נדה 20b — תלמוד אויף ייִדיש

כי רק

רבי חנינא הוא דחכים

ויכול לבדוק כן, אבל

כולי עלמא

-

לאו חכימי הכי!

אמר רבי יוחנן: חכמתא דרבי חנינא גרמא לי דלא אחזי דמא,

[שלא אראה ואפסוק במראות דם אשה], כי במקום שאני

מטמינא

-

מטהר

היה רבי חנינא. ואם אני

מטהרנא

הוא היה -

מטמא.

אמר רבי אלעזר: ענוותנותא דרבי חנינא גרמא לי ד

דדוקא כן

חזאי דמא. ומה רבי חנינא דענותן הוא מחית נפשיה לספק וחזי

\-

אנא לא אחזי?

אמר רבי זירא: טבעא

[טבע האנשים]

דבבל גרמא לי דלא חזאי דמא, דאמינא

-

בטבעא לא ידענא,

שאיני יודע להבדיל בין סוגי הדם השונים, כגון האם הדם מאדם או מבהמה,

בדמא ידענא

להבדיל בדם החדר עצמו

בין הטמאים לטהורים שכולם הם מין אחד ורק חלוקים בצבעם בודאי שלא אדע!

ושואלת הגמרא:

למימרא, דבטבעא תליא מילתא,

שבדיקת דם הנידות תלויה בהכרת טבע הדמים וסוגיהם,

והא רבה הוא דידע בטבעא, ולא ידע בדמא?

ומתרצת: "כל שכן" קאמר

רבי זירא -

ומה רבה דידע בטבעא לא חזא דמא, ו

אם כן

אנא

, שאיני יודע אפילו בטבע, וכי

אחזי בדמא?! עולא איקלא לפומבדיתא, אייתי לקמיה דמא

-

ולא חזא! אמר

-

ומה רבי אלעזר, דמרא דארעא דישראל הוה

שהיה הבקי ביותר מכל חכמי הארץ במראות דם

כי מקלע לאתרא דרב יהודה

[פומבדיתא]

לא חזי דמא

משום כבודו דרב יהודה,

ואנא אחזי?!

ומסבירה הגמרא:

ואמאי קרו ליה

לרבי אלעזר

"מרא דארעא דישראל"?

משום מעשה שהיה:

דההיא אתתא דאייתי דמא לקמיה דרבי אלעזר,

ו

הוה יתיב רבי אמי קמיה

דרבי אלעזר.

ארחיה

רבי אלעזר [הריח את הדם] ו

אמר לה

-

האי, דם חימוד

הוא

שראתה את הדם מתאוה שהתאוותה לבעלה וטהור הוא!

בתר דנפקה

האשה,

אטפל לה רבי אמי

לחוקרה,

ואמרה לו

-

בעלי היה בדרך וחמדתיו!

קרי

רבי אמי

עליה

דרבי אלעזר:

סוד ה'

-

ליראיו!

ומביאה הגמרא מעשה נוסף:

אפרא הורמיז, אמיה דשבור מלכא

[שהיתה גויה, אך שמרה דיני נדה].

שדרא דמא לקמיה דרבא,

לבודקו.

הוה יתיב רב עובדיה קמיה

דרבא.

ארחיה

רבא לדם.

אמר לה

-

האי, דם חימוד הוא! אמרה ליה, לבריה: תא חזי

-

כמה חכימי יהודאי!

אמר לה

בנה:

דלמא כסומא

-

בארובה

אמר לך, שרק במקרה עלה בידו?!

הדר שדרה ליה

לרבא

שתין

[60]

מיני דמא, וכולהו אמרינהו

רבא מה הם

. ההוא בתרא,

הדם האחרון,

דם כנים הוה, ולא ידע

רבא מהו.

אסתייע מילתא, ושדר לה

רבא מתנה

סריקותא דמקטלי כלמי

[מסרק הקוטל כנים], והבינה שכוונתו של רבא במשלוח הדורון הזה היתה לענות ברמז מהו הדם האחרון ששלחה לו לבודקו

. אמרה: יהודאי

-

בתווני

דלבא יתביתו

[הינכם כיושבים בחדרי הלב, שכה חכמים אתם]!

אמר רב יהודה: מרישא

בתחילה -

הוה חזינא דמא. כיון דאמרה לי

אמיה דיצחק ברי: האי טיפתא קמייתא

[טיפת הדם הראשונה היוצאת]

לא מיתתינן לה קמייהו דרבנן, משום דזהימא,

אלא רק את הטיפות שלאחריהן, מאז -

לא

חזינא!

הפסקתי לראות ולפסוק על דמים, דשמא הטפה הראשונה היתה טמאה ונטמאה האשה, ורק לאחר מכן כשהשתנה המראה הטמא למראה דם טהור היא מביאה אותו. וכיון שרק אותו היו הנשים מביאות להראות לחכם, נמנע רב יהודה מלפסוק.

אבל,

בין טמאה לטהורה,

להבדיל בין דמים טהורים של יולדת לדמים טמאים שלאחריהם ,

ודאי חזינא,

כי כאן אין חשש שמא היה דם קודם טמא שלא הביאתו, כי הדמים הקודמים ודאי טהורים הם.

ילתא,

[אשתו של רב נחמן],

אייתא דמא לקמיה

דרבה בר בר חנא, וטמי לה. הדר, אייתא

את אותו מראה הדם

לקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודה ודכי

[וטיהר]

לה.

ומקשה הגמרא:

והיכי עביד הכי,

רב יצחק, שטיהר?

והתניא: חכם שטימא, אין חבירו רשאי לטהר!

אסר, אין חבירו רשאי להתיר!?

ומתרצת: רב יצחק

מעיקרא

-

טמויי הוה מטמי לה,

על אף שסבר שהוא מראה טהור, ומשום הדין שחכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר, אך

כיון דאמרה לו

ילתא לרב יצחק

דכל יומא הוי

רבה בר בר חנה בעצמו

מדכי לי כהאי גונא

שגם הוא היה סבור שמראה שכזה הוא מראה טהור

והאידנא

שטימא אותו

הוא

משום

דחש בעיניה

230 , דכי לה

רב יצחק, שהרי גם רבה בר בר חנה סובר כן.

שואלת הגמרא:

ומי מהימני

לומר "כזה טיהר לי"? ומתרצת:

אין! והתניא: נאמנת אשה לומר

-

כזה

מראה דם

ראיתי, ואבדתיו,

שמביאה דוגמת דם שלה או של חברתה ואפילו הוא מראה טהור נאמנת לומר שכזה, בדיוק, היה מראה הדם שאבד, והרי היא טהורה.

איבעיא להו

: אשה המראה דם לחברתה ואומרת לה החברה -

כזה

מראה

טיהר

לי

איש פלוני חכם

-

מהו?

האם יכולה האשה שהראתה לסמוך על עדות חברתה?

תא שמע: "נאמנת אשה לומר כזה ראיתי, ואבדתיו"!

ודוחה הגמרא:

שאני התם

-

דליתיה

לדם

לקמן

ולכן מסתמכים על דבריה, אבל אם הדם קיים צריכה להביאו לחכם לבודקו.

ומביאה הגמרא ראייה

תא שמע: דילתא אייתא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה וטמי לה, ואייתא לקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודה ודכי לה!

ולהבנת הראיה מביאה הגמרא הקושיא והתירוץ על הנהגת רב יצחק שנכתבו לעיל:

והיכי עביד הכי? והתניא חבר שטימא אין חבירו רשאי לטהר וכו', ואמרינן טמויי הוי מטמי לה, כיון דאמרה ליה דכל יומא מדכי לה כי האי גונא, והאידנא הוא דחש בעיניה, הדר דכי לה

וסמך רב יצחק על ילתא שמראה דם שנזה טיהר רבה בר בר חנא

\-

אלמא מהימנא לה!

ודוחה הגמרא:

רב יצחק בר יהודה

-

אגמריה סמך!

שלא סמך על עדותה כלל אלא שגם הוא היה סבור לפי המסורת שבידו שהמראה הזה הוא טהור. ונשארת הגמרא בספק.

דין נוסף בפסיקה במראות דמים מביאה הגמרא:

מעשה שהיה, ש

רבי ראה

, בדק

דם בלילה וטימא

אותו. ולמחרת

ראה

את אותו הדם שוב

ביום

-

וטיהר

אותו.

המתין

רבי

שעה אחת

ואז

חזר

מהוראתו. והבינה הגמרא שחזר בו בלי לראותו בפעם השלישית משום שחשב שהשינוי בין המראה ביום והמראה בלילה נבע מכך שבלילה היה הדם לח וביום התייבש, וראייתו בלילה כשהיה הדם לח היא הנכונה,

וטימא

אותו!

אמר

רבי:

אוי לי

-

שמא טעיתי

במה שחזרתי וטמאתי, שהרי עתה היה המראה טהור!

ומקשה הגמרא: מדוע אמר רבי "

שמא טעיתי

" - והרי

ודאי טעה!

דתניא: לא יאמר חכם: אלו היה

הדם

לח היה ודאי טמא, אלא יאמר: אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות!

ורבי הרי ראה שעתה המראה טהור ולא היה לו לחוש שמא נראה כך משום שהתייבש.

ומשנינן: לא כך היה המעשה, אלא רבי חזר ובדק את הדם פעם שלישית.

וכך היה: רבי

מעיקרא

, כשבדק בלילה לאור הנר -

אחזקיה ב

ודאי

טמא.

ו

כיון דחזא לצפרא דאשתני

, הלבין ממראהו בלילה,

אמר: ודאי טהור הוה, ובלילה הוא דלא אתחזי שפיר.

כיון דחזא

לאחר שעה

דהדר אשתני

והלבין יותר,

אמר: האי

דם

טמא הוא, ומפכח הוא דקא מפכח ואזיל

, שמראה אדמימותו מתבהרת והולכת. ומה שאמרנו שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות הכונה היא כשהוא לא ראה תחילה מראה טמא.

רבי בדיק לאור הנר

236 .

רבי ישמעאל ברבי יוסף בדיק

אפילו

ביום המעונן

ואפילו

ביני עמודי

בבית המדרש שהיה לומד בו, על אף שאין שם אור חזק.

אמר רב אמי בר שמואל: וכולן

כל הדמים -

אין בודקין אותן אלא בין חמה לצל

.

רב נחמן אמר רבה בר אבוה

: בודק

בחמה ו

מצל על המראה

בצל ידו

237 .

שנינו במשנה:

וכמוזג שני חלקים.