נדה 25a — תלמוד אויף ייִדיש

ופרשתבינא

[שם אדם]

דפומבדיתא קאי לה לאדא דיילא עד פלגיה

[אמצע גופו].

וכולי עלמא קאי לפרשתבינא דפומבדיתא עד חרציה!

[מותניו] .

שאלו לפני רבי

:

המפלת שפיר מלא בשר

אך אין בו ריקום איברים -

מהו?

אמר להם

-

לא שמעתי

אם אמו טמאה לידה.

אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי

-

כך אמר אבא

: הפילה שפיר

מלא דם

-

טמאה נדה!

שפיר

מלא בשר

ואפילו בלי ריקום איברים -

טמאה לידה!

אמר ליה

רבי לרבי ישמעאל ברבי יוסי:

אילמלי דבר חדש אמרת לנו משום אביך

שהיית אומר לנו רק את הדין ששפיר מלא בשר מטמא, היה מסתבר שאביך הוא שחידש דין זה, ולא שחזר על דברים ששמע מאחרים. ו

שמענוך

שכן ההלכה כדברי אביך.

אבל

עכשו,

שהוספת לנו ששפיר מלא דם מטמא משום נידה, ובדבר זה ידוע לנו שישנה כבר מחלוקת, ומוכח שאביך בדבריו ציטט מדברי אחרים ולא חידש מעצמו, ולכן לא נשמע לדבריך. כי אין הכרח שאביך ציטט רק את הנפסק להלכה, שהרי

מדהא קמייתא,

דשפיר מלא דם מטמא בנידה,

כיחידאה קאמר,

שהרי חכמים חולקים וסוברים שאם כנוס הדם בתוך עור השפיר אין האשה מטמאת בנידה, ורק

כסומכוס

היא

שאמר

זאת

משום רבי מאיר ואין הלכה כמותו,

ולכן

הא נמי

שפיר מלא בשר, שמטמא,

שמא כרבי יהושע אמרה, ואין הלכה כרבי יהושע!

ומבאר רבי היכן מצאנו שרבי יהושע אינו מצריך ריקום אברים:

דתניא: המפלת שפיר שאינו מרוקם

-

רבי יהושע אומר

: הרי זה

ולד

שעור השפיר לבדו מספיק כדי להחשיבו לולד, ומטמאה בלידה!

וחכמים אומרים: אינו ולד

כל עוד אין בשפיר איברים מרוקמים! והלכה כחכמים שעור לבדו אינו נחשב לולד. ולפיכך, אי אפשר לפסוק הלכה כרבי יוסי בשפיר מלא בשר כי שמא אמרה רבי יוסי רק לשיטת רבי יהושע וטעם הטומאה הוא משום עור השפיר לבדו , ולא שחידש רבי יוסי ששפיר מלא בשר מטמא לדברי הכל. ונשאר הספק לדעת חכמים שלא הסתפקו בעור, האם מילוי הבשר יכול להחשיבו לולד.

ומבררת הגמרא את דברי הברייתא:

אמר ר"ש בן לקיש משום רבי אושעיא: מחלוקת

תנא קמא ורבי יהושע במפלת שפיר שאינו מרוקם, היא

בעכור,

ורק כשמימי השפיר עכורים טמאה שסובר רבי יהושע שעכירות המים מוכיחה שהיה ולד ונימוח.

אבל בצלול,

שהיו מי השפיר צלולים -

דברי הכל, אינו ולד!

ורבי יהושע בן לוי אמר: בצלול מחלוקת!

איבעיא להו

: מהי כונת רבי יהושע בן לוי: האם

בצלול מחלוקת, אבל בעכור דברי הכל

נחשב ל

ולד

וטמאה אמו.

או דילמא, בין בזה ובין בזה מחלוקת,

וחידושו של רבי יהושע בן לוי הוא שאפילו בצלול חולק רבי יהושע וסובר שהוי ולד? ומסקינן:

תיקו!

וחוזרת הגמרא לעיקר מחלוקת ריש לקיש ורבי יהושע בן לוי:

מיתיבי: את זו דרש רבי יהושע בן חנניה

-

"ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור

-

וילבישם"

"וכתנות עור" פירושו כותנות לצורך העור, שיכסו הכתונות את עור האדם. ומכך שבמקום לכתוב כתנות לאדם, כתבה התורה כתנות לעור.

מלמד שאין הקב"ה עושה עור לאדם, אלא אם כן נוצר,

ועיקר יצירת האדם נשלמת ביצירת העור .

ומדייקת הגמרא:

אלמא,

שם ולד

בעור תליא מילתא

ואין חילוק מה בתוכו, ולכן

לא שנא עכור ולא שנא צלול! אי אמרת בשלמא

שרבי יהושע אמר ש

בצלול מחלוקת,

וכביאור רבי יהושע בן לוי

היינו דאיצטריך קרא

לרבי יהושע ללמדנו שמשום עור בלבד נחשב ולד.

אלא, אי אמרת

רק

בעכור מחלוקת

כדברי ר"ש לקיש, אבל בצלול שיש בו רק עור אינה מטמאה -

למה לי קרא?

הא

סברא בעלמא הוא

לטמאותו, שלר"ש בן לקיש גם רבי יהושע מודה שעל ידי עור בלבד אינו נחשב לולד, וכל מחלוקתו עם חכמים היא האם מים עכורים מוכיחים על כך שהיה ולד, ומחלוקת זו אינה בדינים הנלמדים מהפסוקים, אלא במציאות טבע העוברים?!

אלא, שמע מינה בצלול מחלוקת,

וכרבי יהושע בן לוי, ותיובתא דר"ש לקיש,

שמע מינה!

ומביאה הגמרא אמוראים נוספים שנחלקו במחלוקת ר"ש לקיש ורבי יהושע בן לוי, וגם הם הקשו קושיה דומה על הסוברים שהמחלוקת היא דווקא כשהמים שבשפיר עכורים:

וכן אמר רבי נחמן, אמר רבה בר אבוה: מחלוקת בעכור, אבל בצלול דברי הכל אינו ולד,

וכר"ש לקיש.

איתיביה רבא לרב נחמן

: תנן : הלוקח בהמה מן העובד כוכבים ואינו יודע אם ביכרה אם לא ביכרה, ומסתפק אם חייב לתת את הולד הראשון שתלד לכהן, רבי ישמעאל אומר: אם העז שקנה היא בת שנתה - ודאי לא ילדה קודם, וחייב לתת הולד לכהן! מכאן ואילך - ספק!

אמר לו רבי עקיבא [לרבי ישמעאל] - אילו בוולד בלבד הבהמה נפטרת מהבכורה - כדבריך! שרק עז בת שנתה יולדת ולד גמור.

אלא,

שאין הדבר כן, שאמרו:

סימן וולד,

שפוטר את הבהמה מבכורה, בנוסף ללידת ולד:

א.

בבהמה דקה

-

טינוף,

שאם יצא ממנה זיבה של וולד שנימוח במעיה הרי היא כמי שילדה כבר.

ב.

בגסה

-

שליא,

שאם יצאה ממנה שליא אע"פ שלא מצאנו ולד בתוכה, אמרינן שהיה בה ולד ונימוח.

ג.

באשה

-

שפיר ושליא,

או שפיר או שליא היוצאים ממנה הם סימן לולד, שהיה בהם ונימוח. וכיון שדי באלו כדי לפטור מהבכורה, שייך שגם קודם שתהא העז בת שנתה יצא ממנה טינוף, ופטור מלתת הולד לכהן.

ומדייק רבא כדי להקשות על רב נחמן:

ואילו שפיר בבהמה

-

לא פטר

מבכורה, אלא רק באשה! ולכן בבהמה כתבה הברייתא רק שליא ובאשה הוסיפו גם שפיר. אי

אמרת בשלמא בצלול מחלוקת

והעור לבדו מחשיבו לולד,

משום הכי

שונה אשה מבהמה, כי מסברא עור אינו ולד, וצריך דרשה מפסוק כדי לחדש דין זה, ולכן דווקא

אשה דרבי בה קרא,

כנדרש מהפסוק "ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כותנות עור"

פטר בה

לידת

שפיר,

שאחר שלמדנו שהעור כשלעצמו נקרא וולד, נחשב הוא גם פטר רחם, ונפטרה מבכורה. אבל

בבהמה, דלא רבי

בה

קרא

-

לא פטר בה

לידת

שפיר

מבכורה, שמסברא העור אינו ולד.

אלא, אי אמרת בעכור מחלוקת,

ומכח הסברא נחלקו - האם נחשבת העכירות כראיה שנימוח הולד,

מכדי, סברא הוא

-

מאי שנא אשה ומאי שנא בהמה?!

ומתרצת הגמרא:

מי סברת רבי יהושע מפשט פשיט ליה

ששפיר עכור הוא ולד ודאי?

רבי יהושע ספוקי מספקא ליה

אם העכירות של השפיר היא ראיה שנימוח בו ולד,

ואזיל הכא לחומרא, והכא לחומרא!

שהחמיר רבי יהושע באיסורים בכל מקום שהיה צד להחמיר, אולם בדיני ממון לא החמיר ולכן ישנו חילוק בין אשה לבהמה.

ש

גבי אשה דממונא הוא,

שהנידון הוא האם הבן שיולד לאחר שהפילה שפיר עכור הוא בכור או לא, ולענין חיוב ה' סלעים של פדיון הבן, הרי זה

ספק ממונא,

שאזלינן בו

לקולא

. ולכן הדין שם הוא שבאשה לידת שפיר היא סימן לולד, ואין צורך לפדות את הבן הבא אחריו. אבל

גבי בהמה

שהנידון אם הוולד שיולד אחרי שהפילה שפיר הוא בכור או לא, נידון

דאיסורא הוא, דאיכא לגבי איסור גיזה ועבודה,

ו

ספק איסורא לחומרא,

ולכן סברה המשנה בבכורות, שבבהמה לידת שפיר אינה סימן ולד, שמחמת הספק יש לנהוג בולד הבא אחריו בחומרות של בכור .

וכיון שאין חילוק המשנה בבכורות בין אדם לבהמה אלא החילוק הוא בין דיני איסור שמחמירים לדיני ממון שמקילים,

הכי נמי גבי אשה

היולדת שפיר -

ספק טומאה לחומרא,

כדין כל ספק איסור.

ושואלת הגמרא:

ומי מספקא ליה

רבי יהושע?

והא קרא קאמר,

ומשמע שטימאה בודאי ולא מספק?

ומשיבה: כל מה שטימא רבי יהושע ליולדת שפיר בודאי - אינו אלא

מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא!

ומדאורייתא הרי היא בספק.

אמר ליה רב חנינא בר שלמיא לרב

:

הא רבי

שאומר שלא שמע מה דינה של המפלת שפיר מלא בשר.

הא רבי ישמעאל ברבי יוסי,

שאמר בשם רבי יוסי שהיא טמאה לידה.

הא רבי אושעיא

האומר ששפיר שאינו מרוקם נחלקו רבי יהושע וחכמים בעכור ולא בצלול.

הא רבי יהושע בן לוי

שאמר דבצלול נחלקו רבי יהושע וחכמים.

מר

-

כמאן סבירא ליה?

אמר ליה

רב לרב חנינא בר שלמיא -

אני אומר: אחד זה ואחד זה

בין בצלול ובין בעכור

אינה חוששת,

ודלא כרבי יהושע שאמר שהעור בעצמו הוא וולד.

ושמואל אמר: אחד זה ואחד זה חוששת!

שגם בצלול חשש שמא היה ולד בשפיר ומספק יושבת ימי טומאה, אך אין לה ימי טוהר, שספק ולד הוא.

ואזדא שמואל לטעמיה

-

דכי אתא רב דימי, אמר: מעולם

לא דכי

[טיהרו]

שפיר בנהרדעא

שכל היולדת שפיר היתה יושבת שבועיים בטומאה מספק ,

לבר מההוא שפירא דאתא לקמיה דשמואל

שהיה רבה של נהרדעא,

דמנח עליה חוט השערה מהאי גיסא וחזיא מהאי גיסא!

שהיה השפיר כה צלול שיכלו לראות את חוט השערה המונח בצד אחד, מצדו השני של השפיר. ולכן

אמר

שמואל -

אם איתא דולד הואי לא הוה זיג

[צלול]

כולי האי!

שנינו במשנה:

ואם היה מרוקם

תשב לזכר ולנקבה.

ומבארת הגמרא כיצד נראים האברים בעובר, שיחשב מרוקם:

תנו רבנן: איזהו שפיר מרוקם? אבא שאול אומר: תחלת ברייתו

של העובר היא

מראשו

144 , ושתי עיניו

נראים

כשתי טפין של זבוב!

[כשתי עיני זבוב].

ומוסיפה הגמרא:

תני רבי חייא

: ושיהיו שתי העינים -

מרוחקין זה מזה!

וממשיכה הברייתא:

שני חוטמין

שני חורי החוטם של העובר נראים

כשתי טפים של זבוב!

ומוסיפה הגמרא:

תני רבי חייא: ומקורבין

חורי החוטם

זה לזה!

וממשיכה הברייתא:

ופיו מתוח

-

כחוט השערה!

שהפה הוא רק סדק קטן, ודומה לשערה מתוחה.

וגויתו,

ראש הגויה של זכר , נראית

כעדשה.

ואם היתה נקבה

-

נדונה

[נראית]

כשעורה לארכה

שנראה כאילו היא סדוקה כשעורה באותו מקום.

וחתוך ידים ורגלים

עדיין

אין לו

וכאמור בתחילת הברייתא, שרק הראש שלם בצורתו.

ועליו מפורש בקבלה

שבשלב זה של העיבור יש בעובר כבר רוח חיים, ולכן נחשב לולד. שנאמר בספר איוב "

הלא כחלב תתיכני, וכגבינה תקפיאני. עור ובשר תלבישני, ועצמות וגידים תסוככני

146 . חיים וחסד עשית עמדי

-

ופקודתך שמרה רוחי!

" הרי שמיד אחר יצירת העצמות והגדים נותן הקב"ה רוח חיים בעובר, ופקודת השם ומצוותו שומרת רוח זו בקרבו.