טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
פסחים 116b — תלמוד אויף ייִדיש
פסחים 116b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — פסחים 116b
ואלו הן: פסח, מצה, ומרור
. וכך הוא חייב לומר:
א.
פסח, על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים
[
שנאמר
"ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח
על בתי בני ישראל במצרים"].
ב.
מצה, על שום שנגאלו אבותינו ממצרים
בחפזון ולא הספיק אז בצקם להחמיץ. [
שנאמר
"ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים
עוגות מצות כי לא חמץ"].
ג.
מרור, על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים
.
שנאמר
[
וימררו את חייהם"
].
[עד כאן דברים שחייב לומר].
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים
.
שנאמר
"והגדת לבנך ביום ההוא לאמר: בעבור זה עשה ה'
לי בצאתי ממצרים"
. ומשמע, לי עצמי, ולא רק לאבותינו.
ואומר:
לפיכך, אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו: הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה
.
ונאמר לפניו הללויה!
היינו, את ההלל המתחיל ב"הללויה".
עד היכן הוא אומר
את חלקו הראשון של ההלל, שאומרים עתה קודם הסעודה?
בית שמאי אומרים: עד
"אם הבנים שמחה"
. מזמור ראשון בלבד.
ובית הלל אומרים
: גם "בצאת ישראל",
עד
סופו
"חלמיש למעינו מים"
.
וחותם
, מסיים את ההגדה
ב
ברכת ה
גאולה
.
ונחלקו תנאים בנוסח ברכה זו,
רבי טרפון אומר
: מברך "ברוך
אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים"
.
ולא היה חותם
בסופה ב"ברוך" לפי שהיא ברכה קצרה, שאין בה אלא הודאה בלבד, ודומה לברכת הפירות והמצוות שאינה מסתיימת בברוך.
רבי עקיבא אומר
: צריך להוסיף בה דברי ריצוי ובקשה, והרי זו ברכה ארוכה. ולכן צריך גם לחתום בה.
וזה נוסח התוספת:
כן ה' אלהינו ואלהי אבותינו, יגיענו למועדים ולרגלים אחרים
הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבנים עירך וששים בעבודתך, ונאכל שם
[
מן הפסחים ומן הזבחים
]
כו'
עד ברוך אתה ה' גאל ישראל
.
גמרא:
אמר רבא: צריך שיאמר
מקרא זה
"ואותנו הוציא משם
למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו" [דברים ו כג]. שמכאן אנו למדים שצריך להראות עצמו כאילו הוא יצא משם, שאף אותנו גאל הקב"ה.
אמר רבא
: את ה
מצה צריך להגביה
בשעה שהוא אומר "מצה זו שאנו אוכלין", כדי להראותה למסובים ולחבב את המצוה בעיניהם.
ו
כן את ה
מרור צריך להגביה
כשהוא אומר "מרור זה שאנו אוכלין".
אבל את ה
בשר
של שני התבשילים שבקערה [שאחד מהם זכר לקרבן פסח]
אין צריך להגביה
כשהוא אומר "פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש היה קיים", שהרי אינו אומר "פסח זה".
ולא עוד, אלא ש
אם היה מגביה
נראה כאוכל קדשים בחוץ
, כאילו הקדיש את הבהמה מחיים לשם פסח ואוכלה עתה מחוץ לירושלים.
אמר רב אחא בר יעקב: סומא פטור מלומר הגדה
.
ש
כתיב הכא
בהגדה "והגדת לבנך
בעבור זה
עשה ה' לי".
וכתיב התם
, בבן סורר ומורה,
"בננו זה
סורר ומורה".
ודרשינן בגזירה שוה
מה להלן, פרט לסומין
, שאם היו אביו או אמו עורים אין נוהגים בו דין בן סורר ומורה, ש"בננו זה" משמע שהם מכירים אותו בראית העין.
אף כאן, פרט לסומא
, שהוא פטור מהגדה.
ומקשינן:
איני! והאמר מרימר: שאלתינהו לרבנן דבי רב יוסף
, שאלתי את תלמידי רב יוסף:
מאן
הוא
דאמר אגדתא בי רב יוסף
מי קורא את ההגדה ומוציא את כולם אצל רב יוסף? ו
אמרו: רב יוסף!
וגם שאלתי את תלמידי רב ששת:
מאן
הוא
דאמר אגדתא בי רב ששת
.
ו
אמרו: רב ששת!
והרי רב יוסף ורב ששת היו סומים, ואם סומא פטור מהגדה, איך הם הוציאו את כולם ידי חובתם?
ומשנינן:
קסברי רבנן
, רב יוסף ורב ששת:
מצה בזמן
הזה חיובה הוא רק מ
דרבנן
[שמן התורה אין חייבין במצה רק כשיש קרבן פסח כדכתיב "על מצות ומרורים יאכלהו" כדלקמן קכ א], וממילא גם חיוב ההגדה בזמן הזה אינו אלא מדרבנן [כדדרשינן "בעבור זה", בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך]. ולכן, היו יכולים רב יוסף ורב ששת להוציא הרבים ידי חובתן בהגדה, שהרי גם הסומא חייב במצות מדרבנן.
ומקשינן:
מכלל, דרב אחא בר יעקב סבר: מצה בזמן הזה
חיובה מ
דאורייתא?!
שאם היה סובר שבזמן הזה דרבנן אם כן גם הסומא חייב במצה והגדה מדרבנן, ולמה אמר רב אחא בר יעקב שהסומא פטור מהגדה [שבודאי דיבר בזמן הזה]?
אלא ודאי, הוא סבר שבזמן הזה מצה דאורייתא, וממילא הסומא פטור לגמרי ואפילו מדרבנן, שרבנן לא חייבו את הסומא רק כשעיקר החיוב הוא רק מדרבנן ולא בזמן שעיקר החיוב הוא מדאורייתא.
והא רב אחא בר יעקב הוא דאמר
: [לקמן קכ א]
מצה בזמן הזה דרבנן?
ומתרצינן: לעולם סבר רב אחא בר יעקב שמצה בזמן הזה דרבנן. ומכל מקום הוא סובר שהסומא פטור לגמרי, ואפילו מדרבנן.
משום
קסבר כל דתקון רבנן, כעין דאורייתא תיקון
. וכשם שבזמן שבית המקדש היה קיים היה הסומא פטור ואפילו מדרבנן, כך בזמן הזה לא חייבו רבנן את הסומא במצה והגדה.
ומקשינן:
לרב ששת ולרב יוסף נמי, הא ודאי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון
, ופטור הסומא לגמרי אפילו בזמן הזה. ואם כן, כיצד הם הוציאו את הרבים ידי חובתם, מאחר שהם פטורים לגמרי?
ומשנינן: רב ששת ורב יוסף חולקים על עיקר הדין של רב אחא בר יעקב שהסומא פטור מדאורייתא מהגדה. כי
הכי השתא בשלמא התם
, בבן סורר ומורה,
מדהוה ליה למיכתב
"בננו הוא"
וכתיב
"בננו זה", שמע מינה
שכדי לדרוש
"פרט לסומין"
הוא דאתא
.
אבל הכא, אי לאו
שיהיה כתוב
"בעבור זה", מאי לכתוב?
אלא
"בעבור מצה ומרור"
הוא דאתא
. שתיבת "זה" אינה באה לדרשה, אלא לפשוטו של מקרא, שלכך אוכל מצה ומרור, זכר למה שעשה ה' לי בצאתי ממצרים. ורב ששת ורב יוסף לא קיבלו מרבותיהם את הגזירה שווה של רב אחא בר יעקב.
שנינו במשנה:
לפיכך אנחנו חייבין
, ונאמר לפניו הללויה.