טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג

נדרים 9b — תלמוד אויף ייִדיש

נדרים 9b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.

אָריגינעלער טעקסט — נדרים 9b

כי קאמר רבי מאיר

שטוב מזה ומזה, מי שאינו נודר כלל -

בנדר.

אבל

בנדבה

-

לא קאמר.

ופרכינן:

והא קתני

: "

כנדבותם

של כשרים"

\-

נדר בנזיר ובקרבן!

קתני "נדר", ואילו לרבי מאיר אין הכשרים נודרים כלל!?

ומשנינן:

תני: נדב בנזיר ובקרבן.

והוינן בה:

מאי שנא נודר, דלא?

-

דלמא אתי בה לידי תקלה

שלא יקיים נדרו.

אם כן,

נדבה נמי לא

-

דלמא אתי בה לידי תקלה

, שלא יביא נדבתו תוך שלשה רגלים!?

ומשנינן: יש אפשרות שלא יבואו לידי תקלה, כשיעשה

כ

שם שנהג

הלל הזקן

.

דתניא: אמרו על הילל הזקן, שלא מעל אדם בעולתו כל ימיו,

לפי שהיה

מביאה כשהיא חולין לעזרה, ומקדישה

שם,

וסומך עליה ו

מיד

שוחטה.

ופרכינן:

הניחא נדבה דקרבנות

שמביאה מיד כשנדב.

נדבה דנזירות

, שמקבל עליו את הנזירות, ומביא את הקרבנות רק לאחר שלשים ימי הנזירות -

מאי איכא למימר?

והרי יש לחוש שמא לא יקיים התחייבותו, שהיא שלשים יום לאחר שמקבל עליו?

ומשנינן:

סבר לה כשמעון הצדיק

, שמדובר בנזיר כזה שאין לחוש בו -

דתניא, אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא, אלא

אשם

אחד

בלבד.

פעם אחת, בא אדם אחד נזיר מן הדרום

.

וראיתיו שהוא יפה עינים, וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים.

אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה

בתגלחת הנזיר?

אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי,

ו

הלכתי למלאות מים מן המעיין, ונסתכלתי בבבואה שלי

שהשתקפה במים.

ופחז עלי יצרי

, לפי שנוכחתי אז כמה אני נאה,

ובקש לטורדני מן העולם

.

אמרתי לו

ליצרי הרע:

רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך,

כיצד אתה מתגאה,

במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה

בקבר?

העבודה

[לשון שבועה, שנשבע בעבודת המקדש],

שאגלחך לשמים!

ומוסיף שמעון הצדיק:

מיד, עמדתי ונשקתיו על ראשו

.

אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל! עליך הכתוב אומר

[במדבר ו]

"איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'

".

מתקיף לה רבי מני: מאי שנא אשם נזיר טמא דלא אכל

, היות

דאתי

שבא האשם הזה

על חטא

.

ואם כן,

כל אשמות

[או חטאות]

נמי לא ליכול,

היות

דעל חטא אתו

, הן באות.

אמר ליה רבי יונה: היינו טעמא,

שלא אכל את קרבנות הנזיר, לפי

כשהן תוהין,

הם

נוזרין

.

וכשהן מטמאין

[בשוגג]

ו

מתוך כך

רבין עליהן ימי נזירות,

הם

מתחרטין בהן. ונמצאו

[דהיינו, קרוב הדבר לידי כך, שהן]

מביאין חולין לעזרה.

ופרכינן:

אי הכי,

שיש לחוש שמא התחרט בו הנזיר,

אפילו

קרבנות

נזיר טהור נמי

לא יאכל מחמת החשש הזה!? ומשנין:

נזיר טהור לא

חשוד על כך, היות

דאמודי אמיד נפשיה דיכול לנדור.

ואיבעית אימא

, יש אפשרות לתרץ את משנתנו גם כרבי יהודה: