נדרים 35a — תלמוד אויף ייִדיש

איתיביה

רב חייא בר אבין לרבא מהא דתניא:

אמר לו

אדם לחבירו:

השאילני פרתך

זו המונחת לפנינו, שקנויה לך!

ורצה חבירו לתרץ עצמו, שאינו יכול להשאילו, ואמר לו:

קונם

עליך

פרה

זו,

שאני קנוי לך

[אם קניתי פרה אחרת חוץ מזו]!

או שאמר לו:

נכסי

אסורים

עליך, אם יש לי

פרה אלא זו!

וכן אם אמר לו:

השאילני קרדומך!

ו

אמר לו: קונם קרדום שיש לי, שאני קנוי!

דהיינו, שאוסר על עצמו את ההנאה מקרדום זה, אם הוא קנה קרדום נוסף. ועושה זאת כדי להוכיח לחברו שאין הוא משאיל לו את הקרדום אלא משום שהוא צריך את קרדומו היחיד לשימוש שלו.

או שאמר לו:

נכסי עליך, אם יש לי קרדום אלא זה!

ו

לבסוף

נמצא שיש לו

פרה אחרת, או שיש לו קרדום אחר,

אזי, כך הוא הדין:

בחייו

של בעל הפרה והקרדום -

אסור

בהם חבירו.

אבל אם

מת

בעליהם,

או שנתנה לו במתנה

-

הרי זה מותר.

ומוכח, שעל ידי נתינת המדיר למודר במתנה - הותר הדבר, כיון ששוב אין הוא נחשב של המדיר!

וקשיא לרבא, האוסר מתנה של קונם, כיון שמוציא מרשות לרשות, ודבר זה אסור בקונם, כמו בהקדש, שאסור להוציאו מרשות לרשות, גם כשלא נהנה בדבר.

אמר רב אחא בריה דרב איקא

: אין מכאן ראיה לענינינו, משום שאפשר לומר שכאן מדובר

שניתנה לו על ידי אחר.

דהיינו, שנתנו המדיר לאדם אחר, ואותו אדם נתנו למודר. ובמקרה כזה - ודאי שמותר, שהרי לא נהנה המודר מהמדיר, אלא מאדם אחר.

אמר רב אשי

: לשון הברייתא

דיקא נמי

כדברי רב אחא בריה דרב איקא.

דקתני

לשון

"שנתנה לו"

[הנו"ן הראשונה נקודה בחיריק. שכך היתה קבלה בידם, אף שאין בכתיבה שום הבדל],

ולא קתני "שנתנה לו"

[בשווא תחת הנו"ן]. משמע, שניתנה לו על ידי אחר .

בעא מיניה רבא מרב נחמן

: האם

יש

דין

מעילה בקונמות

,

או לא?

כלומר, האם על ידי הקונם - עשאו עליו כקרבן, ואם נהנה, הרי הוא חייב אשם מעילה כנהנה מן הקדשים , או לא?

אמר ליה, תניתוה

במשנתינו:

מקום שנוטלין עליה

[על השבת האבידה]

שכר

-

תיפול הנאה להקדש.

ומזה שנקט התנא שתפול הנאה להקדש, ולא אמר כדרך ששונה בדרך כלל במקרים כגון אלו, שאסור בהנאה: "יוליך הנאה לים המלח" , משמע

למימרא

-

כי הקדש.

דהיינו, שקונם דומה להקדש.

מה הקדש

-

יש בו מעילה, אף קונמות

-

יש בהן מעילה

.

ואמרינן, ששאלה זו, אם יש מעילה בקונמות או לא,

כ

מחלוקת

תנאי

היא.

שכך שנינו בברייתא: אם אמר אדם

"קונם ככר זו,

שתהא הככר אסורה לכל כמו

הקדש", ואכלה

לאחר מכן,

בין

אם אכלה

הוא, ובין

אם אכלה

חבירו

-

מעל,

משום שיש מעילה בקונמות, והרי הוא אסר את הככר בקונם על כולם.

ו

לפיכך,

כיון שיש בככר זה דין מעילה, הרי

יש לה

גם דין

פדיון.

ואם פדה את הקונם בדמים, הרי הדמים נתפסין אף הם באיסור. [עיין בהערות הקדמה לסוגיא].

אבל אם אמר:

"ככר זו עלי הקדש", ו

לאחר מכן

אכלה,

אזי אם אכלה

הוא

בעצמו -

מעל,

שהרי אסרה על עצמו בקונם.

אבל אם אכלה

חבירו

-

לא מעל,

שהרי לא אסרה עליו כלל.

וכיון שאין הככר אסורה על כולם, אין "קדושת הקונם" חזקה כל כך, ו

לפיכך אין לה

ל"קדושת הקונם" דין

פדיון

.

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: בין כך ובין כך,

בין בקונם כללי, שאסר על כולם, ובין בקונם פרטי, שאסר רק על עצמו -

לא מעל, לפי שאין

דין

מעילה בקונמות

כלל.

ומוכח שנחלקו תנאים בדבר זה, אם יש מעילה בקונמות או לא .

אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי

: אלובא דרבי מאיר, הסובר שיש דין מעילה בקרבנות, אם אמר לחבירו

"ככרי עליך", ונתנה לו

לחבירו

במתנה,

שעל ידי כך נעשתה מעילה, כמו שבהקדש, מי שנטל אבן או קורה של הקדש לקחתם לעצמו - מעל על ידי שזכה בה, אף שלא נשתמש בה עדיין. הוא הדין כאן, כיון שיצאה מרשות אוסר, ונכנסה לרשות מקבל - הרי נעשתה מעילה.

מי מעל

בנתינה זו?

למעול נותן?!

אי אפשר לומר כן, ד

הא לא אסירא עליה,

ולמה שתיחשב לו מעילה?

למעול מקבל?

הרי

יכול

הוא

דאמר: היתירא

-

בעיתי,

דבר היתר רציתי לקבל, אבל

איסורא

-

לא בעיתי!

ואילו הייתי יודע שהככר של איסור, לא הייתי מקבלה. ואם כן, הרי זו זכיה בטעות - שאינה נחשבת זכיה!

אמר ליה

רב אשי: אכן, מטעמים אלו שאמרת, אין אחד מהם מועל עתה.

אבל,

מקבל מעל

-

לכשיוציא

[דהיינו, כשישתמש בככר].

לפי

שכל המוציא מעות הקדש לחולין,

אף אם

כ

שהוציא היה

סבור

שהמעות

של חולין

הרי

הוא מועל,

לכן

אף זה,

המודר, כשישתמש בככר, אף שלא נתכוין להשתמש בדבר איסור - הרי הוא

מועל.