדשים שנטמאו על ידו.

הדרן עלך פרק אור לארבעה עשר

--- title: "חברותא - פסחים — פרק שני - כל שעה" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02340.html#HtmpReportNum0001L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0001L5" --- פרק שני - כל שעה

Оригинал главы פרק שני - כל שעה

מתניתין:

א.

כל שעה שמותר

לו לאדם

לאכול

מן החמץ בערב הפסח, הרי האדם

מאכיל

ממנו

לבהמה ולחיה ולעופות

. אבל בשעה שאסור לאכול מן החמץ, אף אסור להאכילו לבהמתו. משום שבכך הוא נהנה מן החמץ, וכבר אסור אז החמץ בהנאה.

ו

כן הוא

מוכר לנכרי

חמץ, בזמן שהוא מותר באכילה, ולא לאחר מכן. לפי שאף המכירה לנכרי היא בכלל הנאה.

וכן הוא

מותר בהנאתו

. ובגמרא מפרש למאי צריכא.

אבל כש

עבר זמנו

של היתר אכילת החמץ, דהיינו משש שעות ולמעלה,

אסור

הוא

בהנאת ו.

ו

אף

לא יסיק בו

אז את ה

תנור ו

את ה

כירים!

ובגמרא יבואר מאי קא משמע לן.

ב.

רבי יהודה אומר: אין ביעור חמץ אלא

ב

שריפה

וחכמים אומרים

: יוצא אדם ידי חובת ביעור החמץ

א

ף כשהוא

מפררו וזורה

אותו

לרוח, או

על ידי שהוא

מטיל

אותו

לים

.

גמרא:

שנינו במתניתין:

כל שעה שמותר לאכול, מאכיל

.

ודייקינן מינה:

הא כל שעה שאינו מותר לאכול,

אף

אינו מאכיל!

שמזמן שנאסר החמץ באכילה, הרי הוא נאסר אף בהנאה.

והוינן בה:

לימא מתניתין דלא כרבי יהודה

, אלא כרבי מאיר.

דאי

ל

רבי יהודה, הא איכא

שעה

חמש,

דאף

דאינו אוכל

בה חמץ, הרי הוא

מאכיל!

שעדיין מותר אז החמץ בהנאה.

וכ

דתנן: רבי מאיר אומר: אוכלין

את החמץ בערב פסח

כל חמש

שעות ראשונות של היום,

ושורפין

אותו

בתחלת שש

שעות.

שמן התורה אין נאסר החמץ אלא מתחלת שעה שביעית. וגזרו חכמים לאסור את אכילתו והנאתו מתחלת השעה הששית. לפי שאדם טועה בשעה אחת. וחיישינן שמא יטעה בשעה השביעית ויסבור שהיא הששית, ויעבור על איסור דאורייתא.

רבי יהודה אומר: אוכלין

חמץ

כל ארבע

בלבד. גזירה משום יום המעונן, שיש לחוש בו לטעות של שתי שעות.

ותולין

את החמץ

כל חמש

. שאין אוכלין ממנו, אבל עדיין אין צריך לשורפו. לפי שהוא עדיין מותר בהנאה.

ושורפין בתחלת שש

. שאף על ההנאה גזרו בשעה ששית. מיהו לא החמירו בהנאה כבאכילה, ולא חששו בה כי אם לטעות של שעה אחת.

הלכך, לא אתיא מתניתין כרבי יהודה. שהרי לדידיה, בשעה חמש אינו אוכל, אבל עדיין הוא מאכיל בה לבהמתו מן החמץ.

ותמהינן:

ואלא מאי

, מתניתין

רבי מאיר היא?

הא לדידיה זמן איסור האכילה וזמן איסור ההנאה שוים. ואכתי קשיא לישנא דמתניתין.

דמאי

האי

דקתני

"כל שעה שמותר לאכול מאכיל"?

"כל שעה שאוכל מאכיל"

מיבעי ליה

למיתני. שלשון "מותר לאכול, מאכיל", משמע שבשני בני אדם מיירי. וכל שעה שמותר לזה לאכול, מותר לחבירו להאכיל. ואילו לרבי מאיר, אף באותו אדם הוא כן. שכל זמן שהוא עצמו אוכל, הרי הוא מאכיל.

אמר רבה בר עולא: מתניתין רבן גמליאל היא

.

דתנן: רבן גמליאל אומר

: חמצי

חולין נאכלין כל ארבע

שעות בלבד! שחששו בהם חכמים לטעות של שתי שעות. אבל חמץ

תרומה

נאכל

כל חמש

שעות! שלפי שאסור להפסיד תרומה וקדשים, לא גזרו בהם חכמים אלא שעה אחת.

ובין תרומה ובין חולין, מותרים בהנאה כל חמש,

ושורפין

אותם

בתחלת שש

.

וכן אית ליה לתנא דמתניתין.

והכי קאמר: כל שעה

חמש

שמותר

בה

לאכול לכהן בתרומה

, אף

הישראל מאכיל

בה

חולין לבהמה חיה ולעופות

. אבל לאחר מכן, כשכבר נאסר הכהן באכילת תרומה, אף נאסר הישראל בהנאת החולין.

שנינו במתניתין: מאכיל לבהמה לחיה ולעופות.

והוינן בה:

למה לי למיתנא בהמה, ולמה לי למיתנא

אף

חיה?

והא די אם ישמיענו התנא באחד מהם, שמותר להאכילם חמץ כל חמש.

ומשנינן:

צריכא

לתרוייהו.

דאי תנא

"בהמה"

בלבד, הוה אמינא דדוקא לבהמה מאכיל. משום

ד

אף

אי משיירא

מן החמץ אין דרכה להצניעו. ומאחר ד

חזי לה

הבעלים לחמץ ששיירה, יבערנו.

אבל

ב

חיה

, חיישינן דתשייר מן החמץ.

ואי משיירא, קמצנעא לה

לחמץ ששיירה, ולא ימצאנו הבעלים ולא יבערנו, ויעבור עליו ב"בל ימצא". הלכך,

אימא לא

יאכילנה אף קודם זמן האיסור.

ואי תנא

"חיה"

, הוה אמינא דדוקא לחיה מאכיל.

משום ד

אף

אי משיירא

מהחמץ, לא יעבור עליו הבעלים ב"בל יראה", דהא

מיהת מצנעא

לחמץ, ואין הוא נראה לעין [ואין הוא עובר אלא ב"בל ימצא" בלבד ].

חסר טקסט (חברותא)

אבל בהמה זימנין דמשיירא ולא מסיק אדעתיה וקאי עליה בבל יראה ובבל ימצא אימא לא צריכא

עופות למה לי איידי דתנא בהמה וחיה תנא נמי עופות:

ומוכרו לנכרי: פשיטא לאפוקי מהאי תנא דתניא בית שמאי אומרים לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם פסח ובית הלל אומרים כל שעה שמותר לאכול מותר למכור