טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
נדה 51b — תלמוד אויף ייִדיש
נדה 51b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — נדה 51b
והא שבת, דמיחייב בפאה, ומיחייב במעשר, דתנן: כל שחייב בפאה, חייב במעשר. ומדחייב במעשר, מטמא טומאת אוכלין.
כמבואר במשנה.
אלמא: כל מילי דעביד לטעמא, מטמא טומאת אוכלין, דהאי שבת לטעמא עבידא.
שאין זה מאכל אלא תבלין.
ורמינהי: הקושט, והחימום, וראשי בשמים, והתיאה, והחלתית, והפלפלים, וחלת חריע
תבלינים העשויים לתת טעם באוכל אך אינם אוכל בעצמם,
נקחין בכסף מעשר
שני,
ואין מטמאין טומאת אוכלין, דברי רבי עקיבא.
אמר לו רבי יוחנן בן נורי
: ממה נפשך:
אם נקחין בכסף מעשר
הרי הם נחשבים כאוכל, ואם כן,
מפני מה אין מטמאין טומאת אוכלין?
ואם אינן מטמאין
משום שאינם נחשבים אוכל,
אף הם לא ילקחו בכסף מעשר!
מפני שבמעשר שני מותר לקנות רק אוכל.
ואמר רבי יוחנן בן נורי: נמנו וגמרו שאין נקחין בכסף מעשר, ואין מטמאין טומאת אוכלין.
אמר רב חסדא: כי תניא ההיא
שחשובה אוכל,
בשבת העשויה לכמך
, שכותשים אותו ונותנים אותו במאכל שנוהגים לטבול בו את הלחם, והנקרא כותח, שעיקרו עשוי משבת.
ונמצא שבמאכל זה השבת הוא עיקרו של המאכל ואינו טעם בלבד.
אמר רב אשי אמריתה לשמעתיה קמיה דרב כהנא
:
אמר: לא תימא
שרק
בשבת העשויה
במיוחד
לכמך
נחשבת אוכל,
הא סתמא
של שבת
ל
תת טעם ב
קדרה, אלא, סתם שבת, לכמך עשויה.
דתנן: השבת משנתנה טעם בקדרה, אין בה משום תרומה. ואינה מטמאה טומאת אוכלין.
מפני שיצא ממנו כל הטעם, והוא מכאן ואילך כמו עץ.
ומכאן יש לדייק:
הא עד שלא נתנה
השבת
טעם בקדרה, יש בה משום תרומה, ומטמאה טומאת אוכלין. ואי סלקא דעתך
שבת
סתמא לקדרה, כי לא נתנה נמי, סתמא לקדרה!
אלא לאו, שמע מינה, סתמא לכמך עשויה.
שמע מינה.
מתניתין:
כל שחייב בראשית הגז, חייב במתנות,
הזרוע הלחיים והקיבה הניתנים לכהן.
ויש שחייב במתנות ואינו חייב בראשית הגז,
כגון בקר ועיזים.
כל שיש לו
מצות
ביעור
בשביעית, כשכלה לחיה מן השדה,
יש לו
דין קדושת
שביעית
.
ויש שיש לו
קדושת
שביעית ואין לו
מצות
ביעור
.
גמרא:
ומבארת הגמרא שחילוק הדין האמור במשנה ביחס לשביעית יש והוא נוהג בצמח אחד,
כגון, עלה הלוף שוטה, והדנדנה,
שהם אוזלים מהשדה בימות הגשמים, שיש בהם קדושת שביעית ויש בהם מצות ביעור כשכלה לחיה מן השדה.
ובצמח הזה עצמו
יש שיש לו שביעית ואין לו ביעור, עיקר הלוף שוטה, ועיקר הדנדנה,
שאינם כלים מן השדה גם כשמגיעים ימי הגשמים, כי הם מושרשים בקרקע; ולכן אין להם ביעור.
וטעמו של דבר,
דכתיב
"
ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול
". ודרשינן:
כל זמן שחיה אוכלת מן השדה, אתה מאכיל לבהמתך בבית.
כלה לחיה מן השדה, כלה לבהמתך שבבית.
והני
העיקרים,
לא כלו להו
.
מתניתין:
א.
כל
דג
שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. ויש
דג
שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת.
ב.
כל שיש לו קרנים יש לו טלפים
(פרסות סדוקות) משום שרק לבהמה טהורה יש קרנים.
ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים
, כגון חזיר שפרסותיו סדוקות אך אין לו קרנים.
גמרא:
זה שאמרנו במשנתנו
כל שיש לו קשקשת
יש לו סנפיר, בא ללמדנו שהוא
דג טהור
.
וזה שאמרנו
יש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת
בא ללמדנו שהוא
דג טמא
.
ותמהינן:
מכדי, אנן אקשקשת סמכינן
שהרי כל שיש לו קשקשת בהכרח שיש לו סנפיר, ואם כן
סנפיר דכתב רחמנא
בתור סימן נוסף של דג טהור
למה לי
, והרי דיינו בסימן הקשקשת שמוכיח שיש לדג גם סנפיר?
ומסברינן:
אי לא כתב רחמנא
גם סימן
סנפיר הוה אמינא מאי
"
קשקשת
"
דכתיב, סנפיר
[שהיינו מזהים את הקשקשת האמור בתורה בתור סנפיר],
ו
היינו מטהרים
אפילו דג טמא
שיש לו סנפיר. ולכן
כתב רחמנא
גם
סנפיר ו
גם
קשקשת
, ולא נבוא להתיר דג טמא בסימן סנפיר בלבד.
והשתא דכתב רחמנא סנפיר וקשקשת, מנלן
באמת
דקשקשת
היא
לבושא הוא
[לבוש של הדג] אולי הסנפיר הוא הלבוש, והקשקשת היא כנף הדג ששט באמצעותה? כלומר מנין פשוט לנו שפירוש המילה קשקשת זה מה שאנו קורים קשקשת?
דכתיב
"
ושריון קשקשים הוא לבוש
".
ופרכינן: שאם כן שיודעים אנו פירוש המילה, חזרה השאלה הקודמת, שתכתוב התורה רק קשקשת, ואנחנו נדע קשקשת היא הלבוש, שהכוונה לקשקשת ולא נטעה שהכוונה סנפיר
וליכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר.
ומשנינן:
אמר רבי אבהו וכן תנא דבי רבי ישמעאל
: הוסיף הכתוב לכתוב סנפיר משום
יגדיל תורה ויאדיר!
מתניתין:
כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו.
ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו.
גמרא:
דנה הגמרא: זה שלמדנו שיש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו,
לאתויי מאי?
לאתויי ירק
, שאין מברכים אחריו ברכה אחרונה.
ולרבי יצחק, דמברך אירק
ברכה אחרונה,
לאתויי מאי? לאתויי מיא
שאין מברכים ברכה אחרונה אחרי שתייתם.
ולרב פפא דמברך אמיא
ברכה אחרונה,
לאתויי מאי?
לאתויי מצוות
שמברכים עליהם לפני עשייתם, ואין מברכים עליהם ברכה נוספת אחר גמר עשייתם.
ולבני מערבא
דמברכי בתר דסליקו תפילייהו "אשר קדשנו במצוותיו וצונו לשמור חוקיו", לאתויי מאי?