נדה 7a — תלמוד אויף ייִדיש

תנא

בברייתא על משנה זאת:

וחלתה,

החלה שהופרשה מהעיסה הזאת [שנולד בה ספק טומאה לאחר הגלגול], הרי על אף שהמשיך ועשאה לעיסה בטהרה, יש לנהוג בה כדין חלה "

תלויה

" - ש

לא אוכלין

אותה,

ולא שורפין

אותה, מחמת שספק נטמאה העיסה לפני ההפרשה של החלה.

וממשיכה הברייתא:

באיזה ספק

טומאה שאירע בעיסה

אמרו?

והיינו באיזה ספק הוצרכו חכמים להשמיענו שיש לחלה שהופרשה מהעיסה דין "תלויה", שהרי בספק רגיל לא הוצרכו להשמיענו!?

בספק

של טומאה הנוהגת רק ב

חלה

ולא בחולין! והוצרכו חכמים להשמיענו שלמרות שהספק אירע בעיסה לפני הפרשת החלה, והעיסה עצמה הרי היא חולין, בכל זאת נטמאת העיסה [מספק] בטומאה הזאת, כיון שהיא "טבולה לחלה"! שכל חולין שיש בהם דין טבל מחמת חיוב הפרשת תרומה או חלה, הרי הם נטמאים בטומאה הנוהגת בתרומה ובחלה.

והוינן בה:

מאי

היא כוונתו של התנא דברייתא ללמדנו כשנקט את הלשון: באיזה ספק אמרו -

בספק "חלה"!?

ומשנינן: אביי ורבא דאמרי תרוייהו

: כוונתו של התנא דברייתא להשמיענו -

שלא תאמר

שרק

ב

ספק טומאה שיש "

הוכחות

" לספק הטומאה שנינו את דין החלה התלויה,

כמו

"ספק טומאה מוכחת" של

שני שבילין

[שבאחד מהם יש טומאה, והשני טהור, והלך האדם באחד מהשבילים ואינו יודע אם בטמא או בטהור] שהספק הוא שקול, ולכן טומאתו של האדם היא "ספק טומאה מוכחת", אלא גם בספק רחוק אמרו .

שאם תאמר שדוקא בספק "מוכח" [שקול] אמרו כן, נמצא שלא חידש לנו התנא דברייתא דבר. כיון

דהתם,

בספק שקול, הרי אפילו

חולין גרידא,

שאינם טבולים לחלה

נמי מטמו

בטומאת ספק, [ונפקא מינה לאדם האוכל חולין בטהרה שאינו אוכלם]. ואם כן, מהו החידוש שאין לאכול את החלה שהופרשה מהעיסה הזאת?

אלא,

החידוש הוא, שאפילו במקרה שנטמאת העיסה

ב

ספק

"נשען"

[וכפי שיתבאר], שהוא ספק רחוק ולא שקול, וחומרת טהרה שכזאת נוהגת רק בחלה ולא בחולין, והאנשים האוכלין את מאכלי החולין שלהם בטהרה אין להם להקפיד עליה כיון שהיא ספק טומאה רחוקה ואינו ספק טומאה "מוכחת". ובכל זאת, אם נטמאת עיסת חולין הטבולה לחלה [שעדיין לא הרימו ממנה את החלה] בטומאת ספק "נשען", הרי היא חשובה טמאה [ביחס לחלה שתופרש ממנה, שתהיה החלה שתופרש ממנה תלויה, שאין אוכלין ואין שורפין אותה].

ומבארינן מהי טומאת "נשען":

דתנן: זב וטהור שהיו פורקין מן החמור, או טוענין

ביחד משא, הרי

בזמן שמשאן כבד

ויש לחוש שמא, מחמת כובד המשא, נשען הזב על הטהור, או שמא נשען הטהור על הזב -

טמא

הטהור!

והחידוש בטומאה שכזאת הוא כפול: שמטמאין למרות -

א. שאין זו השענות גמורה.

ב. ספק אם אירעה כלל ההישענות!

אבל, אם היה

משאן קל,

שאין לחשוש כלל להשענות, הרי הוא

טהור!

וכולן,

בין היה משאן קל, ובין היה כבד -

טהורין לבני הכנסת!

לאותם הנוהגים לאכול את חוליהן בטהרה, שאין זה היסט גמור. ועוד, דספק אם הסיט בכלל, ולפיכך גזרו את הטומאה רק על חלה, ולא על אוכלי חוליהן בטהרה.

וכמו - כן -

וטמאין לתרומה!

שגזרו גם בה חכמים "טומאת נשען" כמו בחלה.

והוינן בה:

ו

כי

חולין הטבולין לחלה

-

כחלה דמו

, שלכן גזרו עליהם אפילו בספק טומאת נשען?

והתניא: אשה שהיא טבולת - יום

הרי היא

לשה את העיסה

הטהורה,

וקוצה הימנה חלתה,

אך עדיין איננה קוראת לה בשם חלה! כי כל עוד העיסה היא חולין אין טבול יום מטמא אותה, היות וטבול יום, שהוא "שני לטומאה", אינו מטמא חולין, אלא רק פוסל תרומה וחלה.

ולפיכך כשקוראת שם "חלה" לבצק שהפרישה היא

מניחתה בכפישה או באנחותא,

שהם כלים שטוחים שאין להם בית קיבול, ואינם מקבלים טומאה,

ומקפת,

מקריבה את הכלי עם החלה אל העיסה [כי מצוה להפריש מן המוקף - הסמוך],

ו

רק אז -

קורא

[

ה

]

לה שם

"חלה", ומאז היא אינה נוגעת בה, כדי שלא תטמאנה!

והא דיכולה טבולת יום לעשות כן -

מפני שהוא שלישי!

שהרי העיסה היא חולין, וגם אם נאמר שתיטמא העיסה מטבולת היום [שהיא שני לטומאה] הרי לא תהיה אלא "שלישי לטומאה",

ושלישי

-

טהור בחולין!

שאין תופסת בחולין טומאת שלישי כלל.

והשתא פרכינן:

ואי אמרת חולין הטבולין לחלה כחלה דמו,

ולכן נטמאת העיסה אפילו ב"ספק נשען" כיצד היא מותרת לקצות בצק לחלה לפני שקוראת לה שם חלה? ו

הא טמיתנהו

טבולת היום לחולין הטבולין לחלה!?

אמר אביי

: אינו דומה "ספק נשען" לטבולת יום. כי -

כל

מקום

שודאי מטמא

אפילו חולין -

גזרו על ספיקו

במקום ששייך לגזור

משום חולין הטבולין לחלה

[וכגון ב"ספק נשען", שאם היה נשען בודאי היה הזב מטמא אפילו חולין, ולכן החמירו בחולין הטבולין לחלה אפילו בספק אם נשען].

אבל,

והאי טבול - יום, כיון דלא מטמא

אפילו

ודאי חולין, לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה!

ומקשינן:

והא

טומאת

מעת לעת

שבנדה,

דודאי

נדה

מטמא

[ה] למפרע

חולין,

ובכל זאת,

ולא גזרו על ספקה

לטמאותו מעת לעת. ואפילו לא

משום חולין - הטבולין לחלה!

דאמר מר

לעיל:

קבלה מיניה

[מרב נחמן]

רב שמואל בר רב יצחק

את התיובתא, והעמיד את הברייתא שמעת לעת שבנדה מטמא לקודש ולא לתרומה באוקימתא -

בחולין שנעשו על טהרת קודש, ולא בחולין שנעשו על טהרת תרומה!

ולכאורה יש לדמות חולין הטבולין לחלה, הנעשים בטהרה בגלל החלה שעתידה להיות מופרשת מהעיסה, לחולין הנעשים בטהרת תרומה כאלו היתה תרומה. וכשם שלא גזרו טומאת מעת לעת על חולין הנעשים על טהרת תרומה כן לא גזרו על חולין הטבולין לחלה. ומוכח שלא גזרו ספיקו אטו ודאו.

ומחלקת הגמרא:

התם,

בחולין שנעשו על טהרת תרומה,

לא פתיכא

[מעורבת]

בהו תרומה

ולכן לא גזרו בהם.

הכא,

בחולין הטבולין לחלה,

פתיכא בהו תרומה

[החלה העומדת להנטל מהעסה], ולכן גזרו בה.

ואי בעית אימא: הנח

לטומאת

מעת לעת

שאינה אלא

דרבנן,

ומשום כך לא גזרו בספיקו אטו ודאו, שלא גזרו גזירה זאת אלא בטומאות דאורייתא.

[ואף על גב דטומאת ספק נשען גם היא מדרבנן אבל ספיקו חמור יותר שיש לחוש שמא נשען הזב בשעה שעסקו ביחד להרים משא. מה שאין כן בטומאה למפרע, שבשעה שעסקה בטהרות לא היה מקום להסתפק. תוס'].

מתניתין:

רבי אליעזר אומר: ארבע נשים דיין שעתן

-

בתולה מעוברת מניקה וזקינה

100 .