טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
פסחים 109a — תלמוד אויף ייִדיש
פסחים 109a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — פסחים 109a
אלא מחלקין להן
קליות
, חטים קלויים באש,
ואגוזין בערב פסח, כדי שלא ישנו וישאלו
את ארבע הקושיות.
אמרו עליו על רבי עקיבא, שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו, וישאלו.
תניא: רבי אליעזר אומר: חוטפין מצה
. ממהרין לאכול בליל הסדר
בשביל
ה
תינוקות שלא ישנו.
פירוש אחר - מגביהין את הקערה שיש בה את המצות והמרור כדי שישאלו התינוקות למה אוכלים הלילה מצה ומרור [וכתב הב"ח דלפירוש זה לא גרסינן "שלא ישנו"].
תניא: אמרו עליו על רבי עקיבא
, ש
מימיו לא אמר: הגיע
ה
עת לעמוד בבית המדרש
להפסיק מלימוד תורה,
חוץ מערבי פסחים וערב יום הכפורים.
בערבי פסחים: בשביל תינוקות
היה אומר שילכו הכל לביתם ביום להרדים התינוקות
כדי שלא ישנו
בלילה בשעת הגדה.
ערב יום הכפורים: כדי שיאכילו את בניהם.
תנו רבנן: חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל שנאמר "ושמחת בחגיך".
במה משמחן?
ביין.
רבי יהודה אומר: אנשים
מבני ביתו משמחן
בראוי להם
.
ונשים
משמחן
בראוי להן.
ומבארינן:
אנשים בראוי להם
, היינו
ביין.
ונשים במאי?
תני רב יוסף: בבבל: בבגדי צבעונין.
בארץ ישראל: בבגדי פשתן מגוהצים.
תניא: רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר
שלמים.
שנאמר "וזבחת שלמים, ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך".
ועכשיו, שאין בית המקדש קיים
-
אין שמחה אלא ביין
.
שנאמר "ויין ישמח לבב אנוש".
אמר רבי יצחק: קסתא דמוריסא
מדה שמוכרין בה את המורייס [מאכל עשוי משומן דגים וקמח קלוי ומים]
דהוה בציפורי, היא הות כמין לוגא דמקדשא
היתה בגודל הלוג שהיה במקדש.
ובה משערין רביעית
הלוג
של
ארבעה כוסות
של פסח
, שהיו ממלאין אותה ומחלקין אותה לארבעה.
אמר רבי יוחנן: תמנייתא
שם מדה
קדמייתא
קדומה
דהוה בטבריא
, והיא
הות יתירה על דא
היתה גדולה מתמנייתא של היום,
ריבעא
ברביעית.
ובה משערין רביעית של פסח
. שהיו שופכין את המדה הישנה לתוך החדשה, והנשאר בישנה הוא רביעית.
אמר רב חסדא: רביעית של תורה
[מדתה [בכלי רבוע]
אצבעים על אצבעים, ברום
בגובה
אצבעים, וחצי אצבע, וחומש אצבע.
ולמדנו זאת משיעור מקוה.
כדתניא
: כתיב "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע,
ורחץ במים את כל בשרו".
ודרשינן: "במים - בשרו", מלמד
שלא יהא
בשעת טבילה
דבר חוצץ בין בשרו למים.
"במים"
נקוד בפת"ח, שהוא במקום ה"א הידיעה, ומשמע מים המיוחדים, דהיינו
במי מקוה,
שנקוו מתחילה מעצמו, ולא מים שאובין, ששאבן אדם עתה.
"את כל בשרו",
משמע שיש לטבול את כל בשרו כאחד. ללמד, שיטבול ב
מים שכל גופו עולה
[נכנס]
בהן,
שכולו מכוסה בהן.