פסחים 103b — תלמוד אויף ייִדיש

דרב ברונא ורב חננאל, תלמידי דרב, הוו יתבי בסעודתא.

קאי עלייהו

עמד עליהם, והיה משמש לפניהם,

רב ייבא סבא.

אמרו ליה: הב לן

כוס יין,

וניבריך

עליו ברכת המזון!

לסוף,

לאחר מכן, נמלכו ו

אמרו ליה: הב לן

כוס יין

ונישתי

תחילה, קודם שנברך.

אמר להו

רב ייבא סבא:

כיון דאמריתו "הב לן וניבריך"

-

איתסרא לכו למישתי

עד לאחר ברכת המזון.

מאי טעמא?

משום

דאסחיחו דעתייכו.

שעל ידי שאמרתם "הב לן וניבריך" הסחתם דעתכם משתיית היין, ואסורים אתם לשתות עד לאחר ברכת המזון.

הרי שברכת המזון נחשבת להיסח הדעת, ולפיכך ברכתי שוב על היין שלאחר ברכת המזון.

אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי בסעודה, וקאי עלייהו רב אחא בריה דרבא.

אמימר בריך על כל כסא וכסא,

בכל פעם שהיה שותה בתוך הסעודה בירך בורא פרי הגפן.

ומר זוטרא בריך אכסא קמא ואכסא בתרא

. רק על הכוס הראשון שבתוך הסעודה ועל כוס של ברכת המזון [ששותהו לאחר ברכת המזון], כרבא דלעיל.

רב אשי בריך אכסא קמא, ותו לא בריך

אפילו על כוס של ברכת המזון.

אמר להו רב אחא בר רבא: אנן

-

כמאן נעביד?

כיצד עלינו לנהוג הלכה למעשה?

אמימר אמר

: אנא

"נמלך" אנא!

בכל כוס שאני שותה בדעתי שלא לשתות יותר, ורק אחר כך אני נמלך ושותה עוד כוס, והוי היסח הדעת, ולכן הייתי צריך לברך על כל כוס וכוס, מאחר שהיה לי היסח הדעת ביניהם.

מר זוטרא אמר: אנא

-

דעבדי כתלמידי דרב

. שלא הייתי נמלך, ולכן ברכתי רק על כוס הראשון. וגם על הכוס של ברכת המזון ברכתי לפי שברכת המזון הוי היסח הדעת, כדדייקינן לעיל מתלמידי דרב.

ורב אשי אמר: לית הלכתא כתלמידי דרב!

וברכת המזון לא הוי היסח הדעת, ואין צריך לברך אפילו על כוס של ברכת המזון.

וראיה לדבר:

דהא יום טוב שחל להיות אחר השבת, ואמר רב

-

יקנ"ה!

דהיינו שמברך על היין רק פעם אחת, ואין צריך לברך בורא פרי הגפן על הקידוש בפני עצמו ועל ההבדלה בפני עצמה. ואם כן, הכא נמי, אין צריך לברך על הכוס של קידוש ולחזור ולברך על כוס של ברכת המזון.

ונמצא שהוכחש מה שאמר רב ייבא סבא משמיה דרב מדברי רב עצמו!

ודחינן:

ולא היא!

התם,

בתלמידי דרב,

עקר דעתיה ממשתיא

על ידי אמירת "הב לן וניבריך".

הכא,

ביו"ט שחל להיות אחר השבת,

לא עקר דעתיה ממשתיא,

לפי שעדיין לא התחיל לשתות, וכל זמן הקידוש וההבדלה דעתו לשתות. ולכן אינו צריך לברך אלא ברכה אחת לשתיהן.

וממשיכה הגמרא בסיפור המעשה ברב יעקב בר אבא שאיקלע לבי רבא, וזה היה בשבת. [והפסיקה הגמרא באמצע, בעובדה דאמימר ומר זוטרא ורב אשי, שנחלקו אי הלכה כרבא ותלמידי דרב].

כי מטא

רבא במוצאי שבת

לאבדולי, קם שמעיה,

משמשו,

ואדליק אבוקה משרגא,

מנר אחר, לצורך ברכת מאורי האש.

אמר ליה

רב יעקב בר אבא לרבא, לאחר שהבדיל:

למה לך כולי האי

להדליק אבוקה?

הא מנחא שרגא

הרי הנר מונח לפניך, ומדוע אי אפשר לברך עליו?

אמר ליה

רבא:

שמעא,

שמשי -

מדעתיה דנפשיה קא עביד,

ולא ציותיו לעשות כן.

אמר ליה

רב יעקב בר אבא:

אי לא שמיע ליה

שמשך

מיניה דמר,

אילולא ששמע שמשך ממך שיש לנהוג כך -

לא הוה עביד!

אמר ליה

רבא: וכי

לא סבר ליה מר

ד

אבוקה להבדלה

-

מצוה מן המובחר?!

פתח

רבא

ואמר

: ברוך

המבדיל בין קודש לחול, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה.

ברוך המבדיל בין קודש לחול.

אמר ליה

רב יעקב בר אבא:

למה לך כולי האי

להאריך כל כך?

והאמר רב יהודה אמר רב

: ברוך

המבדיל בין קודש לחול

-

זו היא הבדלתו של רבי יהודה הנשיא

, ולא אמר יותר?

אמר ליה

רבא:

אנא, כהא סבירא לי

-

דאמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: הפוחת

[בעניני הבדלה]

לא יפחות משלש

מיני הבדלות.

והמוסיף לא יוסיף על שבע!