נדה 62a — תלמוד אויף ייִדיש

ו.

קמוניא,

סוג עשב שאחר שנטחן ויובש משמש לניקוי .

ז.

ואשלג,

חומר ניקוי שמופק מצדף הפנינה שמשמש לניקוי ידים.

ומבארת המשנה מהי התועלת בהעברת הסמנים הללו:

הטבילו

לבגד שיש בו כתם,

ועשה על גביו טהרות

. ואחר ההטבלה

העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר

הכתם -

הרי זה צבע!,

שסמנים אלו בכוחם להעביר כתמי דם ולא כתמי צבע, וכיון שלא הועילו לכתם שלפנינו בהכרח שהוא צבע .

הילכך

הטהרות

שעשה על גבי הבגד הזה

טהורות, ואינו צריך

שוב

להטביל.

אבל אם בעקבות העברת הסמנים

עבר

הכתם מהבגד

או שדיהה

[התבהר] מראהו בבגד -

הרי זה כתם

דם, שחוזר ומטמא את הבגד שבו נמצא

והטהרות

שנגעו בבגד

טמאות, וצריך להטביל

את הבגד פעם נוספת. וההטבלה השניה שנעשתה לאחר העברת הסמנים מטהרת, מפני שהסמנים מועילים גם כדי לטהר כתמי דם נדה שלא יחזרו ויטמאו.

ומבארת המשנה את ג' הסמנים הראשונים:

איזהו רוק תפל

-

כל שלא טעם

האדם היום

כלום,

שהאוכל שממתק את הרוק מחליש את כוחו .

מי גריסין

-

לעיסת גריסין של פול חלוקת נפש,

והיינו שלוקח גריסים שנתבשלו הרבה עד שנחלקו מנפשם [מעצמם, ולא בידי אדם] מהקליפה ולועסם, וימזג בלעיסה הרבה רוק , ואחר כך מעבירם על הכתם.

מי רגלים

-

שהחמיצו

והתחילו להסריח.

ומבארת המשנה כיצד יעשה את פעולת הכיבוס בז' הסממנים.

א.

וצריך לכסכס

לשפשף את הבגד בידיו

שלש פעמים לכל אחד ואחד

מהסממנים.

ב.

העבירן

לשבעת הסממנים

שלא כסדרן, או שהעביר שבעה סמנין כאחת

-

לא עשה ולא כלום.

אלא יכבס את הכתם בנפרד בכל אחד מהסמנים, לפי הסדר שבו מנויים במשנה.

גמרא:

הגמרא מבארת את ד' הסמנים האחרונים, שלא ביארתם המשנה:

תנא: נתר

-

אלכסנדרית ולא נתר אנטפטרית.

[ממקום ששמו אנפטרין ].

בורית. אמר רב יהודה: זה

סימן הנקרא

אהלא.

ומקשה הגמרא:

והתניא: הבורית והאהל?

ומכך שנמנו 'בורית' ו'אהל' בברייתא בנפרד, מוכח שאינם דבר אחד?

אלא, מאי בורית

-

כבריתא

, [גפרית].

ורמינהי

: הרי שנינו ביחס לדברים שנוהגים בהם דיני שביעית:

הוסיפו עליהן: הלביצין, והלעונין, הבורית, והאהל.

ואי בורית

היא

כבריתא

-

מי אית ליה

לגפרית

שביעית?

והתנן, זה הכלל: כל שיש לו עיקר

, שורש שגדל ממנו -

יש לו שביעית

.

וכל שאין לו עיקר

-

אין לו שביעית!

והרי גפרית היא קרקע בעלמא ואין לה עיקר שגודלת ממנו!?

אלא מאי בורית

-

אהלא,

וכפירוש הראשון, והקושיה שהקשתה הגמרא,

והתניא הבורית והאהל!?

יש ליישב ש

תרי גווני אהלא,

ואהל אחד מכונה גם בורית. והשני שמו רק אהל.

קמ וניא,

אמר רב יהודה

הא

שלוף דוץ.

מין עשב [שלא נתפרש מהו] שלאחר יבושו וטחינתו משמש לניקוי.

וא שלג.

אמר שמואל: שאלתינהו לנחותי ימא

ליורדי הים,

ואמרו: אשלגא שמיה, ומשתכח ביני נקבי מרגניתא

[הפנינה],

ומפקי לה ברמצא דפרזלא.

ומוציאים אותו במסמר ארוך של ברזל.

שנינו במשנה:

הטבילו ועשה

על גביו טהרות, העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר, הרי זה צבע .

תנו רבנן: העביר עליו שבעה סמנין, ולא עבר

הכתם. ואחר כך העביר עליו חומר ניקוי הנקרא "

צפון"

[סבון]

ועבר

-

טהרותיו טמאות.

ותמהינן: והא

צפון

-

צבע נמי מעבר!

ומדוע טהרותיו טמאות? והרי יש לנו הוכחה מכך שלא ירד הכתם משבעת הסממנים שהוא צבע ולא כתם!

ומשנינן:

אלא: העביר עליו ששה סמנין ולא עבר, העביר עליו צפון ועבר

-

טהרותיו טמאות

.

שאם העביר שביעי מתחילה

-

שמא עבר

83 .

תניא אידך: העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר, שנאן, ועבר

-

טהרותיו טהורות

, כי אם היה זה דם הוא היה עובר בפעם הראשונה. ובפעם השניה עובר גם צבע .

אמר זירא: לא שנו

שטהרותיו טהורות -

אלא הטהרות שנעשו בין תכבוסת ראשונה לשניה,

שבאותו הזמן לא נטמאו הטהרות שנגעו בבגד.

אבל טהרות שנעשו אחר תכבוסת שניה

-

טהרותיו טמאות! שהרי

בזה שחזר ושנה ולא הסתפק בהעברה הראשונה -

הקפיד עליו

, וגילה בדעתו שהוא חושש אפילו על ספק דם שכזה.

ועבר

, שבמעשה העברה השני נעשה בכתם זה צורת העברה של כתם דם, ולכן יש לחוש לטהרות שנעשו על גבי הבגד לאחר תכבוסתו השניה .