פסחים 114a — תלמוד אויף ייִדיש

וממשיכה עתה הגמרא ואומרת דבר נוסף:

רבי יצחק בן אחא, דשמעתא!

כל רבי יצחק סתם הנזכר בעניני הלכה, הוא רבי יצחק בן אחא.

רבי יצחק בן פנחס, דאגדתא!

רבי יצחק סתם האמור באגדות, הוא רבי יצחק בן פנחס.

וסימנך: "שמעו נא אחיי ורעיי"

. שרבי יצחק המוזכר בעניני "שמעתא" [ונרמז ב"שמעו נא"], הוא רבי יצחק בן אחא [ונרמז ב"אחיי ורעי"].

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משמיה דרבי יהודה ברבי אילעי: אכול בצל

או שאר מיני ירקות, שמחירם זול,

ושב בצל

ביתך. כלומר, שלא תצטרך למכור ביתך.

ולא תיכול אווזין ותרנגולין ויהא לבך רודף עליך

, שתמיד תתאוה להם, מאחר שהורגלת בהם.

פחות

, הפחת

ממיכלך וממשתיך

ממאכלך ומשתייתך,

ותוסיף על דירתך

.

כי אתא עולא אמר: מתלא מתלין במערבא

משל משלו בארץ ישראל:

דאכיל אליתא

, מי שרגיל לאכול אליה, דהיינו, בשר שמן,

טשי בעליתא!

צריך להתחבאות בעליית ביתו, מפני בעלי החובות הנוגשים בו.

דאכיל קקולי

ירקות,

אקיקלי דמתא שכיב!

יכול לשבת על אשפות העיר, דהיינו, במקום פשוט ורגיל, מקום ששאר בני העיר יושבים בו, מבלי להתיירא מבעלי חובות.

מתניתין:

מזגו לו

לבעל הבית

כוס ראשון

,

בית שמאי אומרים: מברך על היום

תחילה ברכת קידוש היום,

ואחר כך מברך על היין

בורא פרי הגפן.

ובית הלל אומרים: מברך

תחלה

על היין, ואחר כך מברך על היום

.

מחלוקתם זו היא לגבי כל קידוש של לילי שבת ויום טוב כמבואר בגמרא, וכן נחלקו גם במי שמקדש על הפת, האם ברכת המוציא קודמת או ברכת היום.

גמרא:

תנו רבנן

: אחד מה

דברים שבין בית שמאי ובית הלל

שנחלקו

ב

הלכות

סעודה

[ובברכות נא ב, נמנו כולם]:

בית שמאי אומרים: מברך על היום, ואחר כך מברך על היין, מפני שהיום גורם ליין שיבא

. כי רק בגלל קידוש יום השבת או החג מביאין את היין לפני הסעודה לקדש עליו. הלכך צריך להקדים את ברכת קידוש היום לפני ברכת היין.

ועוד טעם,

וכבר קידש היום

ביציאת הכוכבים, או לפני כן, כשקיבל עליו את השבת,

ועדיין יין לא בא

לשולחן.

כלומר, שכניסת היום קדמה לביאת היין, הלכך היא גם קודמת לברכה.

ובית הלל אומרים: מברך על היין ואחר כך מברך על היום, מפני שהיין גורם

ל

ברכת ה

קידוש שתאמר

. שאם אין לו יין [או פת] אינו מקדש, הלכך ברכת היין [או הפת] קודמת.

דבר אחר: ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה

. וכלל הוא:

תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם!

והילכתא כדברי בית הלל!

והוינן בה:

מאי

"דבר אחר"?

למה הוצרכו בית הלל לומר טעם נוסף לדבריהם, ולא הסתפקו בטעם הראשון?

ומשנינן:

וכי תימא,

שמא תאמר:

התם, תרתי

, להקדים את ברכת הקידוש יש שני טעמים, כמבואר בדברי בית שמאי,

ו

אילו

הכא

, להקדים את ברכת היין, יש רק

חדא

, טעם אחד בלבד, שהיין גורם לקידוש.

לכך אמרו בית הלל כי

הכא נמי, תרתי

טעמי

נינהו!

והוסיפו את הטעם:

תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם

.

ומקשה הגמרא על מה שאמרה הברייתא

והלכה כדברי בית הלל: פשיטא!?

דהא נפיק בת קול

שהלכה כבית הלל בכל מקום.

ומשנינן:

איבעית אימא

, ברייתא זו נשנתה

קודם

שיצאה ה

בת קול

.

ואיבעית אימא

, אפילו נשנתה

לאחר בת קול, ו

ברייתא זו כדעת

רבי יהושע היא, דאמר: אין משגיחין בבת קול!

ולדעתו לא נקבעה הלכה כבית הלל, אלא כל אחד יכול לנהוג או כבית שמאי או כבית הלל, ולכך הוצרכה הברייתא להשמיענו שבמחלוקת זו הלכה כבית הלל.

מתניתין:

הביאו לפניו

ירקות, אחר שקידש על היין [והוא ה"כרפס" שאנו נוהגין להביאו], וטובל אותם במי מלח כדי שיתעוררו התינוקות לשאול מדוע מביאים ירקות קודם הסעודה, שאין הדרך בכך [והיא השאלה "שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת"].

ואם אין לו ירק אחר,

מטבל בחזרת

, אוכל החזרת על ידי טיבולה [בחרוסת, לפי התוס'. במי מלח, לפי הרשב"ם].

עד שמגיע לפרפרת הפת

. שאכילת החזרת המטובלת בחרוסת או במי מלח היא קודם שיגיע לחזרת הנאכלת אחר אכילת מצה, לשם מצות מרור, ואכילה זו נקראת "פרפרת הפת", מפני שמושכת ומביאה את האכילה [תוס'].

כלומר, טיבול זה אינו לשם מצות אכילת מרור, אלא רק כדי לעורר את התינוקות לשאול.

לאחר מכן

הביאו לפניו מצה

,

וחזרת, וחרוסת, ושני תבשילין

, אחד זכר לקרבן פסח, ואחד זכר לקרבן חגיגה.

ומה שהביאו חרוסת, עשו זאת

אע"פ שאין חרוסת מצוה

, שאינה באה אלא כדי להפיג בה חריפות המרור.

רבי אלעזר ברבי צדוק אומר

: החרוסת,

מצוה

היא, כי הוא זכר לטיט שעבדו בו ישראל במצרים.

ובמקדש

, בזמן שבית המקדש היה קיים,

היו מביאין לפניו גופו של פסח

, את קרבן הפסח הצלוי.