טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
נדה 2a — תלמוד אויף ייִדיש
נדה 2a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — נדה 2a
מתניתין:
שמאי אומר: כל הנשים
הרואות דם בשעה שבודקות עצמן -
דיין שעתן!
שמשעת הראייה ואילך בלבד הן טמאות, ולא גזרו חכמים עליהן "טומאה למפרע", ואין הן מטמאות קדשים [ותרומה] שנגעו בהן לפני שעת הראייה.
הלל אומר
: גזרו עליהן חכמים שיטמאו תרומה וקדשים למפרע -
מפקידה,
משעת הבדיקה הקודמת, ועד
לפקידה,
לבדיקה שעשתה עתה, שבה היא ראתה דם.
ואפילו לימים רבים
גזרו טומאה למפרע. שאם היתה הבדיקה הקודמת זמן רב לפני הבדיקה שראתה בה דם - הרי היא מטמאת את כל הקדשים [והתרומות] שנגעה בהם לאחר הבדיקה הקודמת.
וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה!
שאין לנו להחמיר יותר מדאי לזמן רב למפרע כהלל, מפני שכתלי בית הרחם אינם מעמידים את הדם זמן רב, אלא כאשר יוצא הדם לפרוזדור, הרי הוא יוצא משם אל מחוץ לגופה לאחר פרק זמן קצר.
ולא כדברי שמאי שמקיל יתר על המידה שלא לגזור עליה כל טומאה למפרע.
אלא
יש לגזור טומאה למפרע באופן הזה:
א. תקופת הזמן של
מעת לעת
-
ממעטת על יד
, מתקופת הזמן, של
"מפקידה לפקידה"!
והיינו, אם הבדיקה הקודמת, שבדקה ולא מצאה בה דם, היתה לפני מספר ימים, דיינו שנגזור עליה שתטמא למפרע רק מעת לעת, ולא תטמא למפרע עד זמן הפקידה הקודמת.
ב.
ו
כן
מפקידה לפקידה
-
ממעטת על יד מעת לעת!
שאם היה פרק הזמן של "מפקידה לפקידה" קצר מפרק הזמן "של מעת לעת", וכגון שבדקה את עצמה בבוקר ומצאה עצמה טהורה ובערב בדקה ומצאה דם, אין היא מטמאה למפרע מעת לעת אלא רק משעת הבדיקה בבוקר, שהרי בדקה עצמה אז ומצאה עצמה טהורה.
ג.
כל אשה שיש לה וסת
קבוע ובדקה עצמה בשעת וסתה ומצאה דם -
דיה שעתה!
שלא גזרו עליה שתטמא למפרע, משום דאמרינן "אורח [הוסת] - בזמנו בא" ואין לחשוש שהקדים!
ד.
והמשמשת בעדים,
שבדקה את עצמה לפני התשמיש ואחר התשמיש ב""עד", בסדין, ומצאה עצמה טהורה,
הרי
בדיקה
זו
גם היא נחשבת
כ
"
פקידה
" -
וממעטת
אותה הפקידה
על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה!
שאין היא מטמאה למפרע אלא משעת התשמיש והלאה, שהרי אז בדקה עצמה ומצאה שהיא טהורה.
כיצד
אמרו
"דיה שעתה"
באשה שיש לה וסת קבוע, או לשמאי בכל אשה?
כגון, ש
היתה יושבת במטה ו
היתה
עסוקה בטהרות. ופרשה
מהמיטה,
ו
סמוך לאחר פרישתה מהמטה היא
ראתה
דם, הרי
היא
בלבד
טמאה,
מכאן ולהבא.
ו
אילו
הן,
הטהרות שעסקה בהם בהיותה יושבת במטה -
טהורות!
אף על פי שאמרו
חכמים והלל באשה שאין לה וסת ש
מטמאה
למפרע
מעת לעת
, לא אמרו זאת אלא ביחס לכך שהחמרנו לטמא את הטהרות שנגעה בהן למפרע, אבל את שבעת ימי נדתה היא
אינה מונה אלא משעה שראתה
את הדם ואינה חוששת למנותם מעת לעת למפרע [שאם היתה צריכה לחשוש למנותם מעת לעת למפרע היה המנין למפרע גורם להקדים את י"א ימי זיבתה, המתחילים לאחר שבעת ימי נדתה].
גמרא:
שנינו במשנה שיטתו של שמאי שאין גוזרים בנדה טומאה למפרע.
והוינן בה:
מאי טעמא דשמאי?
מדוע אין הוא חושש להחמיר, ואפילו לא ביחס לטהרת קדשים? והרי יש מקום לחשוש שמא יצא הדם קודם, אלא שהעמידוהו כתלי בית הרחם, ואילו היתה בודקת קודם לכן יתכן שהיתה מוצאת אז דם?
ומתרצינן ארבעה תירוצים בביאור שיטתו של שמאי אמאי אין מקום לגזור טומאה למפרע:
הסבר ראשון:
קסבר
שמאי, כיון שהדבר הוא ספק -
העמד אשה על חזקתה, ואשה בחזקת טהורה עומדת
קודם שראתה את הדם .
והלל
סבר:
כי אמר
ינן
"העמד דבר על חזקתו"
הוא רק
היכא דלית ליה
לדבר שמעמידים אותו על חזקתו
ריעותא מגופיה
.