פסחים 106a — תלמוד אויף ייִדיש

ז.

ושמע מינה: אומר ב' קדושות על כוס אחד.

שמותר לומר שתי מצוות על כוס אחת, כגון הכא שאומר ברכת המזון והבדלה על אותה הכוס [לעיל קב ב אומרת הגמרא שבדרך כלל אין לעשות כן, ורק כאן התירו משום שאין לו אלא כוס אחת].

ח.

ושמע מינה

: כי ברייתא זו -

בית שמאי היא, ואליבא דרבי יהודה!

שבית שמאי סוברים כן, שמברך על המאור לפני הבשמים. דאילו לבית הלל מברך על הבשמים קודם ואח"כ על המאור.

[וזה רק אליבא דרבי יהודה, דאילו לרבי מאיר לא אתיא הברייתא לא כבית שמאי ולא כבית הלל. עיין רשב"ם].

רב אשי אמר: "טעמו פגמו" ו"כוס של ברכה צריך שיעור"

-

חדא מילתא היא!

כלומר, שאין ראיה מהברייתא לדין טעמו פגמו, אלא לכך שכוס של ברכה צריך שיעור. לפי שרב אשי סובר ד"אין לו אלא כוס אחד" הוא כפשוטו, שיש לו רק רביעית מצומצת של יין. ואם יטעם ממנה לא ישאר לו לכוס של ברכה שלאחר מכן שיעור רביעית.

והכי קאמר: מאי טעמא

"טעמו פגמו"

-

משום דכוס של ברכה צריך שיעור!

אבל אילו היה נשאר לו שיעור לאחר טעימתו, היה יכול לטעום ממנו, ולא היה נפגם [עפ"י תוס' לעיל קה ב ד"ה ש"מ טעמו].

רבי יעקב בר אידי

הוה

קפיד אחצבא

פגימא,

שהכד שמוזגין ממנו לכוס של ברכה [קידוש והבדלה וברכת המזון, וכל הברכות שניתקנו על היין] לא יהא פגום אלא שלם, שיהיה כד יין שלא טעמו ממנו.

רב אידי בר שישא קפיד אכסא פגימא,

שהכוס עצמו לא יהא פגום.

ואילו

מר בר רב אשי קפיד אפילו אחביתא פגימתא,

שהחבית לא תהיה פגומה.

תנו רבנן: "זכור את יום השבת לקדשו".

ודרשינן:

זכרהו על היין!

שיאמר קידוש היום על היין.

אין לי

שצריך לקדש על היין

אלא ביום

, וכמו שנאמר "את יום השבת".

שצריך לקדש

בלילה

-

מנין?

תלמוד לומר "זכור את יום השבת לקדשו".

וכדמפרש ואזיל.

ומקשינן: מהי שאלת הברייתא

"בלילה מנין"?

והלא

אדרבה, עיקר קדושא בלילה הוא קדיש,

שעיקר הקידוש הוא בלילה.

שהרי

דכי קדיש תחלת יומא,

כשהשבת מתקדשת עם כניסתה, אז

בעי לקידושי

כדמשמע "מלקדשו", דהיינו משעה שמתקדש היום?!

ותו,

הא דקתני:

בלילה מנין?

תלמוד לומר "זכור את יום"!

תיקשי:

והרי

תנא מיהדר אלילה,

למצוא מהיכן ללמוד את קידוש הלילה,

וקא נסיב

והוא מביא

ליה קרא דיממא?

ומשנינן: תנא

הכי קאמר: "זכור את יום השבת לקדשו"

ודרשינן:

זוכרהו על היין בכניסתו

, דהיינו בלילה, כדמשמע מ"לקדשו".

אין לי אלא בלילה, ביום מנין

שצריך גם כן לקדש?

תלמוד לומר "זכור את יום השבת".

מדכתיב "יום" משמע שצריך לקדש אף ביום. והוינן בה:

ביום

-

מאי מברך?

שאי אפשר לומר שמברך את נוסח הקידוש כמו בלילה, שהרי שנינו [לעיל קה א] ששבת ויום טוב [ביום] אין בהם קדושה על הכוס.

ומשנינן:

אמר רב יהודה

: ביום מברך

בורא פרי הגפן.

רב אשי איקלע למחוזא

[שם עיר].

אמרו ליה

בשבת בבקר:

ליקדש לן מר קידושא רבה!

יהבו ליה

נתנו לו כוס שיקדש עליו.

סבר

תמה רב אשי

מאי ניהו "קידושא רבה"?

שלא ידע לאיזה קידוש הם מתכוונים.

אמר בלבו:

מכדי,

הרי

כל הברכות כולן

שאומרים על היין [כגון קידוש והבדלה] -

"בורא פרי הגפן" אמרי ברישא.

בתחלה מברכין בורא פרי הגפן, ואח"כ אומרים את הברכה עצמה.

לכן,

אמר

רב אשי תחילה ברכת

"בורא פרי הגפן", ואגיד ביה,

האריך בה כדי להתבונן, שאם יתחיל מישהו מיד לשתות הרי זה הוא הקידוש. ואם לאו, יאמר את כל נוסח הקידוש, כמו בלילה. שכנראה כך הם נוהגים.

חזייה

רב אשי

לההוא סבא דגחין

התכופף מיד לאחר ברכת בורא פרי הגפן

ושתי.

והבין מכך שהקידוש אינו אלא בורא פרי הגפן [וקראוהו "קידושא רבה" משום שאומרים ברכה זו בכל הקידושים].

קרי

רב אשי

אנפשיה "החכם

-

עיניו בראשו"!

אמרי בני רבי חייא: מי שלא הבדיל במוצאי שבת

-

מבדיל והולך בכל השבת כולו,

כל השבוע.

ומבארינן:

ועד כמה?

אמר רבי זירא: עד רביעי בשבת!

ולא עד בכלל, כי מרביעי ואילך נחשב כבר לשבוע הבא.

וראיה לדבר שמרביעי ואילך כבר נחשב לשבת הבאה:

כי הא דיתיב רבי זירא קמיה דרב אסי, ואמרי לה

דיתיב

רב אסי קמיה דרבי יוחנן, ויתיב וקאמר: לענין גיטין,

מי שנתן גט לאשתו ואמר לה: הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתיים זוז אחר השבת, או שאמר על מנת שתתני לי קודם השבת.

הרי,

חדא בשבתא

, יום ראשון בשבוע, וכן

תרי ותלתא

יום שני ושלישי - נחשבים

"בתר שבתא"

אחר השבת.

ואילו

ארבע וחמשא

יום רביעי וחמישי

ומעלי יומא

וערב שבת - נחשבים

"קמי שבתא",

קודם השבת.

והוא הדין לענין הבדלה, עד יום רביעי עדיין נחשב אחר השבת שעברה, ומכאן ואילך נחשב שהוא לפני השבת הבאה, וכבר אי אפשר להבדיל.

אמר רבי יעקב בר אידי: אבל לא

יברך

על האור!

שאם לא בירך במוצאי שבת "בורא מאורי האש" שוב אינו מברך, דברכת האור ניתקנה רק במוצאי שבת, משום שאז נברא האור.