נדה 8b — תלמוד אויף ייִדיש

ושואלת הגמרא: כיצד יתכן שרבי אליעזר יאמר דבר בשם רבי חנינא בן גמליאל:

והא

רבי אליעזר

קשיש מיניה

דרבי חנינא

טובא?

ומכח קושיה זו חוזרת בה הגמרא, ומתרצת באופן אחר:

אלא,

הא דפסק כרבי אליעזר בהבדלה מבלי למנותו במנין ההלכות כמותו, הוא

משום דקאי רבי חנינא בן גמליאל

בהבדלה

בשיטתיה

דרבי אליעזר, ואין זו הכרעה כדברי רבי אליעזר בלבד.

אלא שגם תירוץ זה נדחה -

ומי קאי

רבי חנינא בן גמליאל בשיטתיה דרבי אליעזר שאומר הבדלה בהודאה?

והתניא: אור

[ליל]

יוה"כ

-

מתפלל שבע, ומתודה

לאחריהן.

שחרית

-

מתפלל שבע, ומתודה.

מוסף

-

מתפלל שבע, ומתודה.

מנחה

-

מתפלל שבע, ומתודה.

בנעילה

-

מתפלל שבע, ומתודה,

בערבית

של מוצאי יום הכיפורים -

מתפלל שבע מעין שמונה עשרה

[ג' ראשונות וג' אחרונות בשלמות, ואת ברכת "הביננו", הכוללת בקצרה את כל הברכות האמצעיות, הוא אומר בין שלשת הברכות הראשונות ושלשת האחרונות].

רבי חנינא בן גמליאל, משום אבותיו, אומר

: בערבית במוצאי יום הכיפורים -

מתפלל שמונה עשרה, מפני שצריך לומר "הבדלה" ב

ברכת

"חונן הדעת"

. ואם יאמר "הביננו" אינו יכול לומר הבדלה.

ומוכח דפליג רבי חנינא בן גמליאל על רבי אליעזר וסובר שברכת ההבדלה נאמרת בתוך "חונן הדעת" ולא בתוך ברכת ההודאה.

ומתרצינן:

אמר רב נחמן בר יצחק: איהו,

רבי חנינא בן גמליאל,

אמר משום אבותיו

שהם סוברים שאומרה בחונן הדעת. אך

וליה

עצמו

לא סבירא ליה

כאבותיו, אלא כרבי אליעזר.

אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: ו

כי

את לא תסברא

כרבי פדת,

ד

אמר:

מאן תנא "קטפא

-

פירא"

-

רבי אליעזר הוא!?

והתנן

במסכת ערלה:

רבי אליעזר אומר: המעמיד

חלב [כדי לעשותו גבינה]

בשרף ערלה

-

אסור

באכילה ובהנאה! משום שהשרף נחשב כפרי [כי אם הוא עץ בעלמא אין בו איסור ערלה שנאמר "וערלתם פריו" ולא עצו].

ענה לו רבי זירא לרבי ירמיה:

אפילו תימא

, תסבור, כ

רבנן

החולקים על רבי אליעזר בערלה וסוברים שאין הקטף נחשב פרי, בכל זאת אפשר להעמיד את המשנה שיש לקטף קדושת שביעית כמותם, ואין צורך להעמידה דוקא אליבא דרבי אליעזר.

כי

עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר

בשרף של ערלה,

אלא בקטפא דגווזא

שהשרף נוטף מהאילן, ולפיכך סוברים רבנן שהשרף הוא עץ בעלמא.

אבל בקטפא דפירי,

בשרף היוצא מפגי - הפירות

מודו ליה

רבנן לרבי אליעזר שהוא פרי, והמשנה בשביעית איירי בקטף של פגי - הפירות, ואתיא ככולי עלמא.

ומביא רבי זירא ראיה לדבריו, שיש לחלק בין קטף האילן לקטף פגי הפירות:

דתנן: אמר רבי יהושע: שמעתי בפירוש, שהמעמיד בשרף העלין

האסורין או

בשרף העיקרין

האסורין -

מותר

לאוכלו, לפי שהוא כעץ בעלמא. אבל המעמיד

בשרף הפגין

-

אסור, מפני שהוא פרי.

וממשיך ועונה רבי זירא לרבי ירמיה מפני מה הוא לא העמיד את דין קדושת שביעית בקטף כרבי אליעזר.

ואיבעית אימא: כי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר

בקטף של ערלה היינו דוקא

באילן העושה פירות,

שאצלו לא נחשב הקטף כפרי,

אבל באילן שאינו עושה פירות, מודו

רבנן לרבי אליעזר

דקטפו זה פריו,

ובהכי איירי המשנה בשביעית, ואתיא ככולי עלמא.

והראיה לסברא זו, שבעץ שאינו עושה פרי מודים הכל שקטפו זה פריו -

דתנן: רבי שמעון אומר: אין לקטף שביעית,

מפני שהרי הוא כעץ בעלמא,

וחכמים אומרים: יש לקטף שביעית, מפני שקטפו זה פריו!

מוכח שגם רבנן מודים שקטפו זהו פריו באילן שאינו עושה פרי.

דוחה הגמ'

אמר ליה ההוא סבא הכי א"ר יוחנן מאן חכמים ר' אליעזר דאמר קטפו זהו פריו.

ומקשינן,

אי ר"א מאי איריא אילן שאינו עושה פרי אפילו אילן העושה פרי קטפו זהו פריו

ומתרצינן,

לדבריהם דרבנן קאמר להו, לדידי

היינו ר' אליעזר סובר

אפי' אילן העושה פירות נמי קטפו זהו פריו, לדידכו אודו לי מיהת באילן שאינו עושה פירות דקטפו זהו פריו

אבל אתם רבנן תודו לי לכל הפחות באילן שאינו עושה פירות שקטפו זהו פריו,

ורבנן אמרי ליה לא שנא.

איזו היא בתולה כל שלא ראתה וכו'.

תנו רבנן

: אשה, שלא ראתה דם מימיה,

שנשאת, וראתה דם

בפעם הראשונה

מחמת

בעילת

נישואין

אין דמים אלו נחשבים כדמי נידה.

וכן אם

ילדה וראתה דם מחמת לידה

-

עדיין אני קורא לה "בתולה"

ביחס לדין ש"דיה שעתה", שאם תראה בפעם אחרת דם נידות, תחשב הראיה ההיא כראית הדם הראשונה שלה ולא תטמא למפרע.

שהרי "בתולה" שאמרו

במשנת ארבע - נשים - דיין שעתן - הכונה היא ל

"בתולת דמים"

שרואה בפעם הראשונה דמי נידות

ולא "בתולת - בתולים"

שרואה דם מחמת בעילה.

ומקשינן:

איני, והאמר רב כהנא: תנא

-

ג' בתולות הן: א. בתולת אדם ב. בתולת קרקע ג. בתולת שקמה.

בתולת אדם

נקראת האשה

כל זמן שלא נבעלה. נפקא מינה

-

לכהן גדול

[שחייב לישא בתולה]

א"נ לכתובתה מאתים. בתולת קרקע

נקראת הקרקע

כל זמן שלא נעבדה. נפקא מינה

-

לנחל איתן,

לעריפת עגלה ערופה שם.

אי נמי למקח וממכר

[שזוהי הגדרת המקח] .

בתולת שקמה

נקראת השקמה

כל זמן שלא נקצצה. נפקא מינה

-

למקח וממכר

[להגדרת המקח].

אי נמי

-

למקצצה בשביעית

[וכפי שיבואר להלן].

כדתנן: אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית, מפני שהיא,

קציצת הבתולה -

עבודה!

ואם איתא

דאשה הרואה דם מחמת נישואין או לידה אך עדיין לא ראתה מימיה דם נידות נקראת "בתולת דמים" -

ליתני נמי הא

, בתור בתולה רביעית!?

ונאמרו בתירוץ קושיה זו ד' תירוצים.

א.

אמר רב נחמן בר יצחק: כי קתני,

ג' בתולות הן,

מידי דלית ליה שם לווי

קתני.

אבל מידי דאית ליה שם לווי לא קתני.

ובתולת - דמים הרי היא בתולת - אדם עם שם לווי של "דמים".

ב.

רב ששת בריה דרב אידי אמר: כי קתני, מידי דתלי במעשה

[שביטול מצב ה"בתולים" תלוי בעשייה], אבל

מידי דלא תלי במעשה

[כגון, ראיית דם נידה, שבא הדם מאליו, ונמצא שמאליו מתבטל מצבה כ"בתולת דמים"]

לא קתני.

ג.

רבי חנינא בריה דרב איקא אמר: כי קתני, מידי דלא הדר

לברייתו [שאינו חוזר לעולם למצב ה"בתולים"]. אבל

מידי דהדר לברייתו

-

לא קתני

[ואילו "בתולת דמים" חוזרת למצבה הקודם, לכשתזקין ותחדל לראות דם].

ד.

רבינא אמר: כי קתני

-

מידי דקפיד עליה זבינא

[הקונה אותה].

אבל מידי דלא קפיד עליה זבינא לא קתני

[והרי לאדם המקדש אשה לא אכפת אם כבר ראתה דם או לא].

ושואלת הגמרא על התירוץ של רבינא -

ו

כי

לא קפדי

אינשי על ראיית הדם?

והתניא: רבי חייא אומר: כשם שהשאור יפה לעיסה כך דמים יפים לאשה!?

ותניא

בברייתא אחרת

משום רבי מאיר: כל אשה שדמיה מרובין

-

בניה מרובין!? אלא,

כך היה תירוצו של רבינא:

כי קתני

-

מידי דקפיץ עליה זבינא

בתור "בתולה" [שאשה שלא נבעלה, או קרקע שלא נחרשה, וכן שקמה שטרם נקצצה הן יותר משובחות]. אבל

מידי דלא קפיץ עליה זבינא

כגון "בתולת - דמים" שעדיף לאיש הקונה אותה שלא תהיה במצב של "בתולה" אלא אדרבה, שתהיה רואה - דם,

לא קתני

.

תנו רבנן: איזוהי "בתולת קרקע"

-

כל שמעלה רשושין

[סוג מסוים של אבנים. רגבי אדמה קשים]

ואין עפרה תיחוח.

נמצא בה חרס

-

בידוע שנעבדה!

צונמא

[קרקע סלעית] -

הרי זו "בתולת קרקע".

שנינו במשנה: מעוברת

-

משיודע עוברה.

ו

[

ב

]

כמה

חדשים תהיה

הכרת העובר?

סומכוס אומר משום רבי מאיר: שלשה חדשים

מתחלת הריונה .

ואף על פי שאין ראיה לדבר,

יש

זכר לדבר

-

שנאמר

בתמר:

"ויהי כמשלש חדשים"

.

וגומר.

והוינן בה: וכי פסוק זה הוא רק

זכר לדבר?

והרי -

קרא כתיב

להדיא,

וראיה גדולה הוא!?

ומתרצינן:

משום דאיכא

אשה

דילדה לט'

חדשים,

ואיכא דילדה לשבעה

חדשים. וחידש סומכוס שגם היולדת לז' חדשים נחשב "עוברה ניכר" רק אחרי שלשה חדשים ולא לשליש הריונה, ולחידושו זה של סומכוס אין ראיה מוכחת מתמר .

תנו רבנן: הרי שהיתה בחזקת מעוברת, וראתה דם, ואחר כך הפילה רוח, או כל דבר שאינו של קיימא,

אין אומרים שאיגלאי מילתא למפרע שאין עיבורה עיבור וממילא מתברר עתה שכשראתה דם היתה צריכה לטמאות את הטהרות למפרע, אלא אמרינן שכל עוד לא הפילה

הרי היא בחזקתה, ודיה שעתה

כדין מעוברת ולד - של - קיימא .

ואף על גב שאין ראיה לדבר,

יש

זכר לדבר

-

שנאמר

"

הרינו, חלנו, כמו ילדנו רוח

"

.

ומשמע שהריון של רוח נקרא הריון, שהרי מדמה ישעיהו הנביא את סבלו של עם ישראל לאשה הנמצאת בהריון, וסובלת ממנו, ולבסוף מולידה רוח.

והוינן בה:

מאי

[כמו: אמאי קאמרת] שפסוק זה הוא רק

"זכר לדבר"?

ו

הרי ראיה גדולה

מהפסוק

היא!?

ומתרצינן:

האי קרא

-

בזכרים

הוא ד

כתיב,

ואין להביא ראיה גמורה הימנו. שאינו מדבר בהריון של אשה אלא הוא דימוי בעלמא לזכרים, שכאילו הם סובלים מהריון ויולדים רוח, [וכלשון הכתוב "הרינו", דמשמע שמדבר על כלל ישראל].

ושואלת הגמרא על הדין של הברייתא שהריון של רוח נחשב כהריון גמור.

ורמינהו

מהא דשנינו:

אשה שאחזוה צירי לידה וראתה דם מחמת קושי הלידה, אין דמיה הבאים בהקשותה לילד מטמאים אותה בטומאת זבה [כשראתה אותם באחד עשר ימים הראויים לזיבה], אלא הם נחשבים כדם טהור מזיבה. אשה אשר

קשתה

בשעת לידה, וראתה דם במשך

שנים

ימים לפני יום הלידה,

ול

יום ה

שלישי

, שראתה בו דם,

הפילה רוח, או כל דבר שאינו של קיימא

[והיו שלשת ימי ראיית הדם בי"א ימי זיבה] -

הרי זו יולדת בזוב!

שחייבת לנהוג כדין זבה, לספור שבעה ימים נקיים ולהביא קרבן, לפי שאין לידתה נחשבת כלידה, ולפיכך אין הדמים נחשבים כדמים טהורים של אשה המקשה לילד.