נדה 11a — תלמוד אויף ייִדיש

כתנאי: מעוברת ומניקה שהיו

שופעות דם ובאות

[שהיו רואות פעמים מרובות, עדיין הן בחזקה מסולקות דמים],

דיין

שעתן

כל ימי עיבורן, ודיין

שעתן

כל ימי מניקותן, דברי רבי מאיר.

רבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון אומרים: לא אמרו דיין שעתן

אפילו במעוברת ומניקה,

אלא בראייה ראשונה. אבל, בשניה

-

מטמאה מעת לעת, ומפקידה לפקידה.

שנינו במשנה:

ואם ראתה

האשה שהיא "מסולקת דמים" את הראיה

הראשונה מאונס, אף

אם ראתה את הראיה

השניה

כדרכה -

דיה שעתה

.

אמר רב הונא: קפצה וראתה, קפצה וראתה, קפצה וראתה

-

קבעה לה וסת!

ומבררת הגמרא:

למאי

קבעה לה וסת?

אילימא לימים

שכל שלשת הראיות - בקפיצה אירעו ביום מסוים, וקא משמע לן רב הונא שהיום המסוים נקבע בתור הוסת, בין אם תקפוץ ובין אם לאו.

זה לא יתכן, כי

הא כל יומא דלא קפיץ לא חזאי,

ומוכח שווסתה תלוי גם בקפיצה ולא ביום בלבד!?

אלא,

מבארת הגמרא, שכוונת רב הונא שהיא קובעת

לקפיצות

לחוד , שבכל פעם שתקפוץ, ואפילו ביום אחר, היא חייבת לבדוק, ככל אשה החייבת לבדוק בשעת וסתה. וכן לקולא, שדיה שעתה .

ומקשינן:

והתניא: כל

וסת

שתקבענה מחמת אונס

[וכגון שקפצה או שהוכתה]

אפילו

חזרה על עצמה אותה וסת - מחמת - אונס

כמה פעמים

-

לא קבעה וסת!

ומדייקת הגמרא בלשון הברייתא:

מאי לאו

, כוונת התנא באמרו "כל וסת שתקבענה מחמת אונס אינה וסת" - היא לשלול, ולומר ש

לא קבעה וסת כלל!?

ולפיכך חוזרת בה הגמרא -

לא

זוהי כונת התנא של הברייתא.

אלא, כוונתו להשמיענו שבמקרה והיה וסת הקפיצות מורכב עם וסת הימים, שראתה בקפיצותיה ביום מכוון, נקבע הוסת המורכב [לימים ולקפיצות] בלבד בתור וסתה.

וזהו שאמר התנא -

לא קבעה וסת לימים לחודייהו, ו

לא קבעה וסת

לקפיצות לחודייהו

.

אבל,

[אלא] -

קבעה לה וסת המורכב לימים ולקפיצות.

והוינן בה: מה משמיענו התנא באמרו שאשה הקובעת וסת המורכב לימים ולקפיצות אינה קובעת וסת

לימים לחודייהו?

והרי

פשיטא

שיש להתחשב גם בקפיצות, שהרי הן עיקר הגורם לראיית הדם .

ומבארינן:

אמר רב אשי

: החידוש של הברייתא הוא במקרה,

כגון

:

א.

דקפיץ בחד בשבת, וחזאי

.

ב.

וקפיץ

[לאחר מספר מסוים של שבועות]

בחד בשבת, וחזאי

.

ג.

ו

אילו

בשבת

השלישית [לאחר שעברו פעם נוספת אותו מספר מסוים של שבועות]

קפצה

-

ולא חזאי. ולחד בשבת

, למחרת -

חזאי בלא קפיצה!

מהו דתימא

, כיון שבפעם השלישית לא היתה קפיצה ביום שראתה בו, אלא רק ביום שלפניו, אם כן

איגלאי מילתא למפרע ד

דדוקא

יומא הוא דקגרים

לראייה

ולא קפיצה

[ולא אמרינן שהקפיצה של אתמול השפיעה על הראיה למחרת] -

קא משמע לן

התנא, באמרו שאין לחשוש לוסת הימים לחודייהו,

דקפיצה נמי דאתמול גרמא. והאי דלא חזאי

אתמול בשעת הקפיצה, הוא

משום דאכתי לא מטא זמן קפיצה. ולכן, נחשב וסת המורכב לימים ולקפיצות!

לישנא אחרינא

:

אמר רב הונא: קפצה וראתה, קפצה וראתה, קפצה וראתה, קבעה לה וסת

על ידי שלשת ראיותיה

לימים ולא לקפיצות!

והוינן בה:

היכי דמי?

אמר רב אשי

: כגון

דקפיץ בחד בשבת וחזאי, וקפיץ בחד בשבת וחזאי, ולחד בשבת אחרינא

השלישי

חזאי בלא קפיצה!

דהתם איגלאי מילתא דיומא הוא דקא גרים,

וקובעת וסת לימים אף על פי ששתי הראיות הראשונות היו מחמת אונס דקפיצה, כיון שבפעם השלישית ראתה בלא קפיצה.

ונמצא שאין הלישנא אחרינא חולקת על הלישנא קמא, אלא מביאה את דברי רב הונא במקרה נוסף .

מתניתין:

במשנה זו מתבארים כמה דיני בדיקה.

א.

אף על פי שאמרו

: אשה שיש לה וסת

דיה שעתה!

ואינה מטמאה טהרות למפרע, ולא חששו בה שמא יצא הדם לפני זמן הוסת -

צריכה

אותה אשה שיש לה וסת

להיות בודקת

אפילו שלא בשעת וסתה, ככל הנשים, [אם היא עסוקה בטהרות] בכל יום, שחרית וערבית.

בדיקות אלו צריכה לעשות כל אשה, העוסקת בטהרות

חוץ מן הנדה

בשבעת ימי הנדות. שאין טעם לחייבה בדיקה שהרי היא טמאה כל שבעה בין תראה דם ובין לאו.

ו

כן, חוץ מן היולדת

היושבת על דם טוהר,

שגם אם תמצא דם הרי היא טהורה.

ב. וכן, אף על פי שאמרו שאשה שיש לה וסת דיה שעתה, אם היא עוסקת בטהרות היא חייבת להיות "

משמשת בעדים

", דהיינו: לבדוק עצמה לפני תשמיש ולאחריו ב"עדים" ["עד", היינו המטפחת שמקנחת עצמה בו. שהיא מעידה אם היה דם אם לאו].

החיוב לשמש בעדים הוא, כאמור, בכל אשה העוסקת בטהרות,

חוץ מ

יולדת, ה

יושבת על דם טוהר,

שטהורה גם כשתראה דם.

ו

חוץ מן

הבתולה,

הנבעלת לראשונה,

שדמיה

, דמי הבתולים,

טהורים

[ואפילו אם ראתה דם שהוא שונה מדם הבתולים יכולה היא לתלות זאת בדם בתולים, שיכול להשתנות משום התשמיש].

ג. וחוזרת המשנה ומסבירה את חיובי הבדיקה:

ו

מה ששנינו "צריכה להיות בודקת", היינו

פעמיים

צריכה להיות בודקת

האשה העוסקת בטהרות -

שחרית, ובין השמשות.

[וטעם בדיקה זאת - שאם תראה דם באמצע היום היא תטמא למפרע רק את הטהרות שנגעה בהם לאחר בדיקת שחרית. אבל הטהרות שנגעה בהם בלילה, לפני בדיקת שחרית, הרי הן טהורות. שהרי בשחרית היתה טהורה בשעת הבדיקה ולא נטמאה אלא לאחר מכן. וכן תציל הבדיקה של בין השמשות, באם תטמא לאחריה, את כל טהרות היום שנעשו לפני הבדיקה] .

וכן חייבת לבדוק עצמה

בשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה

. והיינו, קודם שתשמש [עם בעלה] .

ד.

יתרות עליהן

[על אותן הנשים העוסקות בטהרות] -

כהנות,

שחייבות בבדיקה נוספת,

בשעה שהן אוכלות בתרומה,

שחייבות לבדוק עצמן בדיקה נוספת לפני אכילת התרומה.

רבי יהודה אומר

: חייבות הכהנות לבדוק עצמן

אף בשעת עברתן,

לאחר שמסימות

מלאכול בתרומה.

גמרא:

שנינו במשנה:

כל הנשים טעונות בדיקה חוץ מן הנדה, דבתוך ימי נדתה לא בעי בדיקה.

אשה קובעת וסת כאשר היא רואה דם בהפרשים מסוימים.

במה דברים אמורים כאשר הקביעות הזאת היא מכח אורח האשה לראות דם בזמנים קצובים. אך אם היא רואה דם מ"מעין פתוח", שיש לתלות שראיית הדם עתה אינה נובעת מכח האורח לראות בזמנים קצובים אלא היא המשך יציאת הדם שהחלה לפני כמה ימים, אין אותה ראיית הדם נחשבת כראיה מחמת וסת האשה, ואינה מצטרפת לראיות אחרות.

ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש מהו "מעין סתום" שהראיה בו קובעת וסת, ומה הוא "מעין פתוח" שאין קובעים בו וסת.

והוינן בה:

הניחא לרבי שמעון בן לקיש, דאמר: אשה קובעת לה וסת בתוך

י"א

ימי זיבתה

. אבל -

ואין אשה קובעת לה וסת בתוך

שבעת

ימי נדתה! שפיר

אמרו שלא תבדוק, היות ובימי נדתה היא טמאה בין כה וכה, וגם קביעות וסת חדשה לא תתחיל מראיה שתראה במשך שבעת ימי הנידות.

אלא, לרבי יוחנן, דאמר: אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה

, וכגון שראתה בא' לחודש דם והפסיקה לראות, וחזרה וראתה בתוך שבעת ימי נדתה, ראיה נוספת בה' בחודש, ראויה הראיה הזאת בה' בחודש להצטרף לעוד שתי ראיות, בשני החודשים הבאים, בה' לחודש, וליצור בכך קביעות וסת של ה' בחודש, על אף שבפעם הראשונה היתה הראיה בתוך שבעת ימי הנידות.

ואם כן למה אין הנדה חייבת לבדוק עצמה במשך כל שבעת הימים שאחרי ראיתה הראשונה? והרי אדרבה -

תבדוק, דילמא קבעה לה וסת

על ידי ראיה נוספת במשך שבעת ימי הנידות. שהרי יתכן שתצטרף ראיה זו לשתי ראיות שיהיו באותו היום בחודשיים הבאים, ותקבע לה וסת באותו היום!?

אמר לך רבי יוחנן: כי אמינא אנא

דאשה קובעת לה וסת אפילו בצירוף של ראיה שבתוך שבעת ימי נידה -

היכא דחזיתיה

לראיה זו שבתוך ימי נידה

ממעין סתום!

וכגון, שראתה את הראיה הראשונה בא' בחודש, ואת הראיה השניה בא' בחודש הבא, אך בפעם השלישית היא הקדימה לראות כמה ימים לפני ראש חודש, וחזרה וראתה בא' בחודש, שאז אני סבור: על אף שהיתה הראיה השלישית [שבא' בחודש] בתוך שבעת ימי הנידה, היא מצטרפת לשתי הראיות הקודמות לקבוע וסת.

דהואיל ושתי הראיות הראשונות שהיו כל אחת בא' בחדש בתחילת קביעות הוסת, היו שלא בימי הנדות, אמרינן דאף הראיה השלישית בא' בחודש השלישי היא ראיה מ"מעין סתום".

דהיינו, שגם בפעם הזאת בא' בחדש הוא תחילת ראיתה. ומה שהקדימה וראתה בפעם הזאת כמה ימים לפני א' לחודש - הוא משום דהיו בה דמים יתרים, שהתפרצו לצאת עוד לפני הזמן הראוי לוסתה, שהוא א' בחודש.

אבל, חזיתיה מ

"

מעין פתוח

"

לא אמרי

[שאם בפעם הראשונה היתה הראיה בתוך ימי נידות. וכגון שראתה בא' לחודש ופעם נוספת בה', ובחדשיים הבאים ראתה רק בה' לחודש, אי אפשר לצרף את ראיית ה' לחודש הראשונה שראתה אותה ב"מעין פתוח" [דהיינו, בתוך שבעת ימי נידתה], לשתי הראיות הבאות בה' לחודש, [על אף ששתי הראיות הבאות היו מ"מעין סתום", שלא ראתה בהן בימי נידותה].

ולכן, גם לרבי יוחנן לא בעי בדיקה בשבעת ימי הנידות כי גם אם תראה בשאר הימים אין הראיות הללו שהן מתוך מעין פתוח יכולות להצטרף לראיות הבאות .

שנינו במשנה:

ו

היולדת

היושבת על דם טוהר

אינה חייבת בדיקה.

קא סלקא דעתך

: ש"היושבת על דם טוהר" אין הכונה שהיא כבר נמצאת בתוך ימי הטוהר עצמן, כי אם כן, אין חידוש בכך שאינה צריכה בדיקה, שהרי דמיה טהורים! אלא, משנתנו עוסקת ב

מבקשת לישב על דם טוהר.

שנגמרו ימי הטומאה ועומדים להתחיל ימי הטהרה, שאינה צריכה לבדוק כדי להבדיל בין הדמים הטמאים לדמים הטהורים!

והוינן בה:

הניחא לרב דאמר

שכל דמיה של יולדת, הטמאים והטהורים, מ

מעין אחד הוא,

אלא שבשבוע הראשון ללידת זכר ובשבועיים הראשונים ללידת נקבה

התורה טמאתו

לאותו מעין וב"ימי הטוהר" הבאים אחריהם

התורה טהרתו, שפיר

אינה צריכה לבדוק כדי להבדיל בין הדמים. אלא, על אף שהיא שופעת דם בסוף ימי הטומאה וממשיכה את השפיעה לתוך ימי הטהרה היא יכולה לטבול ולהטהר, כי הדמים של עכשיו הם דמים טהורים.

אלא ללוי, דאמר שני מעינות הם,

מעין טמא ומעין טהור, וכל עוד לא חדל המעין הטמא משפיעתו הרי דמיה טמאים, אם כן - תבדוק, ואפילו עברו יותר מז' ימים לזכר וי"ד לנקבה, עד שיסתם המעין הטמא ויפתח המעין הטהור. ואמאי פטורה היא מבדיקה? אדרבה,

תבדוק,

נחייבנה לבדוק בסוף ימי הטומאה, כי

דילמא אכתי לא פסק ההוא מעין טמא

ועדיין לא יכולים להתחיל ימי הטהרה?

ומתרצינן:

אמר לך לוי: הא,

משנתנו,

מני?