נדה 5b — תלמוד אויף ייִדיש

מפקידה

של שחרית

לפקידה

של ערבית, או מפקידה של ערבית לשחרית, שהוא פרק זמן מצומצם מאשר מעת לעת,

מיבעיא

שפקידת תשמיש תמעט ממנו!? ואמאי איצטריך תנא דמתניתין להשמיענו?

ומשנינן: איצטריך. כי

מהו דתימא

רק מפרק הזמן של

מעת לעת

ממעטת פקידה בשעת תשמיש, דכיון שהוא פרק זמן ארוך

חשו בה רבנן לפסידא דטהרות,

ואמרו שפקידת תשמיש תמעט ממנו.

אבל מפקידה לפקידה

שהוא פרק זמן קצר של י"ב שעות בלבד אימא

לא

תמעט ממנו פקידת תשמיש,

קא משמע לן

שגם מפרק הזמן הקצר הזה ממעטת הפקידה בשעת תשמיש .

שנינו במשנה:

כיצד דיה שעתה?

היתה יושבת במיטה ועסוקה בטהרות, ופרשה, וראתה, היא - טמאה, והן - טהורות!

והוינן בה:

למה לי למיתני "היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות"?

אמאי איצטריך להשמיענו שהיתה יושבת במטה?

ליתני: היתה עסוקה בטהרות, ופרשה, וראתה!?

ומשנינן:

הא קא משמע לן

בהוספת ענין המיטה שהיתה יושבת עליה:

טעמא

דאינה מטמאה את הטהרות משום שהיא אשה שיש לה וסת קבוע,

דדיה שעתה. הא

אם אין לה וסת, והרי היא מטמאה למפרע

מעת לעת,

אפילו

מטה

שישבה עליה

נמי מטמיא

למפרע מעת לעת!

ובאה המשנה לחדש שלא נאמר שחומרא זאת של טומאת מעת לעת גזרו חכמים רק על מגעה בטהרות אך לא גזרו טומאת משכב על מטתה שתטמא את הנוגע בה בטומאה חמורה [שמטמא אפילו את הבגדים שעליו], קא משמע לן מתניתין שהרחיבו חכמים את גזירתם, והטילוה אפילו על משכב הנדה, שמטמא למפרע את האדם שנגע במשכבה.

מסייע ליה

האי מתניתין

לזעירי.

דאמר זעירי

: טומאת

מעת לעת שבנדה

גזרו חכמים שתהיה אפילו

עושה

טומאת

משכב ומושב

של נידה, שמטמאה את הנוגע במשכבה ובמושבה [למפרע],

לטמא אדם

בטומאה חמורה -

לטמא בגדים

שעליו, על אף שלא נגעו הבגדים עצמם במיטת הנדה .

והוינן בה:

מכדי,

הרי,

האי מטה

היא

"דבר שאין בו דעת לישאל" הוא,

ואם כן אמאי היא מטמאה, מספק, למפרע.

ו

הרי

כל דבר שאין בו דעת לישאל

-

ספיקו טהור!?

שהרי כל ספק טומאה שהוא טמא למדנו מסוטה, שאסרה הכתוב וטימאה מספק. ואין לנו לדמות לסוטה, אלא דברים שיש בהם דעת להשאל, שהם כמוה, שהיא יש בה דעת להשאל. אבל דברים שאין בהם דעת להשאל, השונים מסוטה, אינם נלמדים ממנה להחמיר בספק אלא מעמידים אותם על חזקת טהרה, ואם כן מדוע טמאה המטה מספק ולא נעמידנה בחזקת טהרה!? ובשלמא ביחס לטהרות מטמאינן להו על אף שאין בהם דעת להשאל, דכיון שהיא עסוקה בהן ואוחזתן בידה הוו להו כמו ידה, והיא עצמה יש בה דעת להשאל. אבל ביחס למיטה, שהיא רק ישבה עליה, קשיא - אמאי מטמאינן לה מספק?

תרגמה,

העמיד

זעירי,

את משנתנו שמדובר במיטה שישבה עליה

כשחברותיה נושאות

אותה במטה

באותו מעת לעת, לפני שפרשה מהמיטה, וכיון שהתעורר הספק אם טימאה את המיטה בשעה שהמיטה נישאה ביד חברותיה, נחשבת המטה כאילו

דהויא ליה "יד חברותיה"

. שכל חפץ המוחזק ביד אדם בשעה שהתעורר בו ספק טומאה, אין מתייחסים אל החפץ כדבר שאין בו דעת להשאל, אלא הרי הוא נחשב כיד האדם, והאדם עצמו יש בו דעת להשאל, והילכך ילפינן לה מסוטה שספקו טמא.

ומוסיפה הגמרא ואומרת:

והשתא, דאמר רבי יוחנן: ספק טומאה הבאה בידי אדם

[וכגון הכא, שהספק אם נטמאה המיטה הוא ספק אם האשה טימאה אותה],

"נשאלים עליה"

. והיינו, הרי היא חשובה כמי שיש בה דעת להשאל, ויש ללמוד את דין הספק שלה, לטמא, מסוטה .

ו

אפילו בכלי

שהוא

מונח על גבי קרקע,

אם אירע בו ספק טומאה כתוצאה מספק נגיעת אדם טמא, הרי הוא טמא

כמי שיש בו דעת

להשאל

.

ואם כן, הכא במטה שישבה עליה,

אף על פי שאין חברותיה נושאות אותה במטה,

אלא ישבה על המיטה בשעה שהמטה היתה עומדת על גבי הקרקע, יש לה למטה דין של דבר שיש בו דעת להשאל, ומטמאים בה ספק דומיא דסוטה.

גופא, אמר רבי יוחנן: ספק טומאה הבאה בידי אדם

-

"נשאלים עליה"!

הילכך,

אפילו

היה הספק

בכלי המונח על גבי קרקע

, אלא שאירע בו הספק על ידי אדם, הרי אותו הכלי הוא

כמי שיש בו דעת לישאל!

וילפינן מסוטה לטמאו ברשות היחיד .

מיתיבי

: אדם טמא ש

היה מתעטף בטליתו

הטמאה, שנטמאה ממנו,

ו

בשעת העטוף היו

טהרות

בצדו של האדם, ואין ידוע אם נגעה הטלית בשעת העיטוף בטהרות וטימאה אותן, אם לאו.

או שהיה אותו אדם שהתעטף בטלית טהור, וטליתו טהורה,

ו

היו

טומאות,

כגון שרץ,

בצדו

, ואין ידוע אם נגעה הטלית בשרץ בשעת העיטוף, אם לאו.

ואותו הספק הוא כאשר היו

טהרות וטומאות למעלה מראשו

של המתעטף,

ספק נגע ספק לא נגע

בכל המקרים הללו, הרי הוא

טהור!

וקא סלקא דעתין, דטעם הדבר שמטהרין ואין מדמין לסוטה ברשות היחיד, משום שהספק הוא ביחס לטהרות המונחות על גבי קרקע, ואינן בידי האדם המתעטף, ולכן הוו דבר שאין בו דעת להשאל. ומוכח מכאן שאף על גב שספק הטומאה אירע על ידי אדם לא חשיבי בכך כמי שיש בהן דעת להשאל, הואיל ואינו אוחזן בידיו .

וממשיכה הברייתא:

ואם אי אפשר

לו להתעטף בטלית

אלא אם כן נגע

בטהרות או בשרץ הרי זה

טמא!

רבן שמעון בן גמליאל אומר

: אם היה הדבר ספק,

אומרים לו

לאדם המתעטף -

שנה!

דהיינו, חזור פעם נוספת על ההתעטפות בטלית כדי שנוכל להווכח אם אתה נוגע בעיטוף הזה בטהרות ובטומאות שמצדן ומעל ראשך.

ושונה,

ואם נמצא שהוא נוגע עכשו בידוע שנגע גם בעיטוף הראשון .

אמרו לו

חכמים לרבן שמעון בן גמליאל:

אין שונים בטהרות!

שאין ראיה מהעיטוף השני מה אירע בעיטוף הראשון!

עד כאן לשון הברייתא.

ודייקינן:

אמאי

אמרו חכמים שאם יש ספק אם נגע או לא נגע הרי הוא טהור?

הא ספק טומאה הבאה בידי אדם הוא!

ומכאן תיובתא לרבי יוחנן, דאמר שאפילו כלי המונח על גבי קרקע נחשב כדבר שיש בו דעת להשאל, באם היה מאורע הספק נעשה על ידי אדם. וקא סלקא דעתין דהברייתא איירי בכל ענין, בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים, והרי ברשות היחיד ילפינן מסוטה לטמא כל שיש בו דעת להשאל!?

ומשנינן:

בר מיניה!

דהיינו, שברייתא זאת אינה יכולה להיות תיובתא לרבי יוחנן. משום

דתני רב הושעיא

בהאי ברייתא: אם היה העיטוף

ברשות היחיד

-

ספיקו טמא, ברשות הרבים

-

ספקו טהור!

גופא

.

אמר זעירי

: גזירת טומאת

מעת לעת שבנדה עושה

טומאת

משכב ומושב לטמא אדם

בטומאה חמורה, שהיא גם

לטמא בגדים

אשר לובש האדם הנוגע במשכב.

ופרכינן:

איני, והא כי אתא אבימי מבי חוזאי, אתא ואייתי מתניתא בידיה,

ונאמר בה:

גזרו חכמים בטומאת

מעת לעת שבנדה

שיהיו

משכבה ומושבה

-

כמגעה!

ודייקינן:

מאי לאו

-

מה מגעה,

הכלי שנגעה בו הנידה,

אינו מטמא אדם

[שהרי הכלי שנגעה בו הוא ראשון לטומאה וראשון לטומאה אינו מטמא אדם],

אף משכבה לא מטמא אדם,

שכך היתה גזירת חכמים בטומאת מעת לעת שתטמא רק טהרות, אבל לא גזרו בטומאת מעת לעת, שהיא חומרא בעלמא, שתטמא כחומר טומאת נידה, לטמא משכבה ומושבה. וקשיא לזעירי שאמר שמטמאה אפילו טומאת משכב, לטמא אדם לטמא בגדים!?

אמר רבא

-

ותסברא!

והרי

קל וחומר הוא,

שגזרו חכמים במעת לעת שתטמא טומאה חמורה:

ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל,

[שסגור פתחו של הכלי בצמיד פתיל],

הניצול באוהל המת,

שניצל מטומאת אהל [מפסוק מפורש], בכל זאת -

אינו ניצול במעת לעת שבנדה,

כמבואר בברייתא לקמן שאם הסיטה האשה בכלי חרס הסגור בצמיד פתיל במעת לעת שלפני ראייתה, הרי הוא טמא.

משכבות ומושבות

האמורים,

שאינן ניצולין

מטומאה

באהל המת, אינו דין שאין ניצולין במעת לעת שבנדה,

אלא יטמאו את האדם הנוגע בהם לטמא בגדים שעליו!?

ופרכינן לאביי:

והא אבימי מבי חוזאי מתניתא

מפורשת

קאמר,

שמעת לעת שבנדה - משכבה ומושבה כמגעה! והרי מגעה של נדה בכלי אינו מטמא אדם!?

ומשנינן:

אימא

הכי קאמר תנא דמתניתא: הנוגע ב

משכבה ומושבה

של נדה בפרק הזמן של מעת לעת למפרע מראייתה, הרי הוא -