פסחים 20a — תלמוד אויף ייִדיש

ו

כד

אמר רבי יוחנן: ספק טומאה

בדבר שאין בו דעת לישאל, אם הטומאה באה

בידי אדם

נשאלין עליה!

כלומר, ספק טומאה זה נחשב כאילו הוא אירע בדבר שיש בו דעת להשאל, שספיקו ברשות היחיד טמא.

[עוד ביאר רש"י, שאין לספק טומאה זאת את הדין הפשוט שבכל ספק טומאה בדבר שאין בו דעת לישאל, שהוא טהור, אלא נשאר הספק, ונזקקין הבעלים לשאול בבית דין, מה תהא עליה.

ולא מיבעיא אם הכלי שנולד בו הספק נמצא בידי האדם, אלא

אפילו בכלי המונח על גבי קרקע

, וספק אם הביא האדם עליו את השרץ או לא, הוי נמי

כ

ספק ב

דבר שיש בו דעת לישאל

. כיון שבאה הטומאה על ידי האדם, שיש בו דעת לישאל.

שנינו לעיל: מחט הנמצאת בבשר -

הבשר טמא

.

והוינן בה: הרי קיימא לן, שאין האוכלין מקבלים טומאה אלא אם כן הוכשרו לטומאה, על ידי נתינת משקין עליהם.

ו

האי בשר

-

דאיתכשר במאי?

אי נימא דאיתכשר בדם

.

והא אמר רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מנין לדם קדשים שאינו מכשיר

את האוכלין?

לפי

שנאמר

בדם

"לא תאכלנו, על הארץ

תשפכנו כמים"

. ודרשינן: דוקא

דם

חולין

שנשפך כמים

איתקש למים, וחשיב משקה, והרי הוא

מכשיר

את האוכלין. אבל דם קדשים,

ש

צריך לזורקו על המזבח, ו

אינו נשפך כמים

לא חשיב משקה,

ואינו מכשיר

את האוכלין.

[ודם התמצית שאינו נזרק על המזבח, בלאו הכי לאו משקה הוא. משום שאינו קרוי דם, כדאיתא לעיל].

ואלא

שמא תאמר

דאיתכשר

הבשר

במשקי

[מים] של

בית מטבחייא

.

הא ליכא למימר הכי.

ד

הא אמר רבי יוסי בר חנינא: משקי בית מטבחייא, לא דיין שהן דכן

[טהורים],

אלא ש

אף

אין

הם

מכשירין

את האוכלין.

דסבירא ליה שמן התורה אין מכשירים אלא מים מחוברים. אבל מים שנתלשו וניתנו בכלי, אינם מכשירים את האוכלין מן התורה, אלא מדרבנן בלבד. ובעזרה לא גזרו כן, משום הפסד קדשים.

ואלא

שמא תאמר

דאיתכשר

הבשר

בחיבת הקודש

שהקדשים מקבלים טומאה אף בלא הכשר, משום שחשיבותם ["חיבת הקודש"] עושה אותם לאוכלין המקבלים טומאה .

הא ליכא למימר הכי.

שהרי לא קתני "הבשר פסול", אלא "הבשר טמא". ומשמע שהוא אפילו מטמא אחרים.

ו

אימור

, הא

דמהניא

ליה

חיבת הקודש

לאשוויי להו כאוכלין, אין זה אלא

לאיפסולי

ל

גופיה

דקודש, להכשירו להטמא בעצמו.

אבל לטמא אחרים, ו

למימנא ביה

[בנוגע בו] מדרגות של

ראשון ושני לטומאה

האם

נמי

לענין זה מהני חיבת הקודש?!

וכי תימא שאכן מהני חיבת הקודש לקבלת טומאה, ואף לטמא אחרים, אם כן

תפשוט

מינה הא

דבעי ריש לקיש.

דבעי ריש לקיש:

צריד

[סולת יבשה שלא נגע בה השמן ]

של מנחות

שנטמא, שלא הוכשר אלא בחיבת הקודש,

האם הוא מטמא את הנוגע בו, ו

מונין בו ראשון ושני

לטומאה.

או

דלמא,

לא

מהני חיבת הקודש אלא לטמאות את עצמו בלבד, ולא לטמא אחרים.

ומדלא פשטה ריש לקיש ממתניתין, שמע מינה, לא איתכשר בשר זה בחיבת הקודש, אלא במשקין.

אמר רב יהודה אמר שמואל

: הכא במאי עסקינן,

כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים, והעבירה בנהר

קודם שחיטתה,

ו

אחר כך

שחטה. ועדיין משקה

הנהר

טופח עליה

לאחר שחיטה. ואי אפשר שלא יפול משקה מן העור על הבשר ויכשירו לקבל טומאה מהמחט.

[ולהכי נקט פרה של שלמים, משום שעורה ובשרה לבעלים. ולכן הוא מעבירה בנהר, כדי לייפותם ].

שנינו התם: אם

נמצאת

המחט

בפרש

-

הכל טהור

.

והוינן בה: הא אף אם לא נגעה המחט בבשר, מכל מקום הפרש עצמו נטמא מחמתה.

וניהדר הפרש וניטמייה לבשר

. שהרי נהגו להשקות את הבהמה קודם שחיטתה, כדי שיהיה נח להפשיטה. ולכן הפרש עדיין רך לאחר השחיטה, ותורת משקה עליו. והמשקה מטמא את האוכלין.

אמר רב אדא בר אהבה

: הכא במאי עסקינן,

בפרש עבה

, שאינו מקבל טומאה כלל, משום דלאו משקה הוא.

רב אשי אמר: אפילו תימא

, ב

פרש רכה

איירי מתניתין, נמי אינו מקבל טומאה.

משום דהוי משקה סרוח

, וממעטינן ליה מדכתיב "וכל משקה אשר ישתה" - פרט למשקה סרוח.

תני תנא קמיה דרב ששת: שרץ מטמא את המשקין

מקל וחומר: ומה כלי שנטמא בשרץ מטמא את המשקין, שרץ עצמו לא כל שכן!

ו

אותן

משקין

שנטמאו בשרץ, חוזרים

מטמאין את הכלי

.

וקא סליק אדעתין, דהיינו כרבי יהודה קודם שחזר בו, וסבר שמשקין טמאים מטמאים את הכלי.

ו

אותו ה

כלי

שהוא שני,

מטמא את האוכלין

. שהרי כתיב "כל אשר בתוכו יטמא". וקא סליק אדעתין, דקאי אף על כלי שנטמא ממשקין הבאים מחמת שרץ.

ו

אותם

האוכלין

שהם שלישיים,

מטמאין את המשקין

. וכרבי עקיבא דדריש "יטמא" "יטמא", שהאוכל שנטמא בכלי מטמא את המשקין.

[ואינו כן אליבא דאמת. דהא לא קאמר רבי עקיבא, אלא שאוכלין שניים הבאים מחמת כלי שנטמא בשרץ מטמאים את המשקין. אבל אוכלין שנטמאו בכלי שנטמא במשקין הבאים מחמת שרץ, שאינם אלא שלישי, אינם מטמאים משקים. אלא דעדיפא מיניה פריך].

ו

למדנו

בזה,

שלש טומאות בשרץ

. שטומאת שרץ עושה אף שלישי לטומאה.

ותמהינן: והא כל

הני

שנמנו,

ארבעה הן

. שהמשקין הם ראשון, והכלי הוא שני, והאוכלין הם שלישי, והמשקין - רביעי נינהו.

ומשנינן:

גוז

[חתוך] את ה

משקין ד

נמנו ב

רישא

. והכי קתני: השרץ מטמא את הכלי. והכלי את האוכלין. והאוכלין מטמאים את המשקין. והיינו כרבי עקיבא דאמר: ככר שני עושה שלישי בחולין. אבל שלישי לא עושה רביעי.

והוינן:

אדרבה, גוז משקין דסיפא

. וניתני הכי: השרץ מטמא את המשקין. והמשקין את הכלי. וכלי מטמא את האוכלין. ותו לא. דהשתא שפיר איכא שלש טומאות בלבד.

ודחינן: לא מסתבר לאוקמא בהכי. שהרי

לא אשכחן

שום

תנא דאמר

"משקין מטמאין כלי", אלא רבי יהודה

בלבד אמר כן.

ו

אף הוא

הדר ביה

מכך, כדאיתא לעיל.

ו

כדי שלא תטעה בסדר שלש הטומאות הבאות מחמת שרץ, יהא

סימנך: נזייתא

[עושי שכר]! שקודם הם מניחים את הכלי, ואחר כך נותנים בו את השעורים, ואחר כך את המשקה. וכמו כן הוא סדר טומאת שרץ. השרץ מטמא את הכלי, והכלי מטמא את האוכל, והאוכל מטמא את המשקה.

תנן התם: שרץ שנמצא בתנור

, הרי הוא מטמא את התנור. ו

הפת שבתוכו

נעשית

שניה

בלבד.

מפני ש

אין השרץ נוגע בפת, אלא הוא מטמא את

התנור תחלה

, ועושהו ראשון, והתנור מטמא את הפת ועושה אותה שני לטומאה.

אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא

: והרי קיימא לן שכלי חרס מיטמא מאוירו. ואם נמצא שרץ בחללו, הרי הוא נטמא מחמתו, אף אם לא נגע בו. אלמא, אם נמצאת בתוכו טומאה, הרי הוא כאילו מלא טומאה. ואם כן, הפת שבתוכו, תיטמא ישירות מהשרץ. ד

ניחזי להאי תנור כמאן דמליא טומאה דמי, ותיהוי האי פת ראשונה

לטומאה, כאילו נוגעת ונטמאת מהשרץ עצמו.

אמר ליה

רבא:

לא סלקא דעתך

לומר כן.

ד

הרי

תניא: יכול יהו כל הכלים

, כגון כלי מתכת וכלי עץ, הנתונים בתוך כלי חרס גדול,

מטמאין

[נטמאים]

מאויר כלי חרס

כאשר יש בתוכו שרץ מת?