נדה 13b — תלמוד אויף ייִדיש

מעטרה ולמעלה

[לכוון הגוף] -

אסור.

וכן הורה לו שיאחז מעטרה ולמטה.

אמר רב: המקשה עצמו לדעת

-

יהא

בנידוי

ומקשה הגמרא: ולימא

רב

-

אסור

להקשות עצמו לדעת!?

ומתרצת: דלכך נקט רב האי לישנא, לומר לך שאיסורו חמור ביותר משום

דקמגרי יצר הרע אנפשיה

[ר"ן שבת פרק יד].

ורבי אמי אמר

: המקשה עצמו לדעת -

נקרא עבריין!

משום

שכך אומנתו של יצר הרע

-

היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, ולמחר

[אחר שהאדם מציית לו, והרי הוא מסור בידו],

אומר לו: לך עבוד עבודת כוכבים! והולך ועובד.

איכא דאמרי: אמר רבי אמי: כל המביא עצמו לידי הרהור

-

אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה!

ד

כתיב הכא

[בענין השחתת זרע] "

וירע בעיני ה'

אשר עשה אונן".

וכתיב התם

[באלה שאינם נכנסים במחיצתו של הקב"ה],

"כי לא אל חפץ רשע אתה

-

לא יגורך

[לא יגור יחד עמך במחיצתך] אדם

רע

"!

ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב "ידיכם דמים מלאו"

-

אלו המנאפים ביד!

[שמשחיתים זרעם בידם].

תנא דבי רבי ישמעאל

: "לא תנאף אשה" לא כתיב, אלא "

לא תנאף

" סתם - לומר

שלא תהא בך

שום

ניאוף

-

בין ביד

19 , בין ברגל! תנו רבנן: הגרים, והמשחקין בתינוקות

-

מעכבין את

ביאת

המשיח!

ודנה הגמרא:

בשלמא גרים

מעכבים,

כדרבי חלבו. דאמר רבי חלבו: קשין גרים לישראל כספחת

[צרעת]!

אלא "משחקין בתינוקות"

-

מאי הוא?

אילימא משכב זכור?

הא

בני סקילה נינהו!

ולא רק מעכבים את המשיח ותו לא.

אלא,

שמא תאמר שמשחיתים זרעם

דרך איברים

[ואילו משכב זכור הוא דוקא דומיא דמשכב אשה] -

עדיין קשה: והא

"בני מבול" נינהו,

שהוא ביטוי יותר חמור מעיכוב המשיח! ומתרצת הגמרא:

אלא, דנסיבי,

שהם נושאים נשים

קטנות, דלא בנות אולודי נינהו

21 ,

ואין בכך איסור משום השחתת זרע, אלא משום שמתבטלים מפריה ורביה.

דאמר רבי יוסי

-

אין בן דוד בא אלא עד

שיכלו נשמות שבגוף!

"גוף" הוא מקום האוצר של כל הנשמות. וכל עוד לא הוצאו ממנו כל הנשמות אין בן דוד בא. ונמצא שמי שמונע עצמו מלהוריד נשמות מה"גוף" לעולם - מעכב בכך את הגאולה!

שנאמר "כי רוח מלפני יעטוף, ונשמות

-

אני עשיתי".

שביאורו: הרוחות שלפני, שגזרתי שיולדו, הם "יעטופו", יאחרו [מלשון "והעטופים ללבן"] את הגאולה הנזכרת באותו פסוק.

שנינו במשנה: כל היד המרבה לבדוק

באנשים

-

תקצץ!

איבעיא להו

: האם

דינא תנן,

שהדין הוא שקוצצים את ידו ממש, או

לטותא תנן

[קללה - שראוי לידו שתקצץ]?

וביאור הספק הוא: האם

דינא תנן

-

כי הא דרב הונא קץ ידא!

[כמבואר בסנהדרין, שכל המרים יד על חבירו תקצץ ידו. ועשה כן רב הונא בפועל!] וכמו כן הכא יש לקוץ את היד.

או לטותא

בלבד

תנן?

תא שמע: דתניא: רבי טרפון אומר

: השולח

יד לאמה

-

תקצץ ידו

עוד בעודה

על טבורו!

אמרו לו

: כיצד זה קוצצים את היד בעודה על הטבור? -

והלא כרסו נבקעת

בכך, והוא אינו חייב אלא בקציצת ידו!

אמר להן

רבי טרפון:

מוטב

כי

תבקע כרסו, ואל ירד לבאר שחת!

ומוכיחה הגמרא:

אי אמרת בשלמא דינא תנן

-

היינו דאמרי ליה: והלא כרסו נבקעת!?

אלא, אי אמרת לטותא תנן

ואין קוצצין את ידו בפועל -

מאי "כריסו נבקעת"

איכא!?

ודוחה הגמרא:

אלא מאי

-

דינא תנן!?

וכי

לא סגי,

לא יתכן לומר שתקצץ ידו כשהיא

לאו על טבורו?

ומדוע אמר רבי טרפון שתקצץ דוקא על טבורו?

אלא, הכי קאמר רבי טרפון: כל המכניס ידו למטה מטבורו

[ונוגע באמתו] -

תקצץ

היד! ולעולם לטותא היא בלבד [וכך ביאור דבריו: יד לאמה תיקצץ לפי שהכניס ידו למטה מטבורו].

אמרו לו לרבי טרפון: ישב לו קוץ בכריסו

[באמתו] האם

לא יטלנו? אמר להן

-

לא!

אמרו לו -

והלא

כריסו נבקעת?!

אמר להן: מוטב תבקע כריסו ואל ירד

לבאר שחת!

מתניתין:

החרשת

[שאין בה דעה משום שלא למדה],

והשוטה

[שדעתה לקויה מלידה],

והסומא, ושנטרפה דעתה

הרי

אם יש להן

מכירות שהן

פקחות,

חברותיהן הפקחות

מתקנות אותן

על ידי שבודקות אותן להווכח שלא נטמאו בנדה, ואם נטמאו מטבילות אותן

והן אוכלות בתרומה

, אם הן כהנות.

גמרא:

ושואלת הגמרא:

חרשת

מדוע צריך לבדקה על ידי חברותיה הפקחות?

איהי תבדוק לנפשה!

דתניא: אמר רבי: חרשת היתה בשכונתינו

-

לא דיה שבודקת לעצמה, אלא שחברותיה רואות, ומראות לה

דם בדיקתן לבדקו אם טהור או טמא, לפי שהיתה בקיאה במראות הדם!?

ומתרצת הגמרא:

התם

בשכונתו של רבי איירי

ב

חרשת שהיא

מדברת ואינה שומעת

. שהיתה שומעת מקודם ולמדה אז לדבר ולאחר מכן נתחרשה, שהיא בת דעה.

הכא,

במשנתנו, איירי

בשאינה

מדברת ואינה שומעת

לפי שנולדה כשהיא חרשת.

כדתנן: חרש שדברו בו חכמים בכל מקום

שאין בו דעה כשוטה - הוא דוקא חרש שהוא

אינו שומע ואינו מדבר!

שנינו במשנתנו:

הסומא

-

פקחות מתקנות

אותה.

ושואלת הגמרא: ואמאי?

איהי תבדוק לנפשה, ותיחזי לחבירתה?

ומיישבת:

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: "סומא"

-

אינה משנה!

שיש למוחקה מהמשנה.

שנינו במשנה:

ושנטרפה דעתה.

ושואלת הגמרא:

שנטרפה דעתה

-

היינו שוטה.

שכבר נכתבה במשנה!?

ומתרצת: שלא מדובר שנטרפה דעתה מלידה כמו בשוטה אלא -

שנטרפה דעתה,

לאחר שנולדה,

מחמת חולי!

תנו רבנן: כהן שוטה

הרוצה לאכול בתרומה -

מטבילין אותו

כדי לטהרו מטומאת קרי או טומאת שרץ.

ומאכילין אותו תרומה לערב,

שמותר לאכול רק אחר הערב שמש.

ומשמרין אותו שלא יישן,

שמא יראה קרי בשנתו.

ישן

-

טמא. לא ישן

-

טהור.

רבי אליעזר ברבי צדוק אומר

: אפילו אם ישן יש דרך להאכילו בתרומה - ש

עושין לו כיס של עור

ובודקין את הכיס לפני שבאים להאכילו בתרומה אם יש בו קרי או זיבה.

אמרו לו

: אי אפשר לעשות לו כיס, כי

כל שכן שמביא

אותו הכיס

לידי חימום.

אמר להן: לדבריכם

כהן

שוטה אין לו תקנה,

כי שמא יראה קרי.

אמרו לו: לדברינו

יש לו תקנה, כי רק

ישן טמא,

אבל

לא ישן

-

טהור.

ואלו,

לדבריך

שעושה לו כיס יש לחוש

שמא יראה טפה

קטנה של קרי

כחרדל, ותבלע בכיס!

ויאכל תרומה בטומאת הגוף, שמגיע על כך עונש חמור של מיתה!

תנא: משום רבי אלעזר אמרו: עושין לו

לכהן שוטה

כיס של מתכת. אמר אביי: ו

צריך לעשות כיס מתכת

של נחושת

דוקא, שהנחושת אינה בולעת כלל ולכן אין לחוש שמא יבלע בכיס טיפת זרע כחרדל.

וכדתניא

בענין אחר, שאין הנחושת בולעת:

"מי חטאת" שהם המים שמעורב בהם אפר פרה אדומה, ובהם מטהרים את טמאי המתים, מטמאים את הנושא אותם באם יש במים כדי שיעור הזאה. ולדברי חכמים צריך שתהיה במים המטמאים את הנושא אותם כמות מים שתספיק בין להזאה ובין לבליעה שבולעים גבעולי האזוב [אשר בהם מזים את המים על הטמאים]. ובפחות מהשיעור הכולל הזה אין מי החטאת מטמאים את הנושא אותם.

ואילו

רבי יהודה

חולק, וסובר שמספיקה כמות מים בכדי ההזאה בלבד. כי

רואים

את

אותן גבעולין של אזוב כאלו הן של נחושת,

שאינה בולעת כלל, וכאלו כל המים שעל הגבעולים יהיו מוזים על האדם המיטהר, מבלי להבלע באיזוב.

אמר רב פפא: שמע מינה

מהא דאסרו חכמים לעשות כיס של עור לכהן שוטה -

מכנסים

אסורים

בלבישה, שהרי הם מביאין לידי חימום ככיס.

ומקשה הגמרא:

והכתיב

בבגדי הכהנים "

ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה

"!?

ומתרצת:

ההוא, כדתניא: מכנסי כהנים

-

למה הם דומים? כמין פמלניא

[סינור]

של פרשים

[שהם מכנסיים רחבות, שאינן מביאות לידי חימום].

למעלה

מגיעות המכנסיים

עד מתנים. למטה

הן מגיעות

עד ירכים. ויש להם שנצים

[שרוכים].

ואין להם לא "בית הנקב"

מאחור,

ולא "בית הערוה"

מלפנים, שגנאי הוא לבגדי הקדש שיהיו כך.