פסחים 11b — תלמוד אויף ייִדיש

ומשנינן: שאנו

התם

בבכור שאחזו דם

מתוך שאדם בהול

על ממונו

שהכהן [בעל הבכור] ירא שמא ימות הבכור, הלכך

אמרינן, אי שרית ליה

להקיז

במקום שאין עושין בו מום, אתי למעבד

אף

במקום שעושין בו מום

.

ורבנן

סברי, אדרבה, הואיל והוא בהול על ממונו

כל שכן

שיש להתיר לו להקיז במקום שאין עושה בו מום,

דאי לא שרית ליה

להקיז

כלל, אתי

לעבור על דברינו ו

למעבד

הקזה. ושוב אינו מבחין בין מקום שעושה מום למקום שאינו עושה מום, שהרי הכל שוה בעיניו.

ומקשינן:

ומי אמרינן לרבי יהודה

שבמקום ש

אדם בהול על ממונו

יש לגזור?

והתנן

במסכת ביצה:

רבי יהודה אומר: אין מקרדין

[מגרדין] את

הבהמה ביום טוב

במגרדת של ברזל ששיניה דקות כדי לנקותה מהטיט שעליה,

מפני שהוא עושה

בה

חבורה

על ידי הגירוד. ועשיית חבלה בבעל חי היא אב מלאכה ואסורה ביום טוב.

אבל מקרצפין

מותר לגרד אותה במגרדת של עץ ששיניה גסות, ואינה עושה חבורה.

וחכמים אומרים: אין מקרדין

ביום טוב, ו

אף אין מקרצפין

, גזירה קרצוף אטו קידור.

ותניא: איזהו קידור, ואיזהו קרצוף?

קידור

הוא במגרדת ששיניה

קטנים, ו

הרי הם

עושין חבורה

.

קרצוף

הוא במגרדת ששיניה

גדולים, ואין

הם

עושין חבורה

.

הרי שלמרות שגם כאן שייך לומר אדם בהול על ממונו, כי הטיט שעל הבהמה מכחיש אתה ומצערה. אף על פי כן לא גזר רבי יהודה שאם נתיר לו קרצוף, יבא גם לעשות קידור?

ומשנינן: רק

התם

בבבור

דאי שביק ליה

ולא יקיז לו דם

מיית

-

אמרינן

"אדם בהול על ממונו"

.

אבל

הכא

בקרצוף, אף

אי שבק ליה

לבהמה ולא יקרצפנה כלל, אין חשש שתמות, אלא רק

צערא בעלמא הוא

לה מהטיט שדבק בה,

לא אמרינן

"אדם בהול על ממונו"

.

והוינן בה:

ורבי יהודה

, אף שתירצנו שאין לגזור בקרצוף מחמת "אדם בהול על ממונו", אך גם בלאו הכי היה לו לגזור, ד

מאי שנא גבי חמץ דגזר

שלא לבדוק לאחר זמן איסורו, שמא יאכל ממנו,

ומאי שנא גבי קרצוף דלא גזר

שמא יבא לידי קידור. [והרי מלאכת יום טוב אינה חמורה כמו שבת, והוא דומה לחמץ שאין בדלין הימנו]? ומשנינן:

לחם

שלאחר זמן האיסור

בלחם

של כל השנה

מיחלף

. ולכן גוזר רבי יהודה שמא מתוך שהוא רגיל לאכול לחם כל השנה, ישכח ויבא לאכול גם עתה לאחר זמן איסורו.

אבל

קידור בקרצוף לא מיחלף

ואין חשש שאם נתיר לו קרצוף, יבא לעשות אף קידור.

ורבנן סוברים שאף קידור בקרצוף מיחלף, ולכן הם אוסרים אף לקרצף.

מתניתין:

רבי מאיר אומר: אוכלים

את החמץ בערב פסח

כל חמש

שעות הראשונות מהיום,

ושורפין

אותו

בתחילת

השעה ה

שש

ית. ואף על פי שמן התורה מותר לאכול חמץ עד סוף השעה הששית, גזרו רבנן והקדימו בשעה אחת את זמן איסור אכילת חמץ והנאתו, שמא יטעו האנשים ויחשבו על השעה השביעית שהיא ששית.

רבי יהודה אומר: אוכלים

אותו

כל ארבע

שעות בלבד, לפי שאדם טועה אף בשתי שעות, והוא עלול לחשוב על השעה השביעית שהיא חמישית. אך עדיין הוא מותר בהנאה כל השעה החמישית.

ו

לכן

תולין

כלומר שאין אוכלין ואין שורפין אותו

כל חמש

, אלא יכול הוא להאכילו לבהמתו אז.

ושורפין

רק

בתחילת שש

, שמאז הוא אסור אפילו בהנאה מדרבנן, גזירה משום השעה השביעית.

ועוד אמר רבי יהודה: שתי חלות של תודה

מלחמי התודה של חמץ

פסולות

שנפסלו מלאכול [ובגמרא יבואר מדוע נפסלו], היו

מונחות על גב האיצטבא

[ספסל] שבהר הבית, ששם היו אנשים מתקבצים ויושבים, והחלות הללו היו להם לסימן.

א.

כל זמן ש

שתי החלות

מונחות,

עדיין

כל העם אוכלין

חמץ.

ב.

ניטלה אחת

מהן, שבתחילת השעה החמישית היה בא שליח בית דין ונוטל אחת מהחלות, סימן הוא שמעתה

תולין

את החמץ, דהיינו, ש

לא אוכלין ולא שורפין

אותו, לפי שהוא עדיין מותר בהנאה.

ג.

ניטלו שתיהן,

היה זה סימן שהגיעה שעה ששית,

התחילו כל העם שורפין

את חמצם.

רבן גמליאל אומר

: מאכלי חמץ של

חולין, נאכלין

בערב פסח

כל ארבע

שעות בלבד. וכדעת רבי יהודה.

ו

אולם מאכלי חמץ של

תרומה

, נאכלין אף

כל חמש

שעות. לפי שלא גזרו על התרומה כמו שגזרו על החולין, משום שאסור להפסיד תרומה בידים כל זמן שאפשר לאוכלה.

ושורפין

אותה

בתחילת שש

שבשעה הששית גזרו אף על התרומה, משום שרוב בני אדם טועים בין שעה ששית לשביעית.

גמרא:

עדים שבאו להעיד בדיני נפשות, כגון, שפלוני הרג את הנפש, חייבים בית דין לעשות להם דרישה וחקירה, כמו שנאמר "ודרשת וחקרת". ודורשים מהמקראות שצריך לבדוק אותם בשבע חקירות, כגון, באיזה יום בחודש היה המעשה, ובאיזה יום בשבוע, ובאיזו שעה.

ואם הכחישו העדים זה את זה באחד מהחקירות, עדותן בטלה, לפי שנאמר "ודרשת וחקרת והנה אמת נכון הדבר", ומשמע שצריך שתהא עדותן מכוונת.

תנן התם

במסכת סנהדרין:

אחד

מהעדים

אומר: בשנים בחדש

הרג פלוני את הנפש,

ואחד אומר

שהמעשה היה

בשלשה בחדש

, אך שניהם מעידים על אותו יום בשבוע, כגון, שאחד אומר ביום רביעי בשבוע שהוא שני לחשון, והשני אומר ביום רביעי שהוא שלישי לחשון -

עדותן קיימת

, כי שניהם מתכוונים לאותו יום, אלא

שזה

שאומר בשנים בחדש,

יודע בעבורו של חדש,

שעיברו את החדש הקודם והיה מלא, ונקבע ראש חדש ליום השלשים ואחד.

וזה

שאומר בשלשה בחדש,

אינו יודע בעבורו של חדש,

והוא סבור שהחדש הקודם היה חסר, וראש חדש נקבע ביום קודם. ולכן הוא טעה על השני בחדש שהוא השלישי בחדש. שהואיל ויש אנשים שטועים בכך, הרי אף על פי שמצווין אנו בדיני נפשות להפך בזכותו של הנידון, ולחלק את העדות ככל האפשר כדי שתיבטל, ולהציל בכך את הנפש, כמבואר להלן בסוגיא, כאן אין בידינו כח לחלקה.

אבל אם

אחד

מהם

אומר: בשלשה

בחדש היה המעשה,

ואחד

אומר ש

בחמשה

בחדש היה -

עדותן בטלה

, לפי שאין במה לתלות את טעותם, ונמצאו מכחישים זה את זה.

ואם

אחד

מהעדים

אומר: בשתי שעות

מהיום היה המעשה,

ואחד אומר: בשלש שעות

היה -

עדותן קיימת,

לפי שרגיל אדם לטעות בכך, ואין זו הכחשה.

אבל, אם

אחד אומר

שהיה המעשה

בשלש

שעות,

ואחד אומר בחמש

שעות -

עדותן בטלה.

כי אין דרכן של אנשים לטעות עד כדי כך, והרי הם מכחישים זה את זה.

דברי רבי מאיר

.

רבי יהודה אומר

: אף כשאחד אומר שלש והשני אומר חמש

עדותן קיימת

, כי אדם עלול לטעות אף בשיעור כזה. אבל אם

אחד אומר

שהמעשה היה

בחמש

שעות מהיום,

ואחד אומר בשבע

שעות -

עדותן בטלה

אפילו לפי רבי יהודה, משום שלא שייך לטעות בכך,

ש

הרי

בחמש, חמה

עומדת

במזרח

הרקיע,

ו

אילו

בשבע

עומדת ה

חמה במערב

הרקיע. וניתן להבחין בכך על ידי הצל, שאם ינטה את ידו כשהחמה במזרח, יהיה הצל לצד מערב, וכשהחמה במערב, יהיה הצל לצד מזרח.

אמר אביי: כשתמצא לומר,

אם תדקדק בדברי התנאים החולקים תמצא:

לדברי רבי מאיר, אין אדם טועה ולא כלום.

לדברי רבי יהודה, אדם טועה

ב

חצי שעה.

ומפרש אביי:

לדברי רבי מאיר, אין אדם טועה ולא כלום

, ומי שאינו אומר את השעה המדוייקת, הרי הוא שקרן. אלא שלכן מקיים רבי מאיר את העדות כשזה אומר שתי שעות וזה שלש שעות, משום שאנו תולין ששניהם מעידים על אותו רגע. כי ה

מעשה כי הוה

, הוא אירע

במיפק תרתי ומעייל תלת,

כשהשעה השניה יוצאת ונכנסת השעה השלישית.

והא

י עד

דקאמר

שהמעשה היה ב

שתים

, כונתו -

בסוף שתים

.

והא

י עד

דקאמר שלש

, כונתו -

בתחילת שלש

. נמצא ששניהם דייקו בעדותם.

ו

לדברי רבי יהודה אדם טועה

ב

חצי שעה

, ולכן אף כשזה אומר שלש וזה חמש, עדותן קיימת. כי אנו תולין שה

מעשה כי הוה, בפלגא דארבע

בשלש שעות ומחצה

הוה

.

והאי

עד

דקאמר

"שלש"

, כוונתו -

בסוף שלש

.

ו

נמצא שהוא

קטעי

רק ב

פלגא דשעתא לקמיה

שהקדים בחצי שעה מהזמן האמיתי.

והאי

עד

דקאמר חמש

, כונתו -

בתחילת חמש

. ואף הוא

קטעי

ב

פלגא דשעתא לאחוריה

שהוא איחר את הזמן בחצי שעה.

ולקמן תשאל הגמרא, מדוע נתלה שהם מתכונים, זה לסוף השעה וזה לתחילת השעה, אדרבה, מספק היה לנו לומר להיפוך, כדי שההבדל ביניהם יהיה יותר גדול מכפי שהם עלולים לטעות, ובכך תיבטל העדות וינצל הלה ממיתת בית דין?

איכא דאמרי: אמר אביי: כשתמצא לומר, לדברי רבי מאיר, אדם טועה

ב

משהו

.

ולדברי רבי יהודה, אדם טועה

ב

שעה ומשהו!

לדברי רבי מאיר, אדם טועה

ב

משהו

, וכשאחד אומר שתים ואחד אומר שלש, אנו אומרים שזה נתכוין לסוף שתים, וזה לתחילת שלש. ו

מעשה כי הוה, או בסוף שתים הוה, או בתחילת שלש, וחד מינייהו טועה

ב

משהו

, אם בסוף שתים היה המעשה, טועה זה שאמר שלש, במשהו. ואם בתחילת שלש היה המעשה, טועה זה שאמר שתים, במשהו.

ולדברי רבי יהודה, אדם טועה

ב

שעה ומשהו

. וכשאחד אומר שלש והשני אומר חמש, אנו תולין שכונתו של זה לסוף שלש, ושל זה לתחילת חמש.

ומעשה כי הוה, או בסוף שלש, או בתחילת חמש

.